את יומו האחרון פתח בנועם. השעה הייתה שבע כשפקח עיניים ואמר לאישה שאיתו: "את יודעת, אני מרגיש טוב, זמן רב לא הרגשתי כל כך טוב. בלילה בלעתי כמות כפולה משיקוי השינה שלי, שמתי לב שזה עושה לי טוב". היא חייכה והשיבה: "כן, ראיתי את זה עוד כשהיינו בנורווגיה, כשהיית מתפרק לעתים קרובות יותר...אבל לא רק התרופה מיטיבה איתך. זאת גם השינה העמוקה. המנוחה המוחלטת". והוא, פולמוסן מרהיב, נכנע הפעם ללא תנאי: "כן, בטוח שכן". 12 שעות אחר כך דוקרן קרח בשליחותו של יוסיף סטלין רוצץ את גולגולתו. כעבור יממה, ב־21 באוגוסט 1940, בדיוק לפני 80 שנה ושבוע, מת לאון (לב) דוידוביץ' טרוצקי בבית חולים במקסיקו סיטי. את 20 שנות המאסר שנגזרו עליו נשא הרוצח עד יומן האחרון.

זאת הייתה ונדטה כבדת ימים. סטלין, שזכאי לתואר הרוצח המתמיד, הביא אל סיפוקה תאוות נקם שנשא מימי הצאר. האם הצייד התמהמה כי נהנה מפרפורי קורבנו? טרוצקי מת לאטו. דילג על פני מדינות ויבשות אך נשאר תמיד בכלא. כיווץ את חייו אך לא חמק מזרקורו של הצייד. בשלב מסוים - כפי שיוסבר בהמשך - הבין הצייד שאם לא יפעל יהיה לניצוד. אז נעל את הכוונת על הטווס היהיר של המהפכה.

לב דוידוביץ' ברונשטיין, שייקרא לאון טרוצקי, נולד לזוג איכרים יהודים אמידים בדרום אוקראינה. הוא היה קומיסר מלחמה, מקים הצבא האדום, ומנהל המשא ומתן עם גרמניה על כניעת רוסיה במלחמת העולם הראשונה. טריבון בחליפות מהודרות, מהפכן שניפח את רעמתו המתולתלת. עיניו הכחולות התכתשו עם משקפי המצבט שסגרו עליהן. פה געשי אסור בין שפם חד לזקנקן־תיש. מסחרר בהופעתו, רהוט בדיבורו, שוטף בכתיבתו. לנין כינה אותו "העט", משום שהיה עילוי עיתונאי. "יהודי מובהק במבטאו ושחצן חסר בושה בהתנהגותו", תיאר סיימון סבאג מונטיפיורי ב"סטלין הצעיר". 

יוסף סטלין, האויב הגדול (צילום: gettyimages)יוסף סטלין, האויב הגדול (צילום: gettyimages)

הילת הזוהר העולמית חשפה את טרוצקי הרבה לפני סטלין. הגאורגי לא ישכח את זה ליהודי. גם לא את אמונתו המתנשאת, הבלתי מעורערת, שהגאורגים בורים פרובינציאליים. כיוסיף ויסריונוביץ', חלק גם לב דוידוביץ' כבוד לטרור. "חייבים להפסיק את הברברת הקתולית־קוויקרית על קדושת חיי אדם", אמר פעם. במלחמת האזרחים החרים תוצרת חקלאית לטובת המדינה וגרם למות המוני כפריים. אידיאולוגית היה קיצוני מסטלין. זה הסתפק ב"סוציאליזם בארץ אחת", טרוצקי הטיף למהפכה עולמית מתמדת, מתמשכת. הפער הזה ידביק על ה"טרוצקיזם" את תווית הבגידה. 

הפרשנות למרקס הייתה רק סיפור הכיסוי, התירוץ האידיאולוגי. "טרוצקי וסטלין", מאבחן סבאג מונטיפיורי, "היו שני אנשים יהירים, שהכתירו את עצמם למשיחים מרקסיסטיים, שני מנהלנים מופלאים. משליטי מרות רצחניים, יוצאי דופן גמורים". ייתכן שיחסו של סטלין לטרוצקי הגדיר את שנאתו ליהדות וליהודים. ברור שתנאים של חיבה לא היו שם מבראשית.

"ישבתי ליד השולחן לצד הסמובר בדירתו של סקובלב (מראשי המנשביקים - מ"ח), בבירה העתיקה של הקיסרות ההבסבורגית", כתב טרוצקי שהתגורר אז בווינה, "כאשר נפתחה לפתע הדלת בדפיקה ולחדר נכנס גבר לא מוכר. הוא היה נמוך קומה, רזה, עור פניו החום־אפרפר היה מכוסה בחטטים, לא ראיתי בעיניו ולו שמץ של ידידות. הוא נעצר ליד הסמובר והכין לעצמו כוס תה. אחר כך עזב את המקום ללא אומר. הוא הותיר בי רושם מדכא מאוד אך ייחודי בהחלט". בעיקר נרתע טרוצקי מאותן עיניים צהובות "שהבזיקו ברשעותן". גם סטלין לא הרעיף אחווה על טרוצקי וכינה אותו: "אלוף מזויף ורעשני בעל שרירים מדומים". את דעתו עליו לא ישנה לעולם. כך, באותו סמובר רוסי, התחילה לרתוח שנאת הנצח.

לנין (צילום: gettyimages)לנין (צילום: gettyimages)

טוב שם משמן טוב

אחרי שמהפכת 1905 הסתיימה בפיאסקו, הוגלה לב דוידוביץ' לכל חייו. הוא עבר בשווייץ, גורש מצרפת ונחת בניו יורק. מנהטן של ראשית המאה ה־20 הייתה שטופת מהגרים. מיעוטים בנו את מולדתם החדשה, נוודים התכרבלו בחירות שהציע העולם החדש. הטורקים והארמנים שלטו על החלק המזרחי, מרחוב 26 עד 34. עוד לפני שמישהו ידע לבטא "שאשליק", אפף העשן את השדרה הרביעית. היוונים כבשו את השדרה התשיעית, וספרד הקטנה התמקמה ברחוב Cherry. אבל את הטאפאס המשובחים בעיר הגישו ב"מלון האמריקני" ברחוב 14. ברחוב 58 הציעה "מיאקו" היפנית דגים מאודים עם אורז שהצטיינו כמו הקארי של "פונדק ציילון־הודו". הבוהמה היידישאית העדיפה את בתי הקפה שעל שדרות התזזית. אומנים, שחקנים, מוזיקאים ישבו בחצרות ולגמו קפה באווירה של אירופה הדקדנטית. למי שהתגעגעו לקרפלך כשרים הייתה רק כתובת אחת. קראו לה "טרוצקי'ס".

"במשפחתי מאמינים כי בגללנו אימץ לב ברונשטיין את השם 'טרוצקי'", אמר לי ד"ר דניאל טרוצקי, מנהל חדר המיון בבית חולים שמיר (אסף הרופא). כדי לשמוע את הסיפור משורשיו הפנה אותי טרוצקי, בוגר שייטת 13, לאביו. ד"ר ארתור טרוצקי הוא מטפל אונליין בהתמכרויות ובהפרעות אכילה, חי במצפה שלם באזור ים המלח ונושא הזיכרון המשפחתי. העלילה מתחילה, לדבריו, בסביבות 1865, השנה שבה נולד היימן (או הרמן) טרוצקי באוגוסטאו שבפולין. כשהיה בן 34 פחות או יותר הגיע לאנגליה, קיבל ויזה של חייט והמשיך לאמריקה. לאחר שהות בניו יורק, התמקם בניו ברדפורד שבמסצ'וסטס, התחבר לבתי המלאכה לצמר והתחיל למכור גרביים. אשתו אידה בישלה לשכנים, והתורים ליד הכיריים שלה התארכו והלכו. מספרים שאנשים היו מוכנים להרוג למען מרק העוף שלה. היימן קלט מה הוא רואה, ובשובם לניו יורק החליט לפתוח מסעדה. 

טרוצקי בעבודתו (צילום: gettyimages)טרוצקי בעבודתו (צילום: gettyimages)

"טרוצקי'ס" שב־Broadway Center Hotel הייתה אז מהמסעדות הכשרות הבודדות בניו יורק. די מהר היה המקום למוסד. בריתות, טקסי בר מצווה, חופות, הקהילה התרגלה ששמחה - רק ב"טרוצקי'ס". בין השוחרים לכשר היה האתאיסט שטען כי היהודים מעניינים אותו כמו הבולגרים בערך. ב"טרוצקי'ס", הרגיש, מאפשרים לו להסתדר עם 15 דולר לשבוע שהשתכר בעיתון הרוסי "נובי מיר". היימן טרוצקי, שיוריש עשרות אלפי דולרים למוסדות צדקה יהודיים, נהג להעניק תמורה הוגנת לאורחיו. כשסר לעתים לפונדק בגריניץ' ווילג', דאג הסוציאליסט להצהיר שב"טרוצקי'ס" נדיבים יותר. משלמים אותו דבר אך מקבלים יותר אוכל. למאזיניו לא הותיר ברירה אלא לכנותו "טרוצקי". 

אבל בביוגרפיה שלו כתוב שקרא לעצמו טרוצקי על שם הסוהר שלו בסיביר.
ארתור טרוצקי: "מה פתאום מישהו בשם טרוצקי עובד בבית סוהר בסיביר? הטרוצקים שאני מכיר יהודים וכולם מפולין". 

בדקת מה המצב בארץ?
"בדקתי לפני 30 שנה ומצאתי שבע משפחות, כולן מפולין. עכשיו יש אולי חדשים שהגיעו מרוסיה". 

קשה להסתובב עם שם כמו טרוצקי?
"לא אכפת לי. זה שם טוב. אני זוכה לקצת תשומת לב".

שואלים אותך על השם?
"האמריקאים לא יודעים כלום. כשחייתי בארצות הברית רק הפרופ' שלי להיסטוריה באוניברסיטת ניו יורק שאל: 'אתה קשור להוא מהמהפכה?".

וכשהגעת לישראל?
"רק נתתי צ'ק בדואר וישר אמרו: 'טרוצקי?'. אגב, גם אשתי, ממוצא מרוקאי, היא עכשיו טרוצקי". 

הקרב על הירושה

בפברואר 1917 ויתר ניקולאי השני על כיסאו, המהפכה פרצה, והגולה חש לרוסיה. מצויד במסמכים שסיפק לו היימן טרוצקי עם שמו החדש הגיע להאליפקס שבקנדה, והושלך למאסר, "הרוסים לא רצו לתת לו לחזור והקנדים שיתפו איתם פעולה", מדווח לנו ד"ר ארתור מפי דודתו. רק כעבור חודש שוחרר לדרכו. ב־4.5.1917 שב למולדת וסנוור את סנקט פטרבורג, שנקראה פטרוגרד. מדי ערב נישא על כתפי הקהל לבמה, נאם לפני אולם מפוצץ ב"סירק מודרן" (הקרקס המודרני). סטלין לא היה בין המריעים, וטרוצקי תדלק את עוינותם. את 60 המאמרים שכתב הגאורגי במרוצת 1917 כינה: "מסמכים משמימים על אירועים מבריקים... כתובים בשפת הדרשות של הסמינר לכמרים בטיפליס" (שבו התחנך סטלין בנעוריו - מ"ח). את האיש עצמו כינה: "ג'ינגס חאן עם טלפון". 

אבל ב־30 באוגוסט 1918 נראה היה שההיסטוריה עומדת להכריז על מנצח במסע המשטמה. היהודייה פניה קפלן כיוונה אקדח אל לנין, שעזב אסיפת פועלים, ולחצה. פגיעה קטלנית הייתה אמורה להזניק את טרוצקי להנהגה במקום לנין. סטלין, אז עדיין בספסלים האחוריים של הרבולוציה, עמד להסתפק באבק טרוצקיסטי. אבל קפלן לא חיסלה את לנין אלא שיבשה אותו. הפציעה גרמה סדרת אירועים מוחיים שאחד מהם ימית אותו. את השנים עד אז ניצל סטלין למהלכים שיובילו אותו למנהיגות. ליטש את הלהט שלו ומיקד את הפרנויה, את מקורביו הציב בצמתים קריטיים של המפלגה. כשטרוצקי הבריק על הבמות, יוסיף ויסריונוביץ' ירד לשטח וחרש את הסניפים (הבולשביקים). זה היה מחזה שחזר על עצמו בכל כינוס שבו השתתפו השניים. טרוצקי, בלהביור פיו, מבעיר את ההמונים, מפטם את כרסם בינה מרקסיסטית. אחריו עולה סטלין לסוג של נטי-קליימקס מחושב להפליא. דקות של דציבלים מתונים, של מילים פשוטות, של שיחה מלב אל לב שמצליחה לשנע אליו את המהפכנים.

סטלין (צילום: gettyimages)סטלין (צילום: gettyimages)

לנין, היחיד מכולם, הבחין שסטלין צומח להיות יורשו הוודאי. לכן הכתיב בחשאי צוואה ובה דרש להדיח אותו מכס מזכיר המפלגה. אבל אירוע מוחי, כאמור, הכריע את לנין ב־24.1.1924. נגד רצון משפחתו ניצח סטלין על האלהתו. כקדוש אורתודוקסי, הונצח בחניטה במוזוליאום בכיכר האדומה. כשנפתחה צוואת לנין, איש לא חלם להדיח את סטלין. טרוצקי, לעומתו, איחד נגדו את כולם. אם הצליח לעורר בקרב חבריו רגש כלשהו, היה זה בעיקר של נחיתות אינטלקטואלית. "איננו יכולים להיות כולנו גאונים", הטיח בו ויאצ'יסלב מולוטוב, מזכיר המפלגה לפני סטלין. טרוצקי המבריק, השנון, הכריזמטי, הובס בקלות וגורש לגלות. אבל ייתכן שיצא אל גורלו בהקלה מסוימת. "באחד הלילות ברכבת שהובילה אותנו לגלות באלמה־אטה (כיום העיר הגדולה בקזחסטן - מ"ח) נדדה השינה שלנו", כתבה אשתו השנייה, נטליה סדובה, "התחלנו לדבר על השבועות הסוערים לאחרונה במוסקבה, אני זוכרת שלב דוידוביץ' אמר לי: 'יותר טוב ככה (בגלות), איני רוצה למות במיטה בקרמלין". כעבור שנה גורש סופית מהמולדת הסוציאליסטית. 

תחנתו הראשונה הייתה בבויוקאדה - פרינקיפו ביוונית - הגדול שבאיי הנסיכים בטורקיה. לאחר שחיסל את בעלה, הותיר סטלין בידי זינאידה וולקובה, בתו הבכורה של טרוצקי, בחירה שטנית: היא תוכל לעזוב את ברית המועצות אבל רק עם אחד משני ילדיה. הבת נוחתת באי עם בנה הצעיר סווה, וסבא מנסה לארגן לנכדו בן ה־5 גן עדן קטן. מלווים בשני שוטרים, הם יוצאים למסעות דיג בים מרמרה. מטילים רשת, שולים שלל, צוברים שעות יפות על גלי השיש. בחדר העבודה מטיל טרוצקי חכה אל מצולות האינטלקט ומעמיד מבנים אידיאולוגיים מרהיבים. 
ב־7 ביוני 1933 הוא נפגש עם ז'ורז' סימנון, שליח העיתון הצרפתי "פארי סואר". עד אז הספיק סימנון לצבור קילומטראז' אצל שחקניה הראשיים של ההיסטוריה בת זמנו. עשר פגישות עם היטלר בברלין, צפייה במוסוליני סוקר מצעד של אלפי צעירים ברומא, מבט לילי אל הסילואט של גנדי חולף במונפרנאס, פריז, "כשבעקבותיו נשים צעירות פנאטיות". 

יום לאחר שביקש לראות את טרוצקי צלצל אליו מזכירו. "מר סימנון? מר טרוצקי יקבל אותך מחר בארבע. עליי לומר לך כבר עתה שמר טרוצקי, שהצהרותיו סולפו לעתים קרובות מדי, מבקש לקבל את שאלותיך מראש בכתב והוא ישיב עליהן בכתב". הראיון שתרגם מצרפתית ראובן מירן ומופיע בספר "טרוצקי על מות בנו" (הוצאת נהר) משדר מועקת מצור פיוטי ושלווה מיוסרת. מרפסת שמתרוממת מעל גן, מעל ים, אסיה באופק הקרוב, אירופה ברחוק, ובמרכז דייר חנוק בגיהינום רב־הוד. וסימנון, בוראו של "המפקח מגרה", יודע לזהות גיהינום. "תריסי הרפרפות מוגפים... הנה אדם מאחורי סורג, טוניקת השוטרים הטורקית שלו פתוחה על חולצה לבנה. שוטר אחר יוצא לבוש אזרחית". 

''טרוצקי על מות בנו'' (צילום: יח''צ)''טרוצקי על מות בנו'' (צילום: יח''צ)

מזכירו של טרוצקי אינו רוסי. אולי כדי שלא ייחשף ללחצים מצד הקרמלין לחסל את מעסיקו. "ניסו פעם לפגוע בו?", שואל הבלגי את הלא־רוסי. "מעולם לא", הוא משיב, "כמו שאתה רואה, החיים פשוטים. שני השוטרים מתגוררים בביתן הזה בקצה הגן. מר טרוצקי אינו יורד אל הכפר, נוסע לקונסטנטינופול רק לטיפול שיניים או לביקור אצל הרופא. הוא מפליג בספינה שהובילה אותך לכאן ושני השוטרים איתו". 
אין המזכיר יודע כי לעתים הבוס שלו סוטה מהמסלול. כמו ב"טרוצקי'ס" בניו יורק, מצא גם בקונסטנטינופול את היהודי שלו. קוראים לו ז'וזף ששון, ויש לו חנות עתיקות בעיר. "טרוצקי התעניין מאוד בענתיקות", מספר לי וילי נכדו, "ובכל גיחה לעיר עצר אצל סבא, בדק איזו סחורה הגיעה, נשאר לשיחה ולתה".

חף מיומרה פותח סימנון את הראיון. אלף פעמים תיארו את טרוצקי, ואין הוא רואה טעם להתמודד עם קודמיו. לב דוידוביץ' מושיט לעיתונאי דפים שתרגמה עוזרתו מרוסית לצרפתית. תשובותיו המנומקות לבעיות כמו: האם שאלת הגזע תהיה העיקרית בהתפתחויות שיבואו? האם המדינות יתכנסו תחת סמל הדיקטטורה הפשיסטית? האם הוא מאמין בהתפתחות הדרגתית או שיש הכרח בזעזוע אלים? טרוצקי מנתח באזמל קר. בונה הרמוניה בין שאלות לתשובות. לקראת סוף המפגש הוא שואל את העיתונאי: "יש לך עוד שאלות?". סימנון מקבל אישור לצבוט את עור הפיל שמסתובב בחדר: "אחת בלבד יש לי, אבל אני חושש שהיא לא דיסקרטית". המרואיין מחייך ובתנועת יד מרשה לו להמשיך. 
סימנון: "נכתב בעיתונים שלאחרונה נפגשת עם שליחים ממוסקבה שמשימתם הייתה לבקש ממך לחזור לרוסיה". 
חיוך המרואיין מתרחב: "זה לא נכון, אבל אני יודע את מקור הידיעה. מדובר במאמר שלי בעיתונות האמריקאית לפני חודשיים. אמרתי שלאור המדיניות הרוסית העכשווית, אהיה מוכן לשרת שוב אם תאיים סכנה על הארץ". 

וסימנון בשאלת המשך: "היית חוזר לשירות פעיל?".

המרואיין מהנהן בראשו. את הערב מבלה הסופר ב"לה רז'אנס" של קונסטנטינופול. "המסעדה האלגנטית שבה יקבלו את פניכם נשות האריסטוקרטיה הרוסית", נאמר בפרסומת. אלף גולים רוסים בעיר, וכשהשמש שוקעת על צריחי המסגדים וכשצפים הכיסופים לפירושקי ולבלליקות, כולם באים ל"לה רז'אנס". רק טרוצקי אחד מגיף על עצמו את תריסי הברזל ושוקע בתנומה נואשת.

פרידה קאלו (צילום: Guillermo Kalho)פרידה קאלו (צילום: Guillermo Kalho)

הרומן המקסיקני שלי

זמן מה לאחר ההתוועדות עם סימנון מזמין אותו ראש הממשלה אדואר דלאדייה לצרפת. לפני שטרוצקי נפרד מקונסטנטינופול, אין הוא שוכח לעבור אצל חברו היהודי ז'וזף ששון ולהפקיד בידיו את רהיטיו. כשכפות הדוב הרוסי על צווארה, נכנעת צרפת ואינה מתירה ללב דוידוביץ' ולנטליה לחיות בפריז. הם מרחיקים ל"רסיסי ים", וילה על חוף האוקיינוס האטלנטי. הגלים ליחכו את גנם, ריח המלח חדר את וילונותיהם. אבל שמונת השומרים ששוטטו במתחם הזכירו שזה עדיין כלא, לא כפר נופש. מטעמי ביטחון נאסר על הדיירים להעסיק עוזרת קבועה. מי שהיה קומיסר המלחמה הבולשביקי נאלץ להדיח כלים במו ידיו. אבל גם מהג'וב הזה הוא מודח. "אבא מתעקש לשטוף בשיטה מדעית, וזה זולל המון זמן", מתלונן לב, בנם, שחי איתם אצל אמו נטליה. חולפות שנתיים, וטרוצקי חש ששוב אינו רצוי בצרפת. הוא מגולגל לנורווגיה ומתמקם ליד אוסלו. עוד שנתיים, ומוסקבה שוב מבעירה את האדמה תחת כפות רגליו. גוזרים עליו מעצר בית ונפתח דיון: לאן הלאה?

ב־19 בדצמבר 1937, בחשאיות מוחלטת מחשש להתנקשות, חומקת מנורווגיה מכלית נפט. רק מטען אחד היא נושאת בבטנה - לב ונטליה. לאחר מסע ארוך ופתלתל היא מנחיתה את בני הזוג במקסיקו. את פניהם מקבל דייגו ריברה, מגדולי הציירים המקסיקנים וטרוצקיסט, שבהשתדלותו נפתחו השערים לזוג הנרדף. לצידו אשתו הציירת פרידה קאלו וחברי הוועד האמריקאי למען טרוצקי. אבל זה לא עובר בשקט אצל הקומוניסטים חסידי מוסקבה. ברחובות הבירה תולים כרזות נגד הגולה, והנשיא קרדנס נאלץ להכריז: "טרוצקי בא אלינו כאורח, לא כאסיר". אבל אסיר הוא היה. לא רק שכל גיחה הייתה מבצע צבאי מדוקדק, גם בחצרו נאלץ למדוד את צעדיו. אנשי ביטחון לא גרעו ממנו עין, התלוו אפילו למקומות הכי אינטימיים וחמסו כל ניצוץ של פרטיות. ולמרות זה טרוצקי וקאלו הצעירה בת ה־28 מוצאים זמן ומקום לפצוח ברומן. 
פרידה קאלו הייתה בתם של אב יהודי ממוצא גרמני ואם מקסיקנית ממוצא אינדיאני. בילדותה לקתה בפוליו, בנערותה עברה תאונת דרכים מחרידה שגזרה עליה נכות לכל חייה. חשמלית התנגשה באוטובוס שנסעה בו, מוט ברזל שנשלף ממנו פגע קשות ברחמה, מה שיגרום לה לומר שאיבדה את בתוליה לאוטובוס. 

פרידה ודייגו ריביירה (צילום: Carl Van Vechten)פרידה ודייגו ריביירה (צילום: Carl Van Vechten)

האם ידע בעלה על הסיפור שלה עם טרוצקי? ייתכן שריברה - כמו נטליה סדובה - בחר לא לדעת. ב"טרוצקי", סדרת הערוץ הראשון ברוסיה, נראה ריברה מעשן סיגר בחצר, כשמעבר לתריס המוגף מאחוריו מתיישבת אשתו על מהפכן מוטל פרקדן. כדי לתאר את הבגידה, אולי גם להצדיק אותה, חמס טרוצקי מהמקסיקני גם את עבודותיו: "בדומה לדקלים בציורי הנוף של דייגו ריברה חתרה האהבה לעבר אור השמש מתחת לסלעים הכבדים ביותר. זוגות נוצרו והתחברו בגלות". סיפור אחר שהתחיל באפלה וחתר אל השמש התחולל אז בפריז. סילביה אגלוף הייתה פעילה קומוניסטית שבאה מניו יורק לכינוס היסוד של האינטרנציונל הרביעי. במסדרונות פגשה את מי שהציג את עצמו כז'אק מונאר, בלגי עשיר וצעיר ממנה בכמה שנים טובות. אלא שלמונאר לא קראו מונאר, הוא לא היה בלגי, לא היה עשיר ולא דבק באגלוף משום שברק האהבה פגע בו. שמו האמיתי של מונאר היה רמון מרקדר, ספרדי, חבר בתא מחתרת של הנ.ק.וו.ד, השירות החשאי הסובייטי. באמצעות אגלוף המקורבת לטרוצקי זמם להתקרב אליו כשיזמין אותה למקסיקו.

אי־שם ב־1939 חש יוסיף ויסריונוביץ' שבשלה שעת הרצח. לאותו תיעוב עתיק נוספה סיבה חדשה. תמורת תשלום נאה מהוצאה אמריקאית כתב טרוצקי את תולדות המהפכה. סטלין חשש שפשעיו ייחשפו דווקא עכשיו, כשהעננים נמוכים מעל אירופה, כשיזדקק לסיוע ה"מערב הרקוב" מול היטלר. חיסולו של טרוצקי הפך מתאווה לצורך. מפרנויה לאסטרטגיה. בראשית יולי 1939 מאשר סטלין את מבצע "אוטקה" (ברווז). 
כמתוכנן, מגיעה סילביה אגלוף לניו מקסיקו ומחדירה את רמון מרקדר למרחב הסטרילי של טרוצקי.

"ג'קסון", זה שמו עתה, יוצא מעורו להתחבב על השומרים אנשי "הוועד האמריקאי למען טרוצקי". הוא מרעיף עליהם טובות קטנות, מסיע אותם לאן שהם צריכים. ואינו מפגין שום להט מחשיד להתקרב אל המטרה. ב־24 במאי 1940 חוליית חיסול מקומית של אוהדי סטלין מסתערת על הבית בשכונת קויואקן. התוקפים מרססים באמוק ופוצעים את הנכד, שחדרו סמוך לחדר העבודה של סבו. סווה, עכשיו אסטבן, חזר לגור עם סבו לאחר שאמו זינאידה התאבדה כשעברה טיפול רפואי בברלין. הזוג טרוצקי ניצל בנס, אך מפקד המשטרה חושד שהגולה ביים את ההתנקשות: "איך ייתכן שאני רואה 300 פגיעות כדורים ואיש (מלבד אסטבן) לא נפצע?". מציעים להעמיד שומר ליד חלונו, אך טרוצקי מתנגד. זה יעלה את ההוצאות ולא יפתור דבר. הוא מקבל במתנה אפוד חסין כדורים אך מוסר אותו למאבטח בעמדה הכי מסוכנת. האם שנים של בריחה ומסתור התישו אותו? ואולי ציפה לרוצח שיגאל אותו מחיים שתכליתם רק הגנה על החיים. מתקינים מערכת ביטחון חדשה. הבית הופך למבצר, ורק אדם אחד יודע שיהיה זה מבצר קלפים. "בפעם הבאה ישתמשו הרוסים בשיטה אחרת", קובע "ג'קסון", האיש שיחסל את פרקליטה הנמלץ של המהפכה. 

רמון מרקדר (צילום: ויקיפדיה)רמון מרקדר (צילום: ויקיפדיה)

זעקה מטלטלת

בבוקר היום שבו ייפצע פצעי מוות, הדף לב דוידוביץ' את תריסי הפלדה וחשף את זקנקנו לעולם. "את רואה", אמר לנטליה, "גם הלילה הם לא הרגו אותנו, ואת עדיין לא מרוצה". כתמיד הדפה, והוא ענה: "כן, קיבלנו רק אורכה, נטשה". היא הייתה אשתו השנייה לאחר היהודייה אלכסנדרה סוקולובסקיה. הם נפגשו בפריז כשלמדה בסורבון. זיכרונותיה, "איך זה קרה", שהותקנו בארכיון הכותבים המרקסיסטים באינטרנט ב־2001, התפרסמו לראשונה ב־1941 אך נכתבו שלושה חודשים אחרי אותו בוקר בקויואקן. 

ב־7:15, בצעד החלטי לקראת יום "עבודה טובה", הסתער טרוצקי על כלובי הארנבים והתרנגולות. "הטיפול בבעלי החיים הרגיע אותו, הסיח את דעתו אך גם התיש אותו", מספרת נטליה, "והוא היה צריך לשמור כוחות למלאכת הכתיבה". אחרי ארוחת הבוקר הבטיח לה שהוא במיטבו, שהוא עומד להקליט מאמר על גיוס החובה בארצות הברית. באחת בצהריים בא לראותו עורך הדין שייצג אותו בפרשת התקיפה ב־24 במאי. הוא התפנה לכתוב תגובה לעיתון "אל פופולאר" שתקף אותו בעניין. "אתפוס יוזמה ואאשים אותם בהשמצה חצופה", הבטיח לאשתו. לאחר סייסטה קצרה ראתה אותו שוחה במסמכי תביעתו נגד העיתון: "עדיין נראה טוב ואני התעודדתי. לאחרונה התלונן על חולשה, אבל היום הזה נראה כראשית התאוששותו". כל כמה דקות פתחה בחשאי את דלתו וגילתה אותו בתנוחתו הטבעית - רכון על שולחנו וכותב. עד 17:00 הספיק לחבר 50 דפים קטנים שחשפו את עוולות סטלין. אז התפנה לתה בחברת אשתו. כעבור 20 דקות יצאה למרפסת וראתה אותו מאכיל שוב את ארנביו. לידו עמדה דמות לא מוכרת. רק כשהסיר את כובעו וקרב למרפסת זיהתה את "ג'קסון". 

"הוא שוב פה", הבזיקה המחשבה במוחה, "למה הוא מרבה לבקר לאחרונה?". לפניו היה גוון אפור־ירוק, ומעילו העליון היה תלוי על יד שמאל. את היד הצמיד בכוח לגופו. "למה לך מעיל וכובע? חם היום", אמרה לו. הוא השיב: "נכון, אבל את יודעת שזה עלול להשתנות וגשם עלול לרדת". היא רצתה לומר שאפילו במזג אוויר גרוע לא התחמש במעיל ובכובע אך התאדו מילותיה. תחת זה שאלה: "מה שלום סילביה? (אגלוף - מ"ח)". "ג'קסון", שנבוך משאלתה על הכובע והמעיל, גמגם: "סילביה? סילביה?". לבסוף אסף את עצמו והשיב: "סילביה תמיד בסדר". 
כשבכיסו המאמר שרצה להראות ללב דוידוביץ' התחיל לצעוד אל כלובי הארנבים. עדיין הצמיד לגופו את בטנת המעיל שלתוכה, כך יתברר, תפר את דוקרן הקרח. טרוצקי בחן בתשומת לב את "ג'קסון": "בריאותך מתדרדרת. אתה נראה חולה, זה לא טוב", הזהיר את רוצחו. הוא שנא להיפרד מארנביו ולא שש לראות את דפיו של "ג'קסון", אבל החניק את מאווייו: "אז מה אתה אומר? נעבור על המאמר?". 

ז'ורז' סימנון (צילום:  Nationaal Archief)ז'ורז' סימנון (צילום: Nationaal Archief)

טרוצקי סגר בקפידה את כלובי הארנבים, ניער את חולצתו הכחולה והסיר את הכפפות ששמרו על אצבעות כתיבתו. כש"ג'קסון" ונטליה מלווים אותו התחיל לצעוד חרישי אל הבית. לאחר שסגרו מאחוריהם את הדלת, נכנסה נטליה לחדר הסמוך. "כעבור שלוש דקות, אולי ארבע, שמעתי זעקה שטלטלה את נשמתי. בלי לדעת את קולו של מי אני שומעת, רצתי לכיוון שממנו עלתה הזעקה. מצאתי את לב דוידוביץ' נשען על משקוף הדלת שבין חדר האוכל למטבח. פניו היו שטופות דם. ידיו היו תלויות לצדי גופו, מעיניו התעופפו המשקפיים, ומבט כחול עמוק נשקף מהן. שאגתי: 'מה קרה? מה קרה?'. נופפתי בזרועותיי לעברו, אבל הוא לא מיד ענה. המחשבות התרוצצו בראשי. אולי משהו נפל מהתקרה ששיפצנו? ואז בקור רוח, ללא מרירות או כעס, אמר: 'ג'קסון'. זה נשמע כאילו ביקש להגיד לי: 'הנה זה קרה'. פסענו כמה צעדים, וכשאני אוחזת בו צנח על השטיחון וסינן לפתע: 'נטשה, אני אוהב אותך' ואני כרעתי אליו, בזהירות הנחתי כרית תחת ראשו השבור, הצמדתי קרח לפצע ובצמר גפן ניקיתי את הדם מפניו".

בדיוק אז שב נכדו אסטבן בן ה־14 מבית הספר, וסבו ביקש מאשתו: "יש לקחת מכאן את סווה" (בשמו הרוסי). הוא דיבר בקושי, מילותיו היו קטועות אך הוא לא היה מודע למצבו. "את יודעת, שם בפנים", נדדו עיניו לדלת החדר ההוא, "הבנתי מה הוא עומד לעשות. הוא רצה להלום בי עוד פעם, אבל לא הרשיתי לו". מילותיו היו רגועות, שקטות אך קולו שבור. מאבטחיו, שלופי אקדחים, צצו לידו. "מה בקשר אליו?", היא הצביעה אל הרוצח, "הם יהרגו אותו", אך לב דוידוביץ' השיב: "אסור להרוג אותו, יש להכריח אותו לדבר". 
רופא הגיע. חיטט, בדק. "אין הפצע מסוכן", קבע נסער. לב דוידוביץ קיבל בשלווה את אבחנתו. כאומר: "מה כבר רופא יכול לומר במצב שכזה?". כדי לא לחשוף את נטליה לפחדיו פנה למאבטח ג'ו, הצביע על לבו ואמר: "אני חש את זה כאן, הפעם הם הצליחו".
בנהמת העיר, בין אורות הערב הקורצים, פילס האמבולנס את דרכו לבית החולים. כל הדרך היה הפצוע בהכרה. ידו האחת משותקת וצמודה לגופו. את האחרת הניע במעגלים בלי למצוא לה מנוח. נטליה כרעה אליו, שאלה לשלומו, והוא הבטיח "אני יותר טוב". סירנת האמבולנס המשיכה ליילל, אך באוזניה הצטלצל רק לחש שלוש מילות התקווה: "אני יותר טוב". 
בבית החולים השכיבו אותו על עריסה. הסירו את שעונו, ואחות גילחה את ראשו. "את רואה, מצאנו גם ספרית", אמר לנטליה הלומת החיוך הקפוא למראשותיו. גזרו את חולצתו והתחילו להסיר את בגדיו. "שלא יפשיטו אותי, אני רוצה שאת תעשי את זה". אלה היו המילים האחרונות ששמעה ממנו. כשסיימה, רכנה אליו, שפתיה נגעו בשפתיו והוא נענה לה. שוב ושוב נענה. האם הבין שזאת פרידה? 
הוא הוחש לחדר הניתוח ושב טובל בתרדמת. את הלילה עשתה נטליה בין עיניו העצומות לנשימותיו הפרועות. למחרת בצהריים קבעו רופאיו: "יש שיפור". אבל לקראת הערב הדהיר את נשימותיו, זורע פחד מוות סביבו. צמרת רופאים סגרה על מיטתו והיא שאלה: "מה זה אומר?". "זה יעבור", הבטיח לה אחד, "השאר שקעו בדממה ואני הבנתי שאין תקווה". 
הם הרימו אותו מהמיטה, ראשו צנח על כתפו. ידיו היו שמוטות כמו בציורו של טיציאן, "ההסרה מהצלב". במקום כתר קוצים, תחבושת לבנה עיטרה את ראשו. פניו היו טוהר וגאווה, היא אומרת, מתניעות משאלה שיקיץ בכל רגע. אלא שהפצע העמיק לחדור למוח, וההתעוררות בוששה "והכל נגמר, ולב דוידוביץ' לא היה עוד בין החיים". 

ומה עם היורשים?

שני בניו מנישואיו השניים של טרוצקי - לב וסרגיי סדוב - חוסלו ב־1938 בידי סוכנים של סטלין. בתו של סרגיי - יוליה אקסלרוד - עלתה לישראל ב־1979. בנה דוד (ואדים) אקסלרוד היה בתנועת כהנא חי. שלא כבולשביקים אחרים שחוסלו בטיהורים, לא נוקה שמו של טרוצקי בימי הגלסנוסט של מיכאיל גורבצ'וב. רק ב־2001, בהחלטת בית משפט, נגאל שמו. נטליה סדובה, שמתה לפני 58 שנים, גידלה את נכדו. אסטבן וולקוב בן 94 ומנהל את המוזיאון לזכר סבו בבית שבו נרצח ובחצרו הוא קבור. לאסטבן יש ארבע בנות. בתו נורה עברה לארצות הברית ומנהלת את המכון הלאומי למניעת שימוש בסמים. בת אחרת, ורוניקה וולקוב, היא משוררת.