מאז חודש מאי - עת יצאנו מהסגר שבועיים לפני הזמן, פתחנו את בתי הספר ללא הדרגה, והפסקנו את איכוני השב"כ - יצא נגיף הקורונה משליטתנו ושינה את סדרי העדיפויות שלנו. מאז אנחנו מתקשים ליצור לעצמנו שגרת חשיבה ושגרת מעשה חדשה. אנו נעים אנה ואנה, לא תמיד ברור פשר תנועתנו, ובייחוד לא ברור מה היעד שאליו אנו מכוונים.
בין הפתרון השוודי, המוביל לכאורה אל חסינות העדר, לבין הסגר המלא בחגים, האמור לדלל את הנגיף, לבין שיטת הרמזור של פרויקטור הקורונה פרופ' רוני גמזו, לבין הסגר החלקי והסגר הלילי ב־40 יישובים אדומים - אנו צועדים לאט אבל בטוח אל הפתרון האנרכיסטי־כאוטי, שעל פיו איש הישר בעיניו יעשה. דבר המניע אפילו פוליטיקאי בכיר שכיהן כשר החוץ וכשר הביטחון כמו אביגדור ליברמן - לקרוא לאי־ציות להוראות הממשלה.
אבל האמת היא שבפועל, בהיעדר ההחלטה הקשה והיחידה שבכוחה לבלום את המגיפה, אנו צועדים אל הפתרון שבו אנו בוחרים דה־פקטו: המודל האסקימואי. אנחנו לא מעיזים להכריז עליו, אבל יודעים בעומק לבנו שזה הפתרון הנבחר. כי משמעות אובדן השליטה וההשלמה עם ההידרדרות הזוחלת היא קפיצת מדרגה בלתי נמנעת במספר המתים.
הצעירים ימשיכו לבלות ולהדביק איש את רעהו ולהפיץ באופן א־סימפטומטי את הנגיף בקרב בני משפחותיהם, ומי שימות ימות. בחברה האסקימואית ראו בזקנים נטל, והיו שולחים אותם אל ישימון הקרח כדי לעבור משם אל שדות הציד הנצחיים, שמהם איש עוד לא חזר.
בסגר של אפריל החברה הישראלית נרתמה להגנה על ההורים והסבים, ובספטמבר היא מוותרת עליהם. באפריל הקורבנות היו בני אדם שהלכו מאיתנו והציבור התעניין בהם ובסיפור שלהם, ובספטמבר הם הפכו לשורה סטטיסטית. באפריל טיכסנו עצה איך מבודדים את ההורים ומגינים עליהם. זה היה יעד. בספטמבר מטפלים א־סימפטומטיים מפיצים את הנגיף מחדש בבתי האבות, בדיור המוגן וביתר ריכוזי הקשישים.
בהפגנות אנרכיסטיות בדרום אמריקה הפגינו תומכי חואן פרון בלי חולצות. כך הם גם נקראו: "חסרי החולצות", דס־קמיסדוס. אצלנו המוחים הם דס־מסיכדוס. גם בדיבוריהם. במודעת פרסומת של משען אספו כמה פנינים כאלה: "כמה אנשים זקנים זה לא סיבה לעצור מדינה שלמה". "למה לא להכניס לסגר רק את הזקנים ולשחרר את הצעירים להניע את השוק". "צריך לבודד את המבוגרים, זה לא הגיוני לעצור חיים של מדינה שלמה". "תודה, דאגנו לעצמנו", מודיעה משען ברוב אדיבותה ומציעה את פתרון הגטו לקשישים, שרבים מהם עובדים ומפרנסים צעירים התלויים בהם למחייתם.
ה"דס־מסיכדוס" היו בוודאי מציעים לישישים לבוא בהמוניהם על כיסאות גלגליהם ועל הליכוניהם, מתוגברים על ידי תומכיהם מהפיליפינים, להשתתף בהפגנות בבלפור, שהרי לשיטתם זה המקום הכי בטוח במדינה. שם יש אפס נדבקים.
האמת צריכה להיאמר: למעט הגטו, האפשרות היחידה להגן על יקירינו הקשישים היא הכחדת הנגיף על ידי סגר מלא, כפי שעשתה איטליה, שכיום היא, הפלא ופלא, מדינה ירוקה.
לדאבון הלב, מאז חודש מאי משחקת הממשלה מחבואים עם הנגיף. זוהי התמודדות חסרת תוחלת, ובעיקר חסרת סיכוי. כמו התמודדות של צבא סדיר כבד ומסורבל מול לוחמי גרילה, רואים ואינם נראים, קלים וזריזים. מתחבאים בגופם של הנשאים הצעירים שמדביקים ללא הבחנה מעגלים הולכים ומתרחבים.
סולידריות לאומית ציבורית
מהיום המר והנמהר שבו הודיע פרופ' גבי ברבש, השקול, הרהוט, האחראי והאמין, כי וויתר על התפקיד, והמינוי של של פרופ' גמזו, השוגה באשליות - נגנז הסיכוי לבלום את המגיפה. הוויכוח בין חסידי הסגר ושולליו השפויים בדרך כלל, הוא כמו הוויכוח בין היונים לנצים, במובן שזהו שיח של חירשים, שבו הסיכוי שאחד הצדדים ישכנע את הצד השני ויצליח לגרום לו לשנות את דעתו, הוא כמו הסיכוי לשכנע את איימן עודה להתגייר ולהצטרף ללה פמיליה, בהנחה שמקבלים שם גרים.
לי ברור שסגר ממחר בבוקר הוא הסיכוי היחיד למיגור הקורונה לפני שהיא תמגר אותנו בריאותית וכלכלית. למרבה המזל, דאגו שר האוצר וראש הממשלה לצייד את הציבור ברשת ביטחון כלכלית עד יוני הבא, כך שמהבחינה הכלכלית, הציבור עמיד הרבה יותר מכפי שהיה באפריל.
בנקודה זו חשוב להבהיר: השבחים הם אך ורק לעצם פרישת הרשת. בכל הנוגע לאופן פרישתה ביד רחבה יש לי הרבה ביקורת. במסע במדבר, כשאתה בתחילת הדרך, אתה מנהיג משמעת מים ולא מחלק אותם לרחצה. אתה לא מחלק מיליארדים לטייקונים המחלקים דיווידנדים. אתה לא מחלק מענקים של 750 שקל לעשירי הארץ ולמקבלי משכורות שלא נפגעו מהקורונה.
החגים מעניקים לנו הזדמנות בלתי חוזרת לחסל את הקורונה לפני שתחסל אותנו, במינימום נזק כלכלי (למעט ענף התיירות). אפילו נפתלי בנט, שהיה אחד ממוביליה של הגישה שדגלה בקטיעת שרשרות ההדבקה כתחליף לסגר, התבטא שיש צורך בסגר של שבועיים וחצי לצמצום דרסטי, ואחר כך פרישת מערכת קטיעת שרשרת ההדבקה, שתחנוק את שרידי הקורונה עד להשמדתה.
כדי לגייס מחדש את הרצון הטוב של הציבור לאחר הטלטלה שעברנו, לא מספיק כיום להביא את ברבש, יש צורך בצעדים שיצביעו על סולידריות לאומית ציבורית. בראש ובראשונה, השתתפות כללית בנטל הכלכלי של המאבק למיגור הקורונה. אי אפשר להשלים עם מצב שבו חלק מהעם מדמם כלכלית חרף העזרה, וחלק אחר מגדיל חסכונות.
אינני יודע אם קיצוץ בשכר השכירים במשק יניב 5 או 15 מיליארד שקל. ייתכן שהמשק יכול לספוג הוצאה של יותר מ־100 מיליארד שקל בלי לגייס כסף מהציבור או לקצץ בהוצאה הציבורית. אבל אני רואה את גיוס הציבור שלא נפגע כלכלית מהמשבר לעזרת מי שנפגע קשות כיעד חברתי, שאי אפשר להפריז בחשיבותו ושאסור לוותר עליו.
שר האוצר הודיע על קיצוץ מרצון של 10% משכרו. אני מאמין שרוב הציבור יתמוך בקיצוץ כזה של כל מקבלי המשכורות ששכרם לא נפגע במשבר. הוא הדין במקבלי הפנסיות, ובלבד שלא ייפגעו שכרם או קצבתם של מקבלי השכר הנמוך.
במחי החלטה אמיצה אחת - בחודש או חודש וחצי של התאפקות והתעלות אפשר לבלום את המגיפה, למגר את הנגיף, לפתוח את הכלכלה ולהתחיל מהלך של צמיחה אמיתית, לשקם את המשק, ובהמשך אפילו לייצא לבעלות בריתנו החדשות מודל לחיקוי במאבק מול האויב המשותף החדש שלנו.