עם השכנים שלי באומן

אוי אומן אומן. עשרה ימים מחיי הקצרים עברו עליי בעיירה האוקראינית הזאת בימי ראש השנה תשנ"ד. ה׳ אלפים חסידים היו שם יחד איתי. אני יצאתי כדי לכתוב לעיתוננו, הם יצאו כל אחד וטעמיו עמו.

אלה היו השנים הראשונות לאחר קריסת ברית המועצות. הטיסות היו פרטיזניות. מהארץ הגענו בטיסה לסימפרופול בחצי האי קרים. יָשַׁנּוּ לילה. משם טסנו לשדה תעופה צבאי ליד אומן. אז ראיתי מה פירוש התמוטטות אימפריה. מכל עבר הגיעו חיילים וקצינים ומכרו לנו ציוד צבאי. מעילי צמר ארוכים, מגפי עור, כובעי פרווה. קניתי.

באומן עצמה מיהרתי והשגתי לעצמי מקום לינה. דירה ברחוב פושקינה, בקומה השנייה. בעלי הבית יצאו ממנה, כמו שעשו מאות מבעלי הדירות סביב מתחם ציון הקבר של רבי נחמן. הם ביקשו תשלום לפי מיטה. ״אני לוקח את כל הדירה״, אמרתי. כמה זה? 10 דולר. בסדר. זה סכום פעוט לישראלי בארצות שבהן המשכורת החודשית היא 3 דולר. כן, משכורת של פחות מ־12 שקל לחודש ביום של שער טוב במיוחד. זו הייתה אז המשכורת של השכנה, מורה אוקראינית, בדלת ממול באותו בית.

דיברתי איתם, עם השכנים. הם הזמינו אותי לארוחת ערב, דיברנו בלי שאני יודע רוסית, לבורותי המביישת, ובלי שהם יודעים ממש אנגלית. הם התפלאו לשמוע ממני שבישראל כולם נראים כמוני, ולא כמו החסידים, על זקניהם, פאותיהם ולבושם. “נורמל?", הם תהו. נורמל זו מילה שמובנת לשני הצדדים. “כן, נורמל", צחקתי.

יום אחד השכנה ואחותה, נשים צעירות, ישבו איתי, והאחות אמרה לי: “גם אני רוצה לישראל. אני יודעת לעבוד. השכנה שלנו מלמטה, זושה, נסעה לישראל. היא יהודייה, אבל היא לא שווה כלום. למה אני לא?", והן התחילו לחקות את זושה שלא שווה כלום, קצת צולעת או מה. מה יכולתי לומר להן? זושה היא יהודייה. ובכן, ישראל היא שלה. אתן, כמה שאתן נחמדות ובטוח חרוצות, לא. בנו לעצמכן אוקראינה טובה.

בבית שלהן היה לוח שנה שהן רצו לתת לי במתנה. בכל חודש ציור של הָטְמָאן קוזקי אחר. אחד מהם בוגדן חמלניצקי. חמלניצקי לא משמח אותי כתמונת חודש ספטמבר. הן אמרו לי שהן קראו את סיפורי שלום עליכם, והתפלאו: ״מה, גם אצלכם מכירים את שלום עליכם? אבל הוא כתב על אוקראינה״. הרבה דברים לא אשכח מאותם מפגשים עם השכנה, בעלה ואחותה, שם באוקראינה.

לא בשביל מפגשי עמים נוסעים לאומן. החוויות מול החסידים היו כמובן העיקר. אנחות “אוייי" מעומקא דליבא כמו ששמעתי בתפילות מול הקבר לא שמעתי בוקעות ממעמקי הנפש והבטן מעודי. נכון שכל רגע כולם בדקו אם חזרתי כבר בתשובה, אם יש סיכוי שאחזור בתשובה או אם יש לי הרהורי תשובה, אבל חזרתי לארץ בשלום.

היום טיילתי שוב, בעזרת “סטריט וְיוּ", ברחוב פושקינה באומן, הרחוב שבו גרתי. הכל מלא עכשיו בכתובות בעברית: מינימרקט, בתי מלון. לא ייאומן מה קרה באומן.

מתפללים באומן (צילום: רויטרס)מתפללים באומן (צילום: רויטרס)

ילדי השנאה

אני גר לא רחוק מרמת השרון, תל ברוך צפון, והשלם את החסר. במוצאי השבת האחרונה ראיתי בתחנת הדלק של הכפר הירוק משפחות מתארגנות להפגנות. עם ילדים. עם ילדות. רציתי לגשת ולשאול: “מה? אתם הולכים עכשיו ללמד את הילדים שלכם לשנוא? אתם הולכים ללמד ילדים וילדות לשנוא את ראש ממשלת ישראל? אתם הרי יודעים איזה צרחות שנאה הם ישמעו שם. איזה שלטי שנאה הם יראו. מה? אתם הולכים ללטף אותם על הראש ולתת נשיקה, כאשר גם הם יצרחו בשנאה?".

אשתי אמרה: “עזוב, אל תדבר". לא דיברתי, אבל לא בגלל בקשתה. ריחמתי עליהם. הרגשתי שלא הוגן לבייש אותם בפני הילדים שלהם.

מפגינים על גשר (צילום: אבשלום ששוני)מפגינים על גשר (צילום: אבשלום ששוני)

השומר והקורונה

מול סניף בנק בשכונה תל אביבית צפונית, שאם יש לך ארבעה מיליון שקל תוכל לרכוש לך בה דירה ממוצעת וכך לציין את שם השכונה בכתובת בכרטיס הביקור שלך. בוקר קיץ חם של ימים לוהטים. אנשים מגיעים לבנק, אחרי תיאום מראש תחת שלטון וירוס הקורונה. יש שם שומר ליד הדלת הסגורה של הבנק, והוא אומר: לא להיכנס. “אבל קבענו, הגענו בשעה שקבענו". “עוד לא", והדלת השקופה נסגרת.

אני מביט באנשים בתור וחושב לעצמי: כל אחת ואחד כאן הם מנהלים באיזה מקום, הם רגילים ליחס שונה מאשר לעמוד בחום הצהריים המאדה אותם במהירות. כל אחד מהם כנראה צריך משהו חשוב בבנק, אחרת הוא היה מסדר את זה בטלפון או באפליקציה. אישה אחת באמת מגיעה לשם עם טאבלט, נבוכה כי היא לא מצליחה לעשות העברה דחופה לפריז. השומר אומר שהוראת משרד הבריאות היא לא להכניס יותר מארבעה אנשים לבנק. אנשים מתרגזים: “אז למה קבעתם איתנו? תלמדו לנהל". חלק לא יכולים לחכות עוד. סדר יומם עמוס. הם הולכים.
השאר מתרגזים, מאבדים את הסבלנות. שואלים “מתי ניכנס?".

מי שצריך לענות על כל זה הוא השומר. והוא עוד אומר להם להקפיד על מרחק. המבטא שלו מעיד שהשפה שהוא דובר טוב יותר היא רוסית. לא נראה לי שהוא כלול בין העובדים הקבועים והמתוגמלים היטב של הבנק הזה, וגם לא בין מנהליו, מקבלי הבונוסים בגובה שבו קונים כמה וכמה דירות בשכונה כזו. עד הבונוס הבא. כולם בתור צועקים. עליו.

תור בבנק (צילום: מרק ישראל סלם)תור בבנק (צילום: מרק ישראל סלם)

פינת השלולית

נסיכה שלחה לנו את המכתב הזה:
“למאיר עוזיאל שלום רב, רצ"ב תמונה של שלט מעניין שצילמתי בגן הלאומי תל אפק (מקורות הירקון). מסתבר שרשות הטבע והגנים דואגת לצפרדעים שבתחומה. במחשבה שנייה, אולי גם לרווקות המתוסכלות המחכות לנסיך שיצוץ מתוכן.
יהודית".

השלט שהיא צילמה וצירפה נראה כתמרור משולש. יש במרכזו ציור של קו מתארו של צפרדע, לא רואים בתוך הצפרדע נסיך, כך שאין לדעת. יש גם כתובת: “זהירות! צפרדעים חוצות".

יהודית יקרה, נפלא ממני מדוע הם מזהירים. כמו שאת כתבת, אולי נסיך יצוץ מתוך הצפרדע? יותר מדי זהירות, ואין נסיך, אפילו כאשר הוא חוצה את הדרך ממש מול עינייך.