1

באמצע שנות ה־60 של המאה הקודמת הביא אותי אלי תבור, ראש מערכת השבועון "העולם הזה", למשרדי המערכת במרתף הבניין ברחוב גליקסון 8 בתל אביב, טווח יריקה מכיכר דיזנגוף, 20 צעדים מתיאטרון אוהל.

שקשקתי מהתרגשות. תבור הציע לי להיות פרילנסר בתפקיד כתב וצלם ספורט של השבועון. האיש הראשון שבו נתקלתי היה צעיר תימני גבה קומה ויפה תואר, שזרק בנונשלנטיות לתבור: "הבאתם עוד אשכנזי לעיתון - מתי תביא כתב תימני?".

מאותו יום לוי לוי ואני הפכנו חברים. הפכתי לאורח קבוע בבית משפחתו הצנוע בכרם התימנים. לוי היה התימני הכי גבוה בכרם. היה עובר ברחובות הצרים, מסתלבט עם הקשישות שיושבות בפתחי הבתים, זורק עקיצות ממזריות לגברים. מדי פעם היה שואג "עורו, הספרדים" לקול תשואות מי ששמע.

לוי עבד כשליח ב"העולם הזה" ושנים לאחר מכן הפך למנהל מחלקת המודעות. הוא עישן סיגריות קנט והדביק אותי באהבה לסיגריה, ש־50 שנה הורסת את בריאותי. הייתה לו מודעות חברתית, וכשהיה מדבר על קיפוח ב־ח' גרונית, היה מביא דוגמאות מחיי היומיום. בנושא הקיפוח העדתי הוא פקח את עיניי. גם השותף בעיתון שלום כהן, עיתונאי נפלא ובן אדם מדהים, שימש מורי ורבי והיה זה שהורה לי לעזור ככל הניתן לפנתרים השחורים.

לימים שכרתי עם לוי ובת זוגו דירה לא רחוק מהמערכת של העיתון. מאחר שהרווחתי פרוטות ב"העולם הזה", הייתי צריך לחפש הכנסות צדדיות, מה שסיבך אותי קצת וגרם לי לנסוע לחו"ל, שם הסתבכתי קצת יותר מקצת עם החוק, אבל יצאתי לבסוף נקי. כשחזרתי לארץ, לוי עשה לי חפלה בביתו. הרבה אהבה וצחוקים היו שם. "אם לא היית אשכנזי, לא היית יוצא מזה", אמר לי. "אם אני הייתי שם, הייתי חוטף עשירייה בפנים".

לוי היה מיואש מהארץ. ב־1974 הוא החליט לעזוב להולנד. רצה הגורל והייתי באותה תקופה בהולנד והכרתי לו כמה אנשים, כדי שיוכל להתחיל להסתדר בקטנה. לימים לוי התחתן עם גברת מקומית, הביא לעולם שני בנים והשאיר הרבה אנשים אוהבים בישראל. עד יום מותו ממחלת הסרטן לא רצה לשמוע על חזרה לישראל, בין השאר בגלל הגזענות.

לוי לוי (צילום: צילום פרטי)לוי לוי (צילום: צילום פרטי)

נזכרתי בלוי לוי כשנתקלתי בקטע מדהים שכתב רוני צפריר, מעצב גרפי ומו"ל, על אביו שלמה בחוברת שנקראת "על צד שמאל". הכרתי את שלמה צפריר היטב, הן מפגישותינו במועדון "עומאר כיאם" היפואי שהיה בבעלותו ובבעלות משפחת ברלינסקי, וגם בהזדמנות אחרת שבה פתחתי מסעדה "ישראלית" בכניסה לנמל תל אביב ושלמה עיצב אותה בצורה מקורית שהדהימה את כל מי שראה אותה. וזה מה שכתב רוני על אביו:

"תשמעו סיפור, יעני סיפור על אפליה ועל קיפוח, שהתרחש לפני המון המון שנים לצייר תל אביבי, שנולד להורים שעלו ארצה ב־1929 מסלוניקי. שמו של הצייר הצעיר - שלמה סבח. למרות שאביו, ניסים, שהיה ממקימי נמל תל אביב, התעקש שבנו יסיים בית ספר מקצועי לפקידות ולא יבזבז את זמנו בסדנאות ציור ופיסול ('צייר זה לא מקצוע'), העלם המוכשר הזה היה נעלם בשעות הערב המוקדמות ללימודי אומנות אצל אבני, כשבבית סבורים שהוא אצל חבר, לומד ומכין את שיעורי הפקידות שלו".

"כשהיו לצייר הצעיר כ־30 ציורי שמן ואקריליק, שזכו לאינסוף תשבחות, הוא החליט לקיים תערוכה ראשונה פרי יצירותיו. ארז שלמה (סלומון) סבח את האהובות שביצירות וירד מוקדם בבוקר לרחוב גורדון בתל אביב, שבו שכנו בשנות ה־50 של המאה הקודמת מרבית הגלריות לאומנות של תל אביב".

"לאחר כשעתיים נראה שלמה משוטט ברחוב דיזנגוף הסמוך, חיוור כסיד ומדוכא עד עפר. 'כל הגלריות בלי יוצא מן הכלל דחו אותי', גילה לבני משפחתו בשלב מאוחר יותר של חייו. 'אף אחת לא רצתה לעשות תערוכה לצייר ששמו שלמה סבח'. מה עושה צייר שמקבל אינסוף תשבחות על יצירותיו ממביני דבר ושכל כשהדלתות נטרקות בפניו? הוא חוזר לסטודיו, מרטיב את מכחולו בצבע שמן, מוחק בזהירות את שם משפחתו מהציורים ואת המילה 'סבח' מחליף בשם עברי צברי שיהיה מקובל על הממסד האומנותי, שהיה רובו ככולו אשכנזי והצטיין בגזענותו לכל מי שלא היה כמוהו".

"סבח הפך לצפריר, ולאחר כחודש, כשהצבע התייבש ותעודת הזהות עם השם החדש הגיעה ממשרד הפנים, הוא יצא לסיבוב נוסף של גישושים ברחוב הכי אשכנזי בתל אביב. ארבע מתוך חמש הגלריות שאליהן נכנס הסכימו לקיים לו תערוכה מיידית. אם אני לא טועה, שלמה צפריר, שבין השאר היה גם אבי מולידי, בחר בגלריה שהייתה הגדולה והמוכרת מכולן - צ'מרינסקי. בערב הפתיחה נמכרו כל הציורים. בעיתונים 'על המשמר', 'חרות' ו'דבר' נכתבו ביקורות שלא השאירו ספק בדבר כישרונו המיוחד של צפריר ואיכות ציוריו".

"מאז אנחנו צפריר. למרות כל השנים שחלפו לא שכחנו שאנחנו גם סבח. אבי, בשמו החדש, התערה בבוהמה התל אביבית, פתח מועדון לילה יפואי בשם 'עומר כיאם', בשותפות עם זהבה (האשכנזייה) ברלינסקי, רעייתו של שחקן הבימה זאב ברלינסקי - מי שידעה לזרז ענייני רישיונות ואישורים, לבטל קנסות וחובות אצל הממסד העירוני והבנקים - שהיו בשליטה בלעדית של פוליטיקאים ואנשי ציבור ממוצא אשכנזי, שהעדיפו לעזור קודם כל לאחיהם ממזרח אירופה".

"זהו פחות או יותר הסיפור שרץ אצלנו במשפחה. באחת השיחות שהיו לי עם דן בן אמוץ (עיתונאי, סופר, תסריטאי ושחקן קולנוע), שגם הוא עברת את שמו ממוסיה (משה) תהילים־זאגער לדן בן אמוץ, והיה מחבריו הקרובים ביותר של אבי, הוא אישר לי את כל העובדות.
"שייעלמו כל הגזענים. לא משנה לאיזו עדה או לאיזה עם הם משתייכים".

שלמה צפריר  (צילום: יוני המנחם)שלמה צפריר (צילום: יוני המנחם)

2

באותן שנות ה־60 המאוחרות, כשהייתי תפרן וחטפתי כל עבודה שהוצעה לי, עבדתי עם האמרגן חיים כהן ואיש הפרסום יצחק שרז. השניים שכרו מצפריר את מועדון "עומאר כיאם" היפואי, והג'וב המפואר שלי היה לשבת בכניסה, למכור כרטיסים ולטפל בכל הזמרים והשחקנים שהגיעו ולתת להם הרגשת בית.

בלילות הקסומים ב"עומאר כיאם" הופיעו מיטב הזמרים וההרכבים המוזיקליים, שלעתים היו עושים ג'אם סשן עד השעות הקטנות הלילה. הייתה זו ההיכרות הראשונה שלי עם ג'אז, בלוז. ההרכב המוזיקלי של זיגי על הפסנתר, לארי על הבס, ברנרד על כלי נשיפה ומתופפים כמו קמינסקי, סם וחנן המשיגנער - היה חוויה מוזיקלית מדהימה.

לפני כמה שבועות נתקלתי בציורים נפלאים של רינה מימון ובהם הרכבים של נגנים כפי שהופיעו באותה תקופה. ביקשתי את רשותה להשתמש באחד מציוריה במדור, והיא שימחה אותי כשהסכימה.

מועדון ''עומאר כיאם'' היפואי (צילום: איור: רינה מימון)מועדון ''עומאר כיאם'' היפואי (צילום: איור: רינה מימון)

הימים ההם הלכו ולא ישובו, סוג של נוסטלגיה שכשאני נזכר בה היא משכיחה ממני את החרא שקורה בחברה הישראלית של השנים האחרונות. נקודת אור קטנה שעדיין גורמת לי הנאה היא להקשיב ליענקל'ה רוטבליט ולהקת החצר האחורית. הטקסטים של רוטבליט נפלאים, המוזיקה נפלאה, ואם היו מופיעים ב"עומאר כיאם", מקום יפהפה עם אקוסטיקה נהדרת, הייתי הופך את המועדון למועדון הבית שלי.

בימים האחרונים יצאו רוטבליט והלהקה עם שיר חדש. המילים של יענקל'ה, והלחן של תומר יוסף, גדי רונן ואיתמר ציגלר. שם השיר "הפסיקו את המוזיקה".

הפסיקו את המוזיקה
אספו את הכלים
יבואו המנגנים גם הם
בקהל המובטלים
כבו את האורות
פרקו את הבמה
קפלו את כל התפאורות
בעצם, בשביל מה

הביתה, שחקנים
התיאטרון סגור
המשחק הזה נגמר
מה פה לא ברור

החשיכו את המסכים
המצלמות כבויות
הסתירו את המסמכים
הטילו חיסיון
לשקר מצח נחושה
לשון זריזה לבדות
לא מתרשם יותר מדי
מכובד העובדות

רק שם למעלה, על הגג
נגן כינור עיוור
עיניו בוכות, ראשו סחרחר
והכינור בוער
האש אוחזת בבגדיו
והוא נופל כעץ כרות

ברוח שוב נישא השיר
על מוות וחירות

תודה, יענקל'ה רוטבליט. תודה, חברי להקת החצר האחורית. אתם נקודת אור.