אייל לוי
במבחן המגן במתמטיקה, 3 יחידות, קיבלתי את הציון המרשים 28. בתיכון מיד הקימו ועדת חקירה, בראשות שופט, כדי להבין איך הגעתי להישג המרשים. עם הידע המוגבל שלי, כל מספר דו־ספרתי העלה חשד למעשים לא כשרים.

בכל מקרה, על מנת להפחית את הנזק התדמיתי ולמנוע את הורדת הממוצע הארצי, החליטו בתיכון להכניס אותי לרשימה מצומצמת של טאלנטים שיועדה למועד ב’. שבועיים לפני יום הפלישה, הצמידו לי מורה פרטי, קליבר רציני. הבעיה לא הייתה יכולותיו של המומחה, אלא הבנתו של התלמיד. כל טריק שהמורה ניסה, לא עבד. 

אייל לוי בצעירותו (צילום: אלבום פרטי)אייל לוי בצעירותו (צילום: אלבום פרטי)

מתמטיקה נראתה לי כמו סווהילית ספרותית. נתונים עפו לי מעל הראש, מאחורי הגב, סירבו להיספג בגוף. “מה בדיוק להכפיל?”, “איפה אפשר להוריד אפס?”. המורה, שהתחיל את הקשר כמשוכנע בהצלחתו, היה רואה אותי בכניסה, ועוד לפני תחילת השיעור נהג לקחת כדור כחול ואחריו אדום. שיערו הלבין בתוך שבוע.

ערב לפני המגן החוזר אבי התקשר אליו כדי להבין איפה אנחנו עומדים ומה הסיכויים. לפי הבעות פניו זה היה כנראה משהו בסגנון “מומלץ לנתק מהמכשירים וכדאי להיפרד מהמשפחה”. לא היה צ’אנס, במקרה הטוב סוכם שאצליח לשחזר את הציון מהמגן הראשון, וגם זה בקושי.

מיכל הקטנה ושר החינוך יואב גלנט משתפים פעולה (צילום: ליאור בלגזל)

התעוררתי בבוקר המבחן, אדיש לחלוטין. התלבשתי, הסתרקתי, צחצחתי שיניים. לפני שיצאתי לכיוון התופת, אמי אמרה שנשאר קצת זמן. “שב, תפתור כמה תרגילים, תרענן את החומר”. מילא היה מה לרענן. פתחתי בחוסר חשק איזה ספר עם מבחן מגן ישן. באמת שניסיתי, אבל כמובן שנכשלתי. הסתכלתי בהסבר התוצאה, שפורט בהמשך, ומסתבר שהייתי רחוק מאות קילומטרים מהדרך הראשית. זה לא הפתיע אותי, ובטח לא את הנייר שכבר סבל הכל.

הגעתי למבחן ללא כל ציפיות. קיבלתי את הטופס, עיינתי בחצי עין, והלב דפק בעצבנות מטורפת. רגע, זה מוכר, זה המבחן שפגשתי הבוקר, בתרגול האחרון. פשפשתי קצת בחדרוני המוח, ומסתבר שהפתרון עוד היה טרי ולא הספיק להתמסמס. כל מה שנותר זה רק לשחזר. 20 דקות והייתי בחוץ.

המורה חייך בהבנה כשיצאתי ראשון בדילוגים. בטח חשב שהמסכן חתם מיד על ויתור, ובעתיד מקסימום ישמע עליי אם אלכד במכרה פחם שקרס או שאצליח להשתחרר בערבות, הרי מה כבר יצא מג’וקר כמוני?
רק כעבור מספר ימים של המתנה, כשקיבלנו את המבחנים בחזרה, אפשר היה להבחין על פניו שהוא טרם התאושש מהתדהמה – ציון 100 עגול. לא כמעט טוב מאוד, אפילו לא ליד. ציון מקסימלי. היה מדובר בסנסציה בקנה מידה עולמי, כמו שאלופת שער הגיא בכדורגל תנצח את ליברפול.

במשך כחודש הייתה אצלנו אופוריה בבית. בכל מפגש עם חברים, או דודים, הוריי דאגו להשחיל שהבן שלהם קיבל 100 במגן, כאילו שמדובר מבחינתי במשחק ילדים. מבחן הבגרות כמובן הוריד את כולם לקרקע הקשוחה, אבל מה זה משנה, הציון המשוקלל, שנרשם בתעודה, היה 80. במילים פשוטות: “טוב”. התלמיד הנ”ל טוב במתמטיקה, כנראה אחד השקרים הגדולים בהיסטוריה. 

לילך סיגן
כשהתבקשתי לכתוב על חוויה מספסל הלימודים, צפו שני זיכרונות. הראשון, מכיתה א'. בית הספר על שם הנרייטה סאלד בירושלים, מיד לאחר תחילת השנה. למורה קוראים רות, יש לה שיער בלונדיני קצר. פתאום היא ניגשת אליי, כעוסה, אוחזת בחוזקה בידי ומובילה אותי לכיתה המקבילה. היא מושיבה אותי שם בפינה ויוצאת. אני מבולבלת, מבוהלת, הלב דוהר כשכל התלמידים בוחנים אותי בעיניהם, המורה שלהם ממשיכה את השיעור ומתעלמת ממני, ואני לא מבינה מה קרה.

הפעמון מצלצל, הילדים יוצאים מהכיתה, ואף אחד לא בא לקחת אותי חזרה. אני צועדת בהיסוס לכיתה שלי, וכשהמורה מבחינה בי היא אומרת: "לא מגיע לך, אבל בכל זאת", ותוחבת לידי ספרון קטן עם כריכה כחולה. אני מעלעלת בחשש בספרון "אלפוני" עם המשפט הבלתי נשכח "דנה קמה, דנה נמה". מטלת הקריאה הראשונה. מעולם לא הבנתי מה בדיוק קרה שם. הייתי בת שש, זה היה כל כך מזמן, קצת כמו גלגול אחר, ועדיין הזיכרון נצרב. נשאר.

הזיכרון השני הוא מכיתה י'. תיכון רנה קסין בירושלים. לכיתה נכנסת דפנה, מורה חדשה לצרפתית. היא מודיעה שכל השיעורים ייערכו בצרפתית בלבד, אין עברית בכיתה שלה. היא נותנת תחושה שלא כדאי להתעסק איתה ומדברת במהירות, לא מאיטה. אם מישהו לא מבין - שישאל, ובצרפתית בבקשה. 

אנחנו לא מורגלים בסוג כזה של למידה. היא מדברת בשטף על פוליטיקה, על העתיד שלנו, על מחזות של מולייר וסיפורים של קאמי. חצי מהשיעור נשמע כמו סינית, אבל ככל שמתקדמת השנה, אני מבינה יותר ויותר, מסוגלת לנהל שיחה בצרפתית, אפילו נהנית להכין שיעורים, רחמנא ליצלן. היא מחזיקה אותנו קצר, אבל תמיד מעניינת; קשוחה, אבל גם רואה אותנו כבוגרים, כבני אדם.

למורה מכיתה א' לא היה מושג כמה נפגעתי מהעונש שקיבלתי ולא ידעתי על מה. בזכות המורה מכיתה י' למדתי שפה, סבלנות והנאה מלמידה שמחלחלת עם הזמן, אך גם לה אין מושג. מעולם לא אמרתי תודה. במערכת החינוך כל תלמיד הוא שונה, קשה להחזיק כיתה. יש הרבה מקום לאי־הבנה, וגם כשאין פידבק מהתלמידים, יש השפעה רבה. השאלה היא עד כמה מודעים אליה בזמן אמיתי, ולאן מנתבים אותה. 

לילך סיגן כילדה (צילום: צילום פרטי)לילך סיגן כילדה (צילום: צילום פרטי)

מאיר עוזיאל
באחד מספריי (ספר רע) כתבתי: “בית הספר הוא מוסד שמלמד את הילד להבדיל בין טוב לרע, ולבחור ברע”. אבל האמת היא שזו כתיבה על בית ספר מיתולוגי ולא על בתי הספר שהכרתי. את היסודי ביליתי בבית הספר “בר כוכבא” בתל אביב. את שנות התיכון, החל מכיתה י’, ביליתי בקיבוץ נצר סרני. אני מדגיש בשני המקרים: ביליתי. שנים נהדרות בקרב ילדים נפלאים.

הקורא חד העין שם לב שכיתה ט’ לא מוזכרת. בכיתה ט’ למדתי בגימנסיה הרצליה בתל אביב. גם כאן הילדים סביבי היו בסדר. אני לא זוכר מקרים המתוארים כיום לרוב, של התעללות בילד, או את המושג ילד כאפות. עם זאת, הלימודים בכיתה ט’ גרמו לי להרגיש כבורג בבית חרושת. היינו שבע כיתות ט’. שנה מנוכרת היא השנה הזו בזיכרוני.

אבל אני זוכר את פרופ' גטניה. המורה שלנו לאיטלקית. כן, היה אפשר לבחור שפה זרה: צרפתית, ערבית או איטלקית. בצרפתית היה כבר מלא. אמא שלי רשמה אותי לאיטלקית. צריך לומר שלמרות ששפת האם של אמא שלי היא איטלקית, וגם אבא שלי, שידע שפות רבות, דיבר איטלקית, איתי ועם אחי לא דיברו מעולם אלא עברית בלבד. אמא שלי דיברה איתי רק עברית מרגע שנולדתי. 

ההורים דיברו ביניהם באיטלקית כדי שלא נבין, והמילה היחידה שקלטתי מהשיחות האלה הייתה סולדי. היום ישראלים מכירים את המילה הזו בזכות השיר של מחמוד באירוויזיון. פירושה כסף, נושא בעייתי שעולה בשיחות מבוגרים.

אם אני יודע איטלקית היום זה לא מהבית, ולא מאותה שנה, אם כי קיבלנו יסודות טובים באיטלקית מפרופ' גטניה. אני זוכר איך הוא לימד אותנו את השיר “וולארה”, שיר מצוין ללימוד שורשי הפעלים באיטלקית.

אבל לא בגלל זה אני זוכר אותו. הוא היה אדם עדין, בעל שיער שיבה מסורק לאחור. עד כמה שהיינו טובים, זיהינו מהר מורה שאין בו שום דבר מפחיד, והפרענו. ככה הוא עומד ומדבר מול כיתה לא ממש מרוכזת, ואולי קצת מפטפטת, ותוך כדי דיבורו הוא מוציא מן הכיס מטבע.

100 פרוטות. המטבע הגבוה ביותר בערכו באותם ימים. אני חושב שערכו בכוח קנייה היום הוא לפחות 50 שקל. הוא מדבר ופתאום זורק את הכסף דרך החלון. אנחנו נדרכים. מה קרה כאן? הוא ממשיך להסביר לנו איטלקית בסיסית, ואז מוציא עוד מטבע, של 50 פרוטות, וזורק גם אותו דרך החלון, ללא שינוי בטון הדיבור.

“המורה, מה אתה עושה?”, “אני עושה מה שאתם עושים”, הוא ענה, “אתם לא מקשיבים בשיעור, וזורקים את הכסף של ההורים שלכם דרך החלון. גם אני רוצה”.

הבנו. היטב הבנו. אולי בכל זאת אני יודע קצת איטלקית היום גם בגלל שמאז לא הפרענו עוד, והקשבנו היטב לכל שיעור. 

מאיר עוזיאל כתלמיד (צילום: פרטי)מאיר עוזיאל כתלמיד (צילום: פרטי)

אורית לביא-נשיאל
את ספסל הלימודים בבית הספר היסודי האזורי באבן שמואל חלקתי עם ילדי עולים ממרוקו, תוניסיה, תימן וכורדיסטן שנשלחו למושבים על פי ארץ מוצאם, אבודים בפריפריה גיאוגרפית, חברתית ותרבותית. אף שרובם נולדו בישראל, העברית שבפיהם לא הייתה תקנית בעליל: “לא קריתי ספר” (לא קראתי את הספר) ו”עבר עליי האוטובוס” (פספסתי את ההסעה) היו תירוצים מקובלים בכיתה. המורים עצמם לא תמיד ידעו או טרחו לתקן את השגיאות. השיבוש הלשוני נשמע אולי משעשע, אבל מעבר לכך, שפה משקפת מציאות חברתית. על השכלה וחינוך איכותי לא דיברו. כולנו היינו בסירה אחת.

ובכל זאת, נחשבתי חריגה. ילדה בהירת שיער וממושקפת. בשיעור הראשון בכיתה א’ למדתי שאני “ווּזְווּזית”, כינוי גנאי לאשכנזייה ושם נרדף לילדה מפונקת, פריווילגית ומתנשאת. לא חטאתי בתכונות אלה, לא אז ולא היום, ובכל זאת, הסטיגמה הייתה חזקה מכל. בעבור הילדים ייצגתי את כל מה שהיה שנוא עליהם ובעיקר על הוריהם. חוויית הקיפוח והעלבון עברה אצל רבים מהם מדור לדור. הייתי מושא ללעג בשל מוצאי ויעד להתנכלויות מילוליות ואלימות. בשנות ה־70 בית הספר לא היה מקום בטוח, וההצקות לא נותרו בשטחו. לא פעם הילדים רדפו אחריי עד הבית. שם המשחק היה הישרדות.

בעולם הדימויים המנסה להסביר את החברה הישראלית באמצעות חלוקה לאשכנזים ומזרחים, אפשר לומר כי “ישראל השנייה” חבטה ב”ישראל הראשונה” בכל הזדמנות. אז לא דיברו על שונות ועל קבלת האחר (באשר הוא), לא על כבוד האדם וזכויות התלמיד ובוודאי שלא עסקו במוגנות.

מאז, מערכת החינוך עשתה כברת דרך והתבגרה, אבל אין בכך די. השיח העדתי עדיין נוכח במרחב הציבורי. למרבה הצער, החברה הישראלית נגועה בגזענות ובדעות קדומות ורוויה במחלוקות. עם זה, הניסיון להסביר את הקיטוב החברתי רק באמצעות הבחנה שטחית בין “ישראל הראשונה” ל”ישראל השנייה”, תוך שימוש במונחים של “הם ו”אנחנו” שמקורם בימי שלטון מפא”י וסלאח שבתי, רק מעכב את מיגור האפליה ואת צמיחתה של חברה רב־תרבותית, מכילה וסובלנית המושתתת על שוויון ועל כבוד הדדי. 

אורית לביא נשיאל כילדה (צילום: פרטי)אורית לביא נשיאל כילדה (צילום: פרטי)

אברהם תירוש
הקשר שלי עם "מעריב", לא תאמינו, התחיל עוד בהיותי כבן שלוש בגן הילדים. איך? ככה: כשהגעתי לגיל המתאים, נשלחתי לגן ילדים ששכן כמה בתים מביתנו ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. קומת הקרקע שלו והחצר שימשו כגן, מה שאפשר לי לברוח מפעם לפעם הביתה, שם הייתה סבתי שמיהרה להחזיר אותי לגן.

הגננת האהובה הייתה רחל קרליבך, אחותו של ד”ר עזריאל קרליבך הנודע, אז עורך “ידיעות אחרונות”, ולימים המייסד והעורך הראשי של “מעריב”, שהתגורר בקומה העליונה של הבניין. לעתים היה מציץ לגן, מלטף זאטוט או שניים, מחליף כמה מילים עם אחותו והולך לו.

את שנת הגן האחרונה שלי עשיתי בגן־מעון בשדרות בן ציון. אהבתי את הגן הזה והתקשיתי להיפרד ממנו. שום גננת ועוזרת בו לא התעללה בילדים, לא משכה בשערות ראשם ולא בעטה בהם. להפך, כולן חיבקו ואפילו נישקו. בשנה הראשונה של הליכתי לבית הספר, הייתי חולף על פני הגן הזה מדי בוקר ולפעמים גם חומק פנימה, מקבל חיבוק מהגננת והולך הלאה.

וכך אנחנו מגיעים לבית הספר “מוריה”, שניצב אז בכיכר שהייתה ברחוב בוגרשוב, נושק לשכונת הצריפים נורדיה. הבניין, כך סיפרו, היה שייך לערבי, ואת בית הספר הקימו יהודים יקים, שהשכילו לנטוש את גרמניה בזמן ולהינצל מאסון השואה. רובם היו בעלי תואר אקדמי, שהחליטו להקים מוסד חינוכי. כך נולד בית ספר עממי שדוקטורים ואקדמאים למיניהם לימדו בו ושבהמשך, כשפרשו מ”מוריה”, עברו רובם ללמד באקדמיה.

“מוריה” ברר את תלמידיו בקפידה, והמעבר מגן הילדים לבית הספר היקי הנוקשה לא היה קל. מה גם שבארבע הכיתות הראשונות נפלנו, בני המחזור שלי, לידי מחנך קפדן, נוטה לכעוס ולגעור, וסטירות לחי שצלצלו למרחקים היו אמצעי חינוך מרכזי ולגיטימי בידיו.

אבל האירוע שנותר בוודאי כחוויה לא נשכחת בזיכרונם של רבים מבני כיתתי, שחלקם, אני מאמין, מתבייש בו עד היום, קשור במחנך שלנו בכיתות הגבוהות ובחג הפועלים הבינלאומי, 1 במאי. הוא היה נחוג גם בארץ, אך לא בציבור הדתי. בבתי הספר החילוניים שסביבנו היה זה יום חופשה וחגיגות, ואילו אנו למדנו כרגיל. אפילו שעה חופשית אחת לא נתנו לנו.

התקשינו לעכל את הקיפוח הזה והחלטנו לקחת את החופשה בידינו. וכך זה קרה: שניים מבני כיתתנו חמקו לבית מרקחת קרוב וממנו טלפנו למזכירות בית הספר והודיעו כי אשתו של המחנך שלנו מרגישה רע מאוד ומבקשת שיבוא מיד הביתה. המורה עלה על אופניו ודהר הביתה, ואנחנו שוחררנו, שמחים וצוהלים, לשיעור חופשי.

לא אכנס כאן למה שאירע כשהמורה חזר זועם, והתעלול התגלה. איימו עלינו בעונש קשה אם לא נסגיר את אלה שעוללו את המעשה המחפיר, אבל לא נשברנו. עם זאת, כשעברו השנים והתבגרנו, היו לרבים מאיתנו נקיפות מצפון. שניים אף הלכו לבית המורה להתנצל בפניו, אך כשהגיעו לשם, התברר שאיחרו לבוא, והמורה כבר איננו. ההתנצלות נעשתה אפוא על קברו. 

אברהם תירוש כילד (צילום: פרטי)אברהם תירוש כילד (צילום: פרטי)

כרמית ספיר-ויץ
לרגע הזה יש ריח, צבע ותנאי תאורה שהם רק שלו. חרושת השמועות ששטפה את הדרך מהשער של בית ספר “בית הכרם” אל הכיתה ביומנו הראשון לכיתה ד’ הגיעה אל קצה. המחנכת שלנו תהיה מלכה דש, כך הוחלט. היא נכנסה לכיתה בשמלה פרחונית ובשיער קצר גלי עם ספריי – שאף שערה לא תמוש ממקומה, הציגה את עצמה בחיוך וחילקה לנו דפים. 

ניחוח הניילון של הילקוטים החדשים הופר עם ריח הסטנסיל הטרי שזה עתה יצא ממכונת השכפול. “תלמידים יקרים”, אמרה, “מעתה, כל בוקר ייפתח בשיר משותף”. ברגע הראשון זה היה מביך. עיניים תועות ושברי מילים מנסים להתחקות אחרי הלחן שלימדה אותנו בקול הסופרן־פלסט שלה, קול שנע בין נחמה הנדל לאופירה גלוסקא.

אני הייתי חדשה בכיתה הזו, ופתאום, בתוך הזרות שנכפתה עליי, התחלתי להרגיש שייכת. את מרבית הלחנים הכרתי הודות לישיבות הארוכות עם אמא שלי על כרכי “אלף זמר ועוד זמר”, וכך שרנו יחד, חבורה של ילדות וילדים זרים לכאורה, את מילותיו של שאול טשרניחובסקי (לחן: דניאל סמבורסקי) “הָעוֹלָם/ בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?/ בִּזְכוּתָם שֶׁל קְטַנְטַנִּים/ בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל הַזְּמַנִּים!”, את “רוח שטות” של אבי קורן ושמעון כהן, את “ההר הירוק” של יורם טהרלב עם הלחן של מוני אמריליו ועוד ועוד שירים שקשורים למעגל השנה והחיים.

אל ריח הילקוטים החדשים והצבעים הלא מוכרים הצטרפה קרן שמש שחדרה אל תוך הכיתה מבין סבך השיחים שבחוץ ושטפה אותה באור. ובדיוק כמו בשיר שמלכה לימדה אותנו, “יום יפה” עם מילותיה של לאה גולדברג והלחן של רבקה גוילי, אורה הטוב של החמה נגע בראשינו, וידענו, הודות למלכה האהובה, ש”אֵין סָפֵק שֶׁהוּא נוֹגֵהַּ/ בִּשְׁבִילִי, רַק בִּשְׁבִילִי". 

כרמית ספיר ויץ כילדה (צילום: פרטי)כרמית ספיר ויץ כילדה (צילום: פרטי)

ניר קיפניס
זה היה היום הראשון של חודש ספטמבר 1975, ואני, שעוד לא מלאו לי שש, הייתי נרגש מאוד. התלבושת האחידה של בית הספר “בארי” שברחוב ברל בשכונת נווה שאנן הייתה אומנם אדומה כולה מבפנים, אבל לפחות מבחוץ - ירוקה: מכנסיים קצרים ירוקים, חולצת צווארון ירוקה שבצדה השמאלי, קרוב ללב, נתפר סמל בית הספר ו... משהו שמי שבגר לאחר תום הסבנטיז יתקשה לעכל: כובע טמבל ירוק.

כתוצאה מכך, נראינו כולנו כמו “פיטר פנים” קטנים כאלה, שלו הייתם מוסיפים לכובע שלהם נוצה ומכריחים אותם לגרוב גרביים מתחת לסנדלים, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שמדובר ביום הראשון ללימודים בבוואריה.

תלמידי כיתות ב’, שנדמו בעינינו לנפילים, הוליכו אותנו אל הכיתה. המחנכת, עליזה אגמי, חילקה לנו “אלפון” ואת הספר “מקראות ישראל” שאותו שמנו יפה בתוך הילקוט, אותו תיק עור עם שתי רצועות לגב. אחר כך היא כתבה על הלוח את המשפט האלמותי: “שלום כיתה א’”. תגידו מה שתגידו, אבל עד היום כשמישהו מאשים אותי־אותנו (גם אם לא בלי צדק) שישראל אינה עושה מספיק כדי לקדם פתרון מדיני לסכסוך, אני משיב לו שבניגוד לחומר שנלמד בבתי ספר אחרים במזרח התיכון, הרי שהמילה הראשונה שאותה לומד לכתוב כל תלמיד ביומו הראשון במערכת החינוך בישראל היא “שלום”.

בהפסקת עשר הוצאנו מתיק האוכל, שהיה - על פי פקודה - שקית בד חיצונית לילקוט, את הכריך שאותו הנחנו על מפית (גם היא מבד!) קטנה. אל תתפסו אותי במילה, אבל סיכוי טוב שהיה זה כריך גבינה לבנה וזיתים.

זה היה בספטמבר 1975, מעט לפני שתשל”ה התחלפה לתשל”ו. היינו ילדים בשכונת מעמד בינוני בחיפה, כזאת שהמדינה הייתה היא, שחינכה אותנו ללכת בתלם – בית ספר, תנועת נוער ושירות קרבי בנח”ל (אלא אם כן אפשר לשדרג לסיירת מטכ”ל או לקורס טיס).

שנה וחצי מאוחר יותר רעדה הארץ תחת רגלינו הקטנות, אבל באותו היום, אף מבלי לדעת, היינו הדור האחרון של ילדי “ארץ ישראל הישנה והטובה”, שלפחות בזיכרונות הילדות שלי נותרה כזאת, ללא המירכאות. 

ניר קיפניס כילד (צילום: פרטי)ניר קיפניס כילד (צילום: פרטי)

אורלי עסיס
שנאתי שיעורי חינוך גופני. הייתי כנראה היחידה ששנאה אותם, ולכן בעוד יתר הילדים נהגו לצהול: “יש, שיעור ספורט”, אני הייתי בולעת את תחושת החרדה ומעלה חיוך מזויף: יש, שיעור ספורט. בלב קיוויתי שהמורה תודיע על מחלה או שמכת ברק תכה באולם הספורט או שתישמע אזעקת מלחמה, אבל יוק. השיעור תמיד התחיל בזמן, המורה תמיד הגיעה. לא היה במה להיאחז.

מה בדיוק שנאתי? את המורה הנמרצת, שכאמור מעולם לא הייתה חולה בכל ימי חייה, את הריח של אולם הספורט, את קולן של כפות הרגליים החורקות על משטח הלינוליאום, את טקס בחירת הילדים לקבוצות במחניים, ובעיקר את העובדה שלא הייתי טובה בזה. לא יכולתי לשאת את הציון הנמוך בשיעורי ספורט, שהכתים תעודה שלמה של מאיות. אז כמו ביתר הדברים, החלטתי לעשות דווקא ולהילחם בשד החינוך הגופני. להישיר לו מבט ולהוכיח שאני טובה יותר.

כך, מדי ערב, לבשתי מכנסיים קצרים וחולצה רחבה, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי לרוץ במגרש החניה השומם שליד בית הספר. סבלתי מכל רגע, אך מעולם לא הפסקתי. עוברי אורח היו צופים בי מדדה באפיסת כוחות, עד שסיימתי מעולפת את קילומטר הריצה שהקצבתי לעצמי. אחר כך צמחתי לקילומטר וחצי.

כשהמורה התחילה לדבר בשיעורים על תרגילי סוף השנה בהתעמלות קרקע, מיהרתי – בשעות שאחרי בית הספר - לשלוף את המזרן של המיטה בחדר, לסדרו על הרצפה ולנסות לייצר משהו שנראה כמו גלגול לאחור או עמידת ראש. מעולם לא הצלחתי, פשוט לא היה לי את זה, אבל שעות רבות של אימונים עברו בחדר ההוא, בעוד אמי ישנה את שנת הצהריים, והעולם בחוץ דומם.

היום לבי נכמר על הילדה ההיא, ואני אומרת לה: עזבי אותך, צאי החוצה לשחק, קראי איזה ספר, ציירי איזה ציור. אבל שתינו יודעות, כמאמר המשורר אלי אליהו, כי “מוכרח אדם להשאיר אחריו סימני מאבק”. 

אורלי עסיס כילדה  (צילום: פרטי)אורלי עסיס כילדה (צילום: פרטי)

טליה לוין
פנינה ונירה עמדו כל אחת עם מדבקה צבועה בצבע אחר, ועליה האות א’. אחת בכחול והשנייה בצהוב. נירה הייתה רזה ותמירה ופנינה הייתה חייכנית במיוחד. “מי המורה שאת בוחרת?”, שאלה אותי נורית המנהלת, ואני הלכתי על הצבע שהפך עם השנים לשנוא עליי, אבל הזכיר לי אז את השמש, ועל החיוך של פנינה שהרגיש לי חם ונעים, ובחרתי את מה שעתיד להיות מסלול חיי בבית הספר. 

מלאת תקווה התיישבתי בכיתה א’1 שהייתה בסיס האם שלי. שמונה שנות לימוד בבית ספר יסודי בתחילת שנות ה־80, בשנים שבהן עוד היו רק 25 תלמידים בכיתה, בימים שעוד יכולת לבחור בגיל 6 וחצי את המורה שלך על פי מראה עיניים.

בית הספר היסודי של שנת 1983 היה כמו המשך ישיר של הגן. חממה קטנה עם ברזיות בריח של סיד, שלושה בניינים גדולים והפסקות מוזיקליות. שלוש פעמים פתחתי את הסנטר כשרצתי בחצר האחורית, פעמיים קיבלתי כדור מכאיב במצח בזמן שיעור ספורט, הגעתי למקום שלישי בתחרות ריצה בית־ספרית ולמדתי את רזי החקלאות. התאהבתי באיתי, אלעד וערן, בכיתה ג’ עשו עליי חרם, ואז שוב בכיתה ז’. לא יצאתי מעולם לטיול שנתי.

כשפנינה סיימה לחנך אותנו אחרי כמה שנים עטופות בצלופן, נזרקתי לעולם האמיתי. בית החרושת לציונים התחיל מוקדם מדי. קונקורדנציה לתנ"ך, שירת הים, לוח הכפל, מבחנים פסיכוטכניים ומבחני קבלה לתיכון - מילים שמעירות אותי גם בגיל 43 בבעתה בלילה. עד היום אני לא ממש בטוחה מה למדתי במסגרת הכיתתית ומה למדתי מהחיים עצמם, מעולם הספרים שצללתי אליו ומהחוגים הרבים שבמובן מסוים היו הנחמה היחידה שלי.

לא היה לי טוב בבית הספר. לא היה טוב להיות עם הפרעות קשב מחוץ למיינסטרים בשנות ה־80, בדיוק כשם שלא טוב להיות עם הפרעות קשב בתוך המיינסטרים בשנות האלפיים. אם כי ביום שעזבתי את שערי בית הספר היסודי בגיל 14 ולא הבטתי לאחור, לא ידעתי שעוד אתגעגע לתקופה התמימה של פורים ברחבה, מסיבות הדיסקו באולם הקטן בשישי בערב, החוגים של קרן קרב, הצעדות, ימי הספורט, הנטיעות במקווה ישראל, הביקור השבועי בפרדס ומסיבות הסיום הבלתי נשכחות. אחרי הכל, בתיכון הכל הפך להיות קשה הרבה יותר. 

טליה לוין כילדה (צילום: פרטי)טליה לוין כילדה (צילום: פרטי)