אני מניח שצבא העיתונאים שניזונו מכף ידו של מרידור במשך כהונתו יפתחו מהערב בפסטיבל הקדוש המעונה. מרידור עצמו החל בפסטיבל הזה הערב עם מכתבו הזועם והמביך בסגנון אכלו לי ושתו לי ולא נתנו לי לעבוד כמשרת ציבור מסור. שטויות, יש בהחלט מקום לפקידים מקצועיים בשירות המדינה, אין ממש מקום לחתרנים בלתי נלאים, שחושבים ובטוחים בטעות שהם נבחרו לנהל את המדינה שכביכול רשומה על שמם בטאבו.
מרידור היה צריך להתפטר כי פקידים אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם בשם "עצמאותם" ובשם היותם "שומרי הסף", או "משרתי ציבור", כפי שנוהגים לכנותם בטעות. פקידים הם בסך הכל פקידים, לא בני האלים.
פקידים מסוגו של מרידור, שכמוהו יש לא מעט במשרד האוצר ובמשרד המשפטים, שיבשו לחלוטין את הדמוקרטיה במשך השנים. הם התבלבלו, הם נטו לחשוב שנבחרי הציבור הם בובות על חוט שחייבים לציית לגחמות שלהם – שאם לא כן – הם ינהלו נגדם קמפיין של רצח אופי אצל שופריהם בתקשורת. שוב ושוב פנו פקידים שמעולם לא נבחרו על-ידי הציבור, לחבריהם מהתקשורת, מאחורי גבם של הממונים עליהם, ו"לכלכו" עליהם רק משום שסטו לדעתם מתפיסתם. זה קרה לכחלון, זה קרה לאמיר אוחנה בזמן שהיה שר המשפטים וזה קורה עכשיו לישראל כ"ץ. אחת הסכנות החמורות לדמוקרטיה הישראלית היא הניסיון של פקידים לא רק לקבוע את המדיניות מבלי שהם נבחרו לכך, אלא גם לקבוע את זהות השר מעליהם.
התפיסה המעוותת של הפקידים היא שהפוליטיקאים הם מושחתים בהגדרה, והם נקיי ציבור, "משרתי ציבור" מסורים, זכים וטהורים. האמת אחרת לגמרי: הם רוצים שרים משתפי פעולה שיישרו קו עם משנתם הסדורה.
כתבתי זאת לא פעם: כוחם של הפקידים, הן בשני משרדים מרכזיים כמו המשפטים והאוצר, והן בשאר המשרדים, הרבה יותר גדול מזה של כל פוליטיקאי, חזק ככל שיהיה. במשך השנים נוצרה פה מעין ממשלת צללים המורכבת מפקידים בעלי כוח כמעט בלתי מוגבל, שנמצאים מעל לכל חוק וביקורת, ומלהקת מעודדות תקשורתית. שני הצדדים מקיימים ביניהם יחסים צפופים מדי, מסוכנים מדי ובחלק מהמקרים גם פליליים מדי.
לכל צד התפקיד שלו: אם פוליטיקאי מסוים מעז לנגוס מהעוגה של האליטה הכלכלית-משפטית-רגולטורית, מיד נשלחים סריסי החצר של חברי ההשגחה העליונה כדי להחטיף להם באבי אביהם. כחלון, למשל, חטף מכל הבא ליד בסוף הקנדציה שלו רק בגלל שהפקידים באוצר לא היו מרוצים מתפקודו ובעיקר מהגירעון הגבוה יחסית.
אם מישהו חושב שפוליטיקאים עסוקים יומם וליל בספינים תקשורתיים, הוא לא יודע על מה הוא שח. שיאני הספינים, ההדלפות והלחישות על האוזן הם הפקידים, שמבלים חלק ניכר מזמנם בלחישות על אוזנם של עיתונאים. מדובר בעריצות רגולטורית של פקידים שיש בידיהם גם הכוח לשפוט וגם הכוח ליישם החלטות. במקרים רבים הם מעכבים החלטות, תוקעים אותן ואחראים לנזקים כלכליים וצרכניים.
המגמה רבת השנים היא ברורה וחייבת להיעצר וטוב שהיא נעצרה במקרה של מרידור: הפקידים הורגלו לזלזל בשר שלהם, הורגלו לשלוט בהחלטות ובביצוע, הורגלו לצפצף על הפרדת הסמכויות בין הממשלה הנבחרת שמחליטה על דרכה לבין הפקידות, גם היא מוכשרת, שאמורה לייעץ, אפילו להזהיר, אבל בשום פנים ואופן לא לכפות את האג'נדה שלה על ממשלה מכהנת ונבחרת.
אני חושב שהגענו לקו פרשת המים ביחסים בין ממשלה נבחרת לעריצות הפקידים. שר, כל שר, לא יכול לשמש כיו"ר ועד העובדים במשרדו, כמו אבי ניסנקורן במשרד המשפטים. ריסון הכוח המוגזם של אלו שלא העמידו עצמם מעולם לבחירה הוא משימה מתבקשת. אם הפקידות הבכירה איננה מוכה לקבל או לשאת זאת, היא בעצם איננה מכבדת את הדמוקרטיה ויש לה ברירה אחת ויחידה: לשים את המפתחות על השולחן.
התרעות פיקוד העורף