אם חשבתם איך ההרגשה לגור בתוך אתר בנייה באמצע אוגוסט, אתם מוזמנים לשכונה שלי. מימין עבודות הרכבת הקלה שהיו אמורות להסתיים לפני 2020, שכוללות חפירת מנהרה תת־קרקעית ומסילה חשמלית על הקרקע, חידוש שבילי האופניים שכבר שיפצו לפני פחות משנתיים, והבטחות לאחת התחנות המתקדמות בעולם. אירופה בתל אביב בימים שבהם אפשר רק לחלום על אירופה.

אבל בינתיים יש רק כביש משובש, חניות מופקעות לטובת קטרפילרים, שלטים שמספרים על מנהרה עתידית ופשקווילים מתנצלים, שמבשרים על ניתוקי מים וחשמל בתקופה שבה כל העולם עובד מהבית. משמאל פינוי־בינוי. אומנם יש מגיפה עולמית ואיומים בסגר, אבל כל זה לא הצליח לעצור את הטרקטורים של הקבלנים. בניינים פעורי חלונות שאנשים נטשו באופן זמני עומדים אצלנו בשכונה. לפני יומיים הרסו את הבניין התשיעי.

אתמול בחמש אחר הצהריים ירדתי עם הכלבה לטיול ובדרך ראינו שהבניין ממול כבר לא נמצא. במקומו הר בטון; אנשים עומדים עם מצלמות שלופות ומצלמים את הפלא כאילו לא חזו בחורבן בית בחייהם; זרנוקי מים שמטשטשים אבק וזיכרונות של אנשים שנמחקו בשנייה. כשהם יחזרו לדירות המוגדלות והחדשות שלהם, זה כבר לא יהיה אותו הדבר. אבל לפחות יהיה להם בית משלהם. בינתיים, יש לי ולשכנים קו ראשון פתוח לשקיעה. בין עבודות הרכבת לפינוי־בינוי - אני. הדירה השכורה שלי נמצאת בבניין שבורך בשתי כניסות, אחת מכל צד של רחוב - פריבילגיה תל אביבית למקרה שמישהו יחליט לחסום עם משאית או שחפץ חשוד יחליט להופיע.

ואז יום אחד מצאתי את עצמי כלואה בין שני כבישים סגורים משני הצדדים. אין יוצא ואין בא. צעדתי 500 מטר כדי להזמין מונית. רק שהנהג התקשר מהדרך כדי לעדכן שמסובך מדי בשכונה היום. "העיר כולה אתר בנייה אחד גדול", אמר והמליץ לי לקחת אוטובוס. אבל האוטובוס לא בא. התחנה בוטלה, עברה למקום בלתי ידוע והשאירה חמישה אנשים המומים לבהות בשלט של קו 21 ולחכות לנס.

עבודות הרכבת הקלה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)עבודות הרכבת הקלה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

גם בצד השני של העיר המצב לא מזהיר. "ככה המדינה שלנו נראית", צעק לי מישהו ברחוב הרכבת כשראה שאני מסתבכת עם חציית כביש פשוטה בין ההריסות. קוראים לו יוסי, ובקיוסק שלו הוא מפעיל דוכן סנדוויצ'ים. בשנים האחרונות הוא מצליח להחזיק מעמד רק בזכות פועלי הרכבת הרעבים. "לא עבר פה בן אדם שהוא לא סיני", אמר לי כשחיפשתי דיאט קולה. הבטחתי לו שאחזור, מכיוון שהוא האחרון בעיר שעדיין מוכר את פחית הדיאט הישנה והטובה ולא עשה לה פינוי־בינוי לטובת קולה זירו.

יוסי בטוח שהרכבת הקלה היא קונספירציה, בדיוק כמו הקורונה, בדיוק כמו שראש הממשלה בנימין נתניהו הוא שתול של האמריקאים. הוא שטח בפניי את התיאוריה, שנשמעה בחום של תל אביב מאוד הגיונית. ואני רק לא הבנתי למה יצאתי מהבית בחום של 35 מעלות בצל ו־80% לחות, שנתנו לי להרגיש כמו בטיול באבו דאבי בשיא הקיץ.

באחד הערבים השבוע עברתי ליד הבניין הנטוש האחרון בשכונה. החלונות פתוחים והחושך צועק מבפנים. מדהים איך מרגישים באנרגיה של בניין נטוש כמו צמרמורת שעוברת בגב של חתול. מיד צפים בי כל סיפורי רוחות הרפאים מהילדות. בקצה שכונת ילדותי, ממש מול הכביש שמוביל לפרדס של מקווה ישראל, עמד בניין נטוש בן שלוש קומות. בטון אפרורי, חסר חלונות או תריסים, חשיכה מהקומות העליונות וקוצים בכניסה. על פי הסיפורים שעברו בין ילדי השכונה, גרה בו מכשפה. אף אחד לא ראה אותה מעולם, אבל היו שסיפרו שחבר של חברה של חבר ראה אותה יוצאת בכותונת לילה לבנה עם כלב הפודל השחור שלה ונוזפת בעוברים ושבים שבהו בה בתדהמה.  

כל מעבר ליד הבית של המכשפה דרש מאיתנו אומץ. היינו עוברים שם בזוגות או בחבורות. אף פעם לא לבד. לימים גיליתי שהמכשפה היא אישה מבוגרת חביבה למדי. בנה היחיד גר בפלורידה והיא הייתה הבעלים של הבניין ההרוס. במשך שנים ניהלה מלחמה עם העירייה. היא סירבה להתפנות מהבניין אף על פי שהוגדר כמבנה מסוכן. לא מזמן עברתי בשכונה ולא זיהיתי בה דבר. המרפסות נסגרו, הקומות נערמו, הבניינים פונו, נהרסו ונבנו מחדש, ושלטים של "שכונה הולנדית חדשה" נתלו בלב העיר שרחוקה שנות אור מאמסטרדם.

רובנו מתקשים להשאיר את העבר מאחור, ובעיקר מסרבים בתת־המודע שלנו לשחרר חלקים מההיסטוריה שאפשר לסגור בכספת. אנחנו חיים בעבר, כועסים על העבר ומפחדים לאהוב בגלל העבר, אבל מתפללים בכל לילה לאיש המכירות שיצליח לשכנע את השכנה המבוגרת מהקומה הראשונה עם כלב הפודל לחתום על הצו שיהפוך את הזיכרונות המרים שלנו למשהו שאפשר להמשיך מהם הלאה.