לרגעים גדולים יש נטייה להסתתר בתוך אריזות קטנות. במקרה הזה, בתוך כובע צבעוני זעיר ששכב לצד קטנטנים כמוהו. חניתה בריל ישבה מאחורי השולחן שלה ב"חנותקא" בירושלים וסידרה את הכובעים. משהו בי נשנק. "אנחנו מתכנסות פעם בשבוע וסורגות כובעים לתינוקות בפגיות", סיפרה לי. "מצאתי את המידע על הפרויקט הארצי 'סורגות קהילה', העליתי קול קורא, והגיעו פניות של נשים וגבר אחד שרצה לסרוג כזמן איכות עם אמא שלו. גייסתי תרומות של צמר, הבאתי מהמלאי הענק שלי, הכפתורנית דפנה דותן שלחה עשרות קילוגרמים של כפתורים, ואנחנו נפגשות לסרוג לפגים. ככה, כל שבוע".

המילים שלה החזירו אותי ליום שבו המיילדת אמרה לי: "12 ימים ולילות של צירים זו גבורה ממש, אבל עכשיו את מוכרחה להיכנס ללידה, אחרת ייגרם נזק לעובר". אם עד אותו רגע הטבע ואני שיחקנו בכיפוף ידיים, כבר היה ברור מי המנצח, וזו לא הייתי אני. 12 יום בחדר לידה זה מצב שמזמן, חוץ מכאבים וצפצופי מוניטור טורדניים, גם הומור. טבעי.

"תעשי עם עצמך משהו, בטלנית", אמרו לי הרופאות בחיוך, והאיש מכוח העזר הוסיף: "אולי נכניס אותה לסידור העבודה. אם היא כבר כאן, כלומר". אבל אני לא יכולתי לעשות כלום, כי כל מה שרציתי היה לנשום ולהחזיק את הילד שלי ברחם עוד דקה, עוד שתיים, עוד יום. שהריאות שלו יספיקו להבשיל. שיתחזק, שיתפתח, שיצא אל העולם חסון עד כמה שאפשר. העולם הזה דורש חוסן. 

כובעים סרוגים לפגים (צילום: צילום פרטי)כובעים סרוגים לפגים (צילום: צילום פרטי)

ככה יצא שבשבוע ה־33 להריון הצטרפתי אל הסטטיסטיקה שלפיה מדי שנה נולדים בישראל 15 אלף פגות ופגים, 1,600 מהם במשקל מתחת לקילו וחצי. שוגרתי לחדר לידה, ומהר מאוד התוודעתי לאוסף של מונחים שלא הכרתי לפני כן: עקומת גדילה, תאריך מתוקן (כלומר אם הילד עכשיו בן שנה, אבל נולד כשלושה חודשים לפני הזמן, הוא למעשה בן תשעה חודשים), נשימה עצמונית, רפלקס יניקה, ועוד כמה דברים שהיו זרים לי לחלוטין.

לא ידעתי, למשל, על המחסור הקריטי של רופאים במערך הפגיות ובמחלקות היילודים עד שחווינו את זה על בשרנו. מנהלת המחלקה הסבירה לי בסבלנות שבגלל היעדר תקנים של רופאי ילדים, הרופאים בפגיות נאלצים לטפל גם בתינוקות הבריאים. בשבועות שלנו בפגייה למדנו שמקצוע הניאונטולוגיה בישראל סובל כאמור ממחסור חמור ברופאות וברופאים ועל שיעור הזיהומים בפגיות, שאומנם מצוי בירידה בשנים האחרונות, אבל עדיין גבוה פי שניים־שלושה מהעולם המערבי. 

הפגייה בבית החולים לניאדו (צילום: יח''צ)הפגייה בבית החולים לניאדו (צילום: יח''צ)

על הצוות בפגייה יש לי רק מילים טובות וחמות. כולו לב. על יתר העולם – הרבה פחות. בזמן קצר הבנתי שפגים, למרות שיעורם הגבוה באוכלוסייה, הם האוכלוסייה השקופה ביותר. אם חשבתי שקשה בתוך בית החולים בזמן האשפוז הממושך, הגיעה המציאות והורידה לי נגיחה נדיבה לפרצוף. לכולם היו הערות. "הוא כל כך קטן!", באמת לא שמתי לב. תודה. כל דבר בסיסי הפך לקושי. לא אתגר. קושי. בשום מקום לא מצאנו בגדים בממדיו של הזערור הזה. כל חיתול השתפל ממנו כמו שמלת הנשף של סינדרלה, וכל בגד צריך היה ללפף סביבו 50 פעם. על הבקבוקים חבל להכביר מילים: הם מיועדים לתינוקות שנולדו בזמן. לא לרצים למרחקים קצרים ברחם. 

ומה בעניין הטיפולים? פגים, ראוי לדעת, זקוקים לטיפול צמוד במשך תקופה ארוכה אחרי שהם נולדים: פיזיותרפיה התפתחותית, ריפוי בעיסוק ותזונה למשל. אלא שלמרות תקנת משרד הבריאות לקופות החולים, עדיין חסרים אנשי מקצוע, והתורים ארוכים עד ייאוש.

הדבר היחיד שניחם אותי ואת שאר דרי הפגייה היה שזה מצב זמני. זאת אומרת, כך קיווינו. לפגים, גילינו מהר מאוד, יש מחלות שהן רק של פגים, וחלקן מלוות אותם לתמיד. הייאוש הלך וכרסם בנו. "אני נולדתי פג", אמר לי רופא ענק ממדים יום אחד, הצביע על הפצפון שלנו ואמר: "זה הקטן גדול יהיה". הוא צדק, תודה לאל. הקטן גדול נהיה, אבל הרבה מאוד דברים נתקעו בדרך, והאוכלוסייה הזו נותרה במובנים רבים שקופה. וככה, ביום חמסין אחד, בצבצה קרן אור וגיליתי חבורה של נשים עם לב ענק, שיושבת וסורגת למענם בהתנדבות כובעים זעירים שמזכירים להם שהם לא לבד. העולם בחוץ יכול להיות קר, אבל הן רואות אותם ודואגות שיהיה להם נעים. 

עטיפת הספר נדיבות (צילום: עיצוב: יעל מיכלסון)עטיפת הספר נדיבות (צילום: עיצוב: יעל מיכלסון)

קריאה ראשונה

"נדיבות" הוא ספר שכל כולו חמלה ורוחב לב. לא רוחב יד, כי אם לב, שהוא המנחה הבכיר שרותם את כל היתר אחריו. הספר יוצא מנקודת הנחה שכל אחת ואחד יכולים לנהוג בנדיבות. יש דרכים רבות. כל מה שצריך זה לרצות: לחייך, לשתף במשחק, לחבק, וגם לעזור לאנשים חדשים להתאקלם. זה אולי הקסם הגדול בספר הזה: הוא מראה שהנדיבות מקיפה אותנו, ואפשר להעניק לה ממשות בכל גיל, בכל מקום ובכל צבע. המחברת אליסון גרין מציעה, פרט לדרכים מגוונות למימוש הנדיבות, להכין "צנצנת נדיבות" ולהפקיד בה גולה או כפתור אחרי כל מעשה טוב, בשביל להמחיש את יכולתה של הנדיבות להצטבר. בפתח הדבר של המאייר הנפלא אקסל שפלר ("טרופותי", "לקוף יש בעיה" ועוד) נפרש הרציונל ליצירת הספר, שלקחו חלק ביצירתו 38 מאיירים מרחבי העולם, בהם שפלר, כריס הוטון, קוונטין בלייק, מייקל פורמן, לידיה מונק וניק שר. כל אחד מהם מעניק זווית שונה, צבעוניות, הומור ופרשנות משלו. ההכנסות מהספר יוקדשו לעמותת "שלושה אפונים" שהוקמה בידי שש נשים ממקומות שונים בעולם במטרה לסייע לפליטים. 
"נדיבות" מאת אליסון גרין. הקדמה: אקסל שפלר. 
תרגום: רונית רוקאס. הוצאת כנפיים־כתר. מחיר: 74 שקלים

פנדמיק של הקוביה משחקים  (צילום: פזית מורי 2design)פנדמיק של הקוביה משחקים (צילום: פזית מורי 2design)

בדק בית 

זה היה רק עניין של זמן עד שהמגיפה העולמית תגיע גם אל משחקי הקופסה. "פנדמיק", משחק לוח משותף של ניהול משברים מבית "הקוביה", מציע את ההפך מאסקפיזם. הוא מציב במרכז המשחק משימה גדולה: ריסון התפשטות של ארבע מחלות מידבקות המאיימות על עתיד האנושות. תפקידם של השחקנים הוא למצוא תוך שיתוף פעולה תרופה לארבע מחלות מסוכנות. השחקנים הם למעשה חברי צוות לוחמה במחלות מידבקות והם נעים בעולם כולו, מטפלים בזיהומים ומגייסים משאבים להקמת תחנות מחקר ולגילוי תרופות יעילות. 
"פנדמיק", "הקוביה" משחקים. מגיל 8 ומעלה, 2־4 שחקנים. 
מחיר: 179.90 שקלים, להשיג בחנויות