הרשתות החברתיות געשו. המספר "30" הילך קסם על הכל: מהפנט כותבים זועמים ומגיבים זועמים לא פחות, ובלהט התחרות מי ימהר לסרס את האנסים־לכאורה, נזרקו לחלל האוויר לא מעט ססמאות ונכתבו מעט מאוד דברי טעם, שגם הם אוכלו במדורת ההבלים. בטח קראתם לא מעט כאלה שכתבו ברשתות ו"ידעו" לספר שהאנסים הם מצביעי בנימין נתניהו, מזרחים ומסורתיים - שעוד יצוצו בכיפות לבנות בבית המשפט. נתקלתם גם בכאלו שקשרו בין האונס לבלונים בצורת אברי מין בהפגנות נגד נתניהו. הנה כי כן, מסתבר שגם בממשלת הטמטום של משפט הציבור חלוקת המוחות החלולים היא פריטטית.
אז הנה כמה הערות, בכל זאת, על הפרשה: ברור שמבחינת חומרת המעשה, דין 30 אנסים כדין אנס אחד (בוודאי מבחינת הקורבן). ובכל זאת, העיסוק התקשורתי בפרשה החל סביב המספר "30", שהעלה בדמיונם של הגולשים תמונה של שורה ארוכה של גברים, באף אחד מהם אין טיפת בינה, מוסר או חמלה, שעומדים בתור כדי לבצע את זממם בנערה חסרת ישע.
תקשורת היא תחום ציני להחריד: מכונית תופת שתהרוג 30 אנשים בלב תל אביב תהפוך לאירוע חדשותי מכונן ולטראומה לאומית. פיגוע דקירה שבו יירצח מתנחל, ייתפס כעוד יום בסכסוך הדמים הארוך בינינו לבין הערבים. האם זה ישנה משהו לחבריו ולמשפחתו של הנרצח? ודאי שלא, אבל כך עובדת התקשורת.
מה שהיה חמור הפעם (שוב: מבחינה תקשורתית גרידא, לא מבחינת המעשה עצמו) הוא שבמקום שהשיח הציבורי יתבסס על עובדות שנחשפו בתקשורת, התבסס השיח התקשורתי על עובדה שגויה שנפוצה ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים. גם מקץ כמה ימים, כשהתברר שהמספר האמיתי קרוב יותר לשלושה מאשר ל־30, הכריזה הכותרת של "אולפן שישי": "30 נגד אחת".
הבאה בתור הייתה מי שמכונה "תרבות האונס", שלפי אותם גזענים ברשתות היא מסורתית ומזרחית: עורך בכיר בעיתון חשוב כתב שאין להתפלא על האונס הקבוצתי בעידן שבו לסטטיק ובן־אל יש שיר עם השורה "הבנות חמות כמו עוגיות". ברור שכך הוא, שהרי השניים הם ממשיכי המסורת של זוהר ארגוב (הורשע באונס) ואייל גולן (לא הואשם, "הורשע" רק בתקשורת), הלא כן? מעניין. אני נזכרתי דווקא ב"תשע בכיכר" החביב של גזוז, שבו כתב דני סנדרסון: "גבי מתוקה כמרמלד" ובהמשך "גיל 16, הכל קורה, הבנות מחפשות עניינים". למען הסר כל ספק: אני בטוח שהכוונה הייתה תמימה, הן בשיר נזכרת גם דינה, כך קרא סנדרסון לבתו.
נזכרתי גם בדוגמאות מיינסטרים נוספות, בוטות הרבה יותר, כמו השיבוש המכוון של הגשש החיוור לשיר "בת שבע" של חיים חפר, לפי הלחן של משה וילנסקי: "בת שבע בת שבע, עם כל הפלמ"ח, שרמוטה". כך שרו שייקה, פולי וגברי. אני לא מאשים אפילו לרגע את להקת גזוז או את שלישיית הגשש החיוור בעידוד תרבות האונס, אבל כנראה שגם כאשר אתה כותב שיר שמילותיו יכולות להיתפס, אי־שם בעתיד, כפוגעניות כלפי נשים, מוטב שתהיה חלק מהמורשת התרבותית של המחנה הנכון.
כדאי לזכור רק שחלק ממי שכתבו בשבוע שעבר על כיפות לבנות ועל מורשת המין הקלוקלת של הזמר המזרחי, ליקטו את מזונם התרבותי משולי הגלבייה של המגדלור המוסרי, דן בן אמוץ. תתפלאו, אבל הפוזיציה הזאת מובנת - בין שהיא באה מימין ובין שמשמאל, מספרד או מאשכנז, מחובשי כיפה או מחילונים גמורים, כי אפילו בתודעתו של מי שחש חף מדעות קדומות, קל לנו לדמיין את האנס כאחר, כחסר פנים, גבר אפל שאורב בחדר מדרגות חשוך. אלא שאם יש משהו שעולה מתוך העובדות, הרי זה רק שלאנסים אין פרופיל.
מרכזי הסיוע השונים מעריכים כי רוב מעשי האונס אינם מדווחים כלל ואפילו באלה שמגיעים לבירור ולעתים גם למשפט, האנס הוא לרוב מישהו שהנאנסת הכירה: קרוב משפחה, חבר, עמית. כלומר, דמיינו איזה "אחר" שאתם רוצים, אבל זכרו שהאנס יכול להיות גם הסטודנט החביב למדעי המחשב, שגר בשכירות בדירה הסמוכה, מגדל חתול ומאזין בשבתות לג'אז.
זהו נתון קשה לעיכול, כי אנחנו בנויים לתת אמון באנשים שנראים כמונו, אבל חייבים לזכור ולהזכיר שלאונס אין דת, אין לאום, אין תרבות, אין השכלה ואין טעם ספרותי או מוזיקלי. יש בו רוע, ויש בו גברים שבטוחים שיש להם זכות לקחת. ורק כדי לזכור שברשת יש גם אנשים נבונים, הנה משהו שקראתי השבוע (לצערי לא איתרתי את המקור), משפט אחד שמיועד לכל ההורים שבטוחים שטלפון חכם וחדיש הוא תחליף לחוכמת מבוגרים ושבגדים ממותגים הם תחליף לחינוך: "אם אתם לא רוצים שהילד שלכם יהפוך למבוגר שחושב שמגיע לו הכל, תפסיקו לקרוא לו 'נסיך'".