השיח המתלהם נוכח המשבר החברתי, הפוליטי והמוסרי שמטלטל את המדינה גלש - ביוזמת המשפחה הקיסרית מבלפור - לעימות חזיתי ומריר בין מה שמכונה "ישראל הראשונה" לבין "ישראל השנייה". מי שמעצים ומתדלק את הוויכוח הוא העיתונאי חובש הכיפה  אבישי בן חיים, המחלק את הציבור לשתי קטגוריות: ישראל "הראשונה" הפריבילגית, האשכנזית, העשירה, הנהנית מכל היתרונות שהחברה הישראלית המשגשגת יכולה לתת למי שהיא חפצה ביקרו; וישראל "השנייה" של בני עדות המזרח והאוכלוסייה החרדית, ישראל המקופחת שנדחקת לשולי החיים באופן שיטתי על ידי ישראל הראשונה. בחלוקה הזאת, כל מי שנהנה מרמת חיים של מעמד בינוני־גבוה, מי שאיננו מוגדר באופן מובהק כבן לעדות המזרח, מי שגר בשכונה שהחיים בה אינם צפופים ונהנה מרווחה כלכלית - ובעיקר, אם משפחתו עלתה ארצה לפני הקמת המדינה - הוא מהצד הרע, המתנשא, של אלה שמקפחים את "ישראל השנייה".

אלפים בהפגנה בבלפור (צילום: הדגלים השחורים)

"ישראל הראשונה" על פי בן חיים ודומיו היא בראש ובראשונה רחביה, שכונת היוקרה הירושלמית, שבה מתגוררים פרופסורים רבים מהאוניברסיטה ומהדסה, פקידי ממשל בכירים, מנכ"לים ושופטים. אנשי רחביה מאופיינים בכל אותם יתרונות של "ישראל הראשונה", כגון נוחות כלכלית, מגורים מרווחים, קשרים מהודקים עם מרכזי הכוח הכלכלי והפוליטי, עדיפות בקבלת שירותים וכדומה. בדרך כלל, בהצגת שתי תת־הקבוצות זו מול זו, לא יזכיר הד"ר כמה לוחמים, טייסים, שריונאים, צנחנים ובוגרי סיירות צמחו ברחביה. נתונים כאלה לא מסתדרים עם הרצון להפוך אותם לחבורת מתנשאים שחושבים שהכל מגיע להם. המאפיין החשוב ביותר של "ישראל הראשונה" הוא שמאלנות. בשיח הציבורי הרווח בימים אלה בארץ, שמאלנים אינם ממש נאמנים למדינה - הם כמעט אפילו בגדר בוגדים. גם אם בניה הם טייסים או לוחמי סיירת, ויש כאמור רבים כאלה.

רחביה היא רק סמל. ישנן גם רמת אביב, הרצליה פיתוח, סביון, שכונות שעוטפות את נתניה, חיפה, נהריה, ראשון לציון ועוד. כמובן, אליהם יש להוסיף את בני ההתיישבות העובדת, תושבי המושבים והקיבוצים בעמק הירדן, בעמק יזרעאל ובגליל, בנגב ובעוטף עזה. היישובים שהוציאו מתוכם את מיטב בני הארץ, המתנדבים, הלוחמים, אנשי אקדמיה, ספרות, שירה, תרבות, מדע וטכנולוגיה. ניחוח החיים שהם פיזרו בארץ הזו הוא שנותן לרבים מאיתנו את שמחת השייכות למקום הזה. הניסיון ליצור באופן מלאכותי חלוקה בין בני עדות המזרח ובין "ישראל הראשונה" זדוני. בין אלה שאורח חייהם, תרבותם, רמת השכלתם, הצלחתם הכלכלית ושירותם הצבאי עונים להגדרת "ישראל הראשונה" ישנם רבים מאוד מבני עדות המזרח.

דגל ישראל על בניין עיריית תל אביב (צילום: עיריית תל אביב-יפו)דגל ישראל על בניין עיריית תל אביב (צילום: עיריית תל אביב-יפו)

אנשים כגבי אשכנזי, דן חלוץ, גדי איזנקוט - הם ישראל "הראשונה" או "השנייה"? פרופ' אמנון שעשוע הוא ישראל "הראשונה" או "השנייה"? ומה בנוגע לפרופ' שאול משעל? משה לוי, קטוע היד, גיבור ישראל, הוא "ישראל הראשונה" או "ישראל השנייה"?
אפשר למלא את כל עמודי העיתון בשמות של בני עדות המזרח שהגיעו לפסגת ההישגים הצבאיים, הכלכליים, האקדמיים, הטכנולוגיים, ששמם יצא לתהילה בארץ ובעולם כולו. הם לא רואים עצמם חלק מ"ישראל הראשונה", אף על פי שניחנו בכל המאפיינים המיוחסים לישראל הזו. והם גם מסרבים להשתייך ל"ישראל השנייה" של בן חיים, לאלה המזוהים כמקופחים.

גבי אשכנזי (צילום: עמית שאבי, פול)גבי אשכנזי (צילום: עמית שאבי, פול)

מי לנו ומי לצרנו

חלק מרכזי מ"ישראל השנייה", שבשמה מנסה לדבר ד"ר בן חיים, הוא האוכלוסייה החרדית, האשכנזית והמזרחית, שגרה בשכונות הצפופות בירושלים, בבית שמש, במודיעין עילית, בבני ברק וביישובים נוספים. לפי בן חיים, "ישראל השנייה" מקופחת כי היא רוצה לקיים אורח חיים שונה, שאינו מתכתב כראוי עם אורח החיים "הנהנתן" של "ישראל הראשונה", זו שמנהלת את המדינה ומחזיקה בכל עוצמתה ועושרה. אך האמת היא שהחלוקה בין ישראל "הראשונה" ו"השנייה", ההפרדה בין חרדים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים - כל אלה הם זיוף. ומאחורי הזיוף הזה עומד ניסיון לאחוז ברסן השלטון בדרך של פילוג, הסתה, שנאה וליבוי רגשי קיפוח הנשענים על זיכרונות היסטוריים, מצוקות אמיתיות וקשיי הסתגלות שחלק מהאוכלוסייה אכן חוותה, במיוחד במהלך גלי העלייה האדירים שהציפו את ישראל בשנותיה הראשונות, בעיקר מארצות צפון אפריקה.

אי אפשר להתכחש לעובדה שבמשך שנים רבות בני עדות המזרח - במיוחד אלה שעם עלייתם פוזרו לפריפריות המרוחקות בצפון ובדרום - חיו בתנאים בלתי נסבלים, התמודדו עם קשיים מייסרים, סבלו לא פעם ממחסור, חיו בצפיפות נוראה בבתים בלתי ראויים, בתנאי מזג אוויר קשים, ולעומתם, מי שייצג את הממשל היו אשכנזים, בחלקם מדושנים, שעוצמת השלטון הייתה בידיהם. קשיי ההסתגלות שלהם והמשטר הדורסני של מפא"י ההיסטורית יצרו אצל רבים תחושות קיפוח, מרירות וחוסר אונים מוצדקים. הייתה חלוקה ברורה בין אלה לבין אלה, והיא חלחלה לדור הבנים, וכעת אולי גם לדור הנכדים. אלא שהמציאות הזאת הלכה והשתנתה מאז שנות ה־50, ובעשרות השנים האחרונות ישראל מתאפיינת במציאות חברתית אחרת לגמרי. מי שעוסק בחלוקה הזו כעת מנסה - בהצלחה די ניכרת - להעיר תחושות ישנות כדי לבנות שני מחנות: אלה שמתנגדים לשלטון הנוכחי ואלה שהשלטון הנוכחי מחבק, או יותר נכון אלה שמחבקים את השלטון.

השבעת הכנסת ה-23 (צילום: מרק ישראל סלם)השבעת הכנסת ה-23 (צילום: מרק ישראל סלם)

במילים אחרות, ישראל "הראשונה" ו"השנייה" נולדו כדי לשרת את מדיניות ההסתה וההפרדה של ראש הממשלה וכנופיית בלפור. במדינה ישנם המקופחים ש"אנחנו" מצילים ומסייעים להם, וישנם השמאלנים העשירים, הטייקונים, אלה שכורתים ברית עם איימן עודה כדי לפגוע בנו במדינה. אין כאן "ישראל ראשונה" ו"ישראל שנייה". יש פערים חברתיים ניכרים, שוברי לב, בין אלה שיש להם, חלקם אשכנזים, חלקם מזרחים, דתיים וחרדים, חילונים וערבים, ואחרים שאין להם בסיס כלכלי איתן, שחיים מתחת לקו העוני או קרוב אליו, והמדינה לא מנהלת מדיניות נכונה, אחראית ומאוזנת כדי לסייע להם. ביניהם מזרחים רבים, אשכנזים רבים, דתיים, חילונים, חרדים וערבים.

אך לא זו החלוקה שמעניינת את אבישי בן חיים ואת הגורו שלו מרחוב בלפור. הם עסוקים בשאלה אחת בלבד: מי לנו ומי לצרינו. מי שלצרינו הוא שמאלן, בוגד, עשיר ומתנשא. מי שלנו הוא מקופח, מזרחי, חרדי ונאמן למדינה. ועדיין לא אמרנו מילה על שני מיליון הערבים שחיים במדינה. הם ישראל "הראשונה", "השנייה", אולי "השלישית"? או שהם בכלל אינם קיימים. מדוע ששני מיליון ישראלים יהיו בכלל בתודעה של נתניהו ושל בן חיים, אם הם לא יכולים לסייע לנו במלחמת הפילוג והסכסוך, שמטרתה לסבך את המציאות החברתית ולאיים על יציבות חיינו בארץ הזאת?
הערבים הם אזרחי המדינה. הם שייכים ל"ישראל הראשונה" כמו כל אזרחיה, והם זכאים לכל מה שכל אזרח זכאי לו - אלמלא עמד בראש המדינה מי שחושב שרק אלה הנאמנים להפקרות שלו ראויים למה שהשלטון יכול להעניק.