Some folks are born, made to wave the flag
Ooh, their red, white and blue
And when the band plays "Hail to the Chief"
Ooh, they point the cannon at you, Lord
It ain't me, it ain't me
I ain't no senator's, son
It ain't me, it ain't me
I ain't no fortunate one, no
Some folks are born, silver spoon in hand
Lord, don't they help themselves, y'all
But when the taxman comes to the door
Lord, the house looks like a rummage sale,
yeah

John Fogerty (CCR)

באחת מעצרות הבחירות האחרונות של דונלד טראמפ, כאשר הציטוטים המבישים והמטורללים מספרו של בוב וודוורד עדיין חגו סביבו כשטוקות מייללות, התנגן במערכת ההגברה “מקיש בשערי גן עדן" של בוב דילן. לא בביצוע דילן חלילה. השיר הזה, וואט דה פאק, הוא המנון אחווה של הטובים; של הילדים המנומסים שיורים רק במלחמות; כאלה שמכירים את המערבון שעבורו נכתב, שהמחבר גילם בו חנווני־סכינאי בשם אליאס וגם חתום על פס הקול של הסרט “פט גארט ובילי הנער"; כאלה שזוכרים שהשריף סלים פיקנס גוסס לגדות הנחל ואשתו קאתי ג'ורדו גוררת עצמה לעברו בציפורניים: “אמא, קברי את אקדחיי באדמה / איני יכול לירות בהם יותר".

אין מי שיידע להסביר כיצד מתחברים השיר, מחברו, האתוס שממנו הוא יונק והריגוש הפועם בעורקים לטראמפ ולהשקפת עולמו. זה הדווקא, ה"נא בעין", הלהב המוזיקלי המצלק שטראמפ נועץ ומסובב מ־2015. קודם הוא חמס את הרולינג סטונס. “You Can't Always Get What You Want" היה שלאגר אצלו. הסטונס הביעו הסתייגות עזה והחלו לאיים בצווי מניעה, עד שהתברר שבאמריקה קשה לאסור על טראמפ לנגן שירים בפרהסיה. מקסימום, קית' ריצ'רדס יכול להשליך עליו אגוזי קוקוס. מיק ג'אגר הסביר ש"באמריקה אם אתה בחלל ציבורי כמו המדיסון סקוור גרדן או מקום אחר, אתה יכול להשמיע איזו מוזיקה שאתה רוצה, ואי אפשר לעצור אותך".

טראמפ השמיע את אדל, אלטון ג'ון, R.E.M ואחרים. ב־2019 הוא השמיע את “גשם סגול" של פרינס במיניאפוליס. יורשיו של פרינס צייצו שלנשיא לא ניתנה רשות להשמיע את השיר ודרשו ממנו שיחדל. היוצר החביב עליו ביותר, שאותו הוא מגדיר כידיד אישי, הוא האזרח האמריקאי הטרי ניל יאנג. טראמפ משוטט שנים בארכיונים המתפוצצים מהקלטות של יאנג ושולף מהם כאוות נפשו. בעיקר הוא אוהב את “Rockin' in the Free World", אבל גם שירים אחרים. יאנג הביע מחאה פוליטית נרגנת פעמים רבות עד שנמאס לו והוא הגיש תביעה על הפרת זכויות יוצרים שתתברר אחרי הבחירות.

יומיים אחרי השמעת דילן התנגן באסיפת בחירות “Fortunate Son" של קרידנס קלירווטר. זה השיר האייקוני שכל במאי מתחיל שנתקע עם סצינה גוססת אבל סוגסטיבית, שם בפס קול בתקווה שהמנון המחאה הקצר יציל אותו. אולי השורה "Hail to the Chief", שם המנונו האישי של הנשיא האמריקאי, קורצת לטראמפ. ג'ון פוגרטי כתב אותו ב־1969 על נטולי פרוטקציה שנאלצו לשרת בווייטנאם לעומת בנים של סנאטורים וכאלה עם דורבן בכף הרגל שנשארו בבית וראו את המלחמה בטלוויזיה. אני זוכר את ההמולה שקמה כאשר מניין המתים באמריקה מקוביד־19 חצה את ה־58 אלף, ובחדשות ציינו שזה מספר החיילים האמריקאים שנהרגו בווייטנאם. אלה שטראמפ קרא להם “לוזרים".
אמריקה היא הגיהינום בימים אלה. מטורללת, אבל גיהינום. אף אחד אינו יכול לתקן אותי ולטעון שאינה בוערת.

דונלד טראמפ (צילום: REUTERS/Sarah Silbiger)דונלד טראמפ (צילום: REUTERS/Sarah Silbiger)

שישה שבועות נותרו עד לבחירות, והאתנחתא הטובה ביותר מהאירועים הרודפים הייתה לי מצפייה בסרט התיעודי “Jimmy Carter: Rock & Roll President". אוי כמה נהניתי. זה מרגש כאשר פיסת היסטוריה שהיית חלק ממנה מוגשת לך ארוזה באהבה לצפייה נוספת. חיינו באמריקה בקדנציה של קרטר, ואף שאמריקה וישראל הפנו לו גב, אני חושב שהוא היה אחד הנשיאים הישרים והצנועים בהיסטוריה. את נחיתת סאדאת בבן־גוריון ראיתי בטלוויזיה בסן פרנסיסקו, כמו את הדו־קרב באו. קיי קמפ דיוויד, וזה היה מרגש ומפעים יותר מההסכמים עם עודאי, קוסאי, דובאי ובחריין. זה הסכם שלום עם הגדולה באויבות של ישראל, והוא עומד על כנו יותר מ־40 שנה.

הסרט מזכיר כי קרטר האלמוני נישא לבית הלבן על צוואר הגיטרות של בוב דילן, האחים אולמן, ווילי נלסון, ג'וני קאש, ג'ימי באפט, צ'רלי דניאלס ורבים אחרים. הוא גם מזכיר שאריתה פרנקלין שרה “America the Beautiful" בטקס ההשבעה של קרטר, ולורטה לין שרה “בתו של כורה פחם" בביקורו של דֶנְג שְׂיָאו פִּינְג.

בסרט נראה קרטר עצמו מנגן “בוטנים מלוחים" עם דיזי גילספי וחבורת נגני ג'אז עוצרי נשימה. לא זכרתי שמי שהנחה את האירוע היה ג'ון וויין, שנתיים לפני מותו, ודאי לא המועמד הטבעי מבחינת נטייתו הפוליטית לכבד את קרטר. שכחתי שפול סיימון שר ושג'ון לנון ישב בקהל לבוש טוקסידו. הסרט אינו מדלג על משבר בני הערובה באיראן, שתרם לנפילתו של קרטר בשל מה שנתפס כחולשתו. את הדרמה שהיה המבצע הכושל לשחרור החטופים שקרטר הורה לבצע, ניתן לראות ב"Desert One", הדוקו החדש של ברברה קופל הוותיקה. הוא מעניק פרספקטיבה נוספת; האלטרנטיבה הייתה להפציץ את טהרן מהאוויר.

הסרט נפתח עם קרטר בן ה־95 הנאבק בסרטן המוח, יושב בביתו ומאזין ערני ושנון לתקליט ויניל שהוא עצמו מניח עליו את המחט. “מיסטר טמבורין" של דילן נשמע מהמערכת, וקרטר מציין שהשיר “נשמע מוכר". בווידיאו מ־2002 מהטקס שבו הוענק לו פרס נובל לשלום, מי שמציג אותו הוא ידידו בונו: “הוא התמודד לנשיאות בחברת האחים אולמן", אומר בונו. “אילו היה שערו ארוך יותר, הוא היה יכול להיות חבר באחים אולמן".

שנות ה־70 היו תחיית הרוק הדרומי; לינרד סקינרד לעגו לג'ורג' וואלאס מושל אלבמה, והאחים אולמן נמשכו להכנסת האורחים ולרעיונות הפרוגרסיביים שעלו ממעונו של מושל ג'ורג'יה. זה היה שידוך מוזר, בין המושל בעל האמונה הדתית העמוקה, נאמנות לערכי משפחה ומוסר, ובין הלהקה שאחרי מות שני חבריה הבכירים, דוויין אולמן וברי אוקלי, זחלה לבקבוק ומזרק ושם העבירה את השנים הבאות.

היו רוקרים עם ראש פתוח שהתרשמו לטובה מהחוואי בג'ינס נטוע באדמתו בצילום אייקוני של אנני לייבוביץ'; והייתה המפלגה שהתקשתה לעכל ג'נטלמן דרומי בקרדיגן מכופתר (“ג'ימי מי?"), שהגיח משומקום מלווה חבורת הילביליז מאיימים שעזרו לו לגייס את קולות הצעירים; רק ב־1972 ירד גיל הבחירה באמריקה מ־21 ל־18. “הייתי אף אחד", אומר קרטר בסרט, “אבל כולם הכירו את האחים אולמן. כשהם הכריזו על תמיכתם בי, הצעירים אמרו שאם הם מחבבים אותי אנחנו יכולים להצביע לו".

זה לא היה תקדימי. נשיאים קודמים נהנו מתמיכת הברנז'ה המוזיקלית. פרנק סינטרה ראה עצמו חבר קרוב של JFK עד שהודח כאשר קשריו למאפיה האיטלקית איימו על סיכוייו של קנדי. אלביס נהה אחרי ניקסון עד שקיבל הזמנה לבקר בבית הלבן ב־1972. חוץ מהצילום המפורסם של השניים שבו נראה ניקסון אומלל למדי, זה היה מפגש הזוי. אלביס הגיע מסטול משלל התרופות שנטל, חמוש באקדח, ביקש להדגים תנוחות קארטה וקיבל תג כבוד של ה־FBI. ניקסון האמין שביקור המלך הוסיף לו נקודות אצל הצעירים.

כרזת הסרט ''ג'ימי קרטר - נשיא הרוקנרול'' (צילום: ללא)כרזת הסרט ''ג'ימי קרטר - נשיא הרוקנרול'' (צילום: ללא)

הסרט מתעד בחומר גלם משובב נפש בימים המדכאים האלה, את החיבור הלא מובן מאליו של קרטר עם דולי פרטון, מאדי ווטרס, שרה ווהן, דיאנה רוס והרכב ג'אז בלתי נשכח של דקסטר גורדון, דיזי גילספי, הרבי הנקוק, רון קרטר וג'ורג' בנסון. אחרי שעזרו לו להיכנס לבית הלבן, הייתה מדיניותו “מי קאזה א סו קאזה" (ביתי הוא ביתך). לארוחת הערב החגיגית הראשונה הזמינו רוזלין וג'ימי קרטר (וליליאן ואיימי) את גרג אולמן ואשתו דאז שר, שלא ידעו שקעריות המים הקטנות נועדו לשטיפת אצבעות בין המנות ושתו מהן. “אחרי הארוחה עלו איתנו שר ואולמן לקומת המגורים", מספר בסרט צ'יפ קרטר, הבן, שהיה איש הקשר המרכזי של אביו עם אושיות הרוק, “גרג ניגן ושר שלוש שעות בפסנתר של הארי טרומן כשהמשפחה שלנו יושבת איתו".

באחד הראיונות האחרונים איתו (אולמן מת ב־2018) הוא מספר על פגישתו הראשונה עם קרטר. “מושל בליווי'ס ישנים עם חורים, בלי חולצה ויחף. שאלתי מי זה ההומלס שמסתובב במעון המושל, ואמרו לי שזה ג'ים". ווילי נלסון הגיע בגופייה ועל קביים היישר ממאסר על סמים. קרוסבי, סטילס ונאש סתם דפקו בדלת. לכל מי שלועגים לו עד היום אף על פי שהוא אחד הנשיאים לשעבר הפעילים והמשפיעים ביותר, כדאי להקשיב לו: “אני אסיר תודה עד היום שעברנו ארבע שנים בבית הלבן בלי להשליך אף פצצה, בלי לירות טיל ולא ירינו כדור אחד שהרג מישהו".

את דילן פגש קרטר כאשר הגיע להופעה של דילן והבנד ב־21 בינואר 1974, באטלנטה. זה היה סיבוב ההופעות הראשון של דילן אחרי תאונת האופנוע, והוא היה מוצלח ומרעיש במיוחד בשל החבירה המחודשת עם הלהקה. דילן שר את שיריו הגדולים ואת “מקיש בשערי גן עדן", שהיה חדש יחסית, ואחריו היה סט של הבנד לבדם, ששיאו היה “הלילה שבו נוצחו מדינות הדרום" (כפי שחששתי, במסגרת ניתוץ סממני הקונפדרציה, מתקיים כעת דיון בדבר הלגיטימיות של השמעתו).

דילן, הלהקה והאמרגן ביל גרהאם, ילד־שואה שנהרג בתאונת מסוק ב־1991, יצאו בשיירה אל מעון המושל. בראיון שנערך איתו ב"פלייבוי" במרץ 1978, נשאל דילן לדעתו על עדותו של קרטר על החברות ביניהם: “אני חבר שלו", ענה דילן, “לבו של קרטר נמצא במקום הנכון". פגישתו עם קרטר במעון המושל מביאה את דילן לומר בסרט משהו שלא אמר אף פעם ושנשמע מפתיע: “זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שהשירים שלי הגיעו למרכז הזרם, וזה גרם לי לחוסר נוחות. ג'ימי הרגיע אותי כאשר הראה לי את הערכתו הכנה ליצירה שלי. היינו נשמות תאומות - הוא מישהו שאינך פוגש כל יום, ואתה בר מזל אם פגשת". קרטר גמל לתומכיו הצעירים כאשר באחת ההחלטות הראשונות שלו כנשיא העניק חנינה למי שהשתמטו משירות בווייטנאם.

לבמאית הסרט מרי וורטון יש רזומה מרהיב: סרטים זוכי פרסים על סם קוק, ברוס ספרינגסטין, כנפיים, ג'ואן באאז, אלביס פרסלי, ג'ימי הנדריקס, ג'ורג' קלינטון, אלטון ג'ון, דיוויד בואי והדלתות. את הסרט הפיק כריס פארל, והוא מסגיר חיבה גדולה לקרטר בלי לגלוש לשמאלץ. עיקר הישגו בחומר הארכיוני שלא הוצג קודם לכן ונכונותם של מי שעדיין חיים, כמו דילן, נלסון ואחרים, להתראיין ולחזור על עיקרי חיבתם לקרטר. לקרטר ניתנת הזדמנות להכחיש באורח אגבי למדי את טענתו של ווילי נלסון שעלה לגג של הבית הלבן ועישן “טורפדו" (פגז) מריחואנה שמן עם מישהו מעובדי האגף המערבי.

 “ווילי מספר שעישן מריחואנה עם אחד מעובדי הבית הלבן", אומר קרטר, “זה לא מדויק. הוא עישן עם אחד מבניי". עוד עולה בסרט שבימים שבהם תיווך בין ישראל ומצרים, הכשיר קרטר את הקרקע באופן לא רשמי להופעה המיתולוגית של הגרייטפול דד לרגלי הפירמידות ב־1978.

ווילי נלסון, ג'ימי קרטר (צילום: Courtesy of Greenwich Entertainment)ווילי נלסון, ג'ימי קרטר (צילום: Courtesy of Greenwich Entertainment)

מי שהניח את התשתית לחיבה המפתיעה לקרטר ומיקם אותו פוליטית ואידיאולוגית, היה הנטר תומפסון. את רשמיו מפגישתם הראשונה אפשר לקרוא בספרו “The Great Shark Hunt". תומפסון נתקל בקרטר במקרה. זה היה ב־4 במאי 1974, לא שנת בחירות. שלושה חודשים לאחר מכן התפטר ריצ'רד ניקסון מהנשיאות, אחרי שמשלחת מבכירי הרפובליקנים נסגרה איתו במשרד הסגלגל והבהירה לו שאם לא יתפטר הוא יודח בסנאט. רגע לפני מימוש החלום הפוליטי הרטוב שלו, הגיע תומפסון למעון המושל בג'ורג'יה לאירוע שנקרא “יום החוק". פיהוקים קורעי לסתות הובטחו לכל וגם בורבון. נציג “רולינג סטון" הכניס את הנוכחים והמאבטחים ללחץ ולאי־נוחות. במכנסי ברמודה, חולצה הוואית, משקפי טייסים וסיגריה בפומית, נעזב תומפסון לנפשו. הוא מזג לעצמו בורבון בכוס פלסטיק שקופה, שעל שפתה תקע פרוסת לימון כדי שתיראה כתה קר.

תומפסון לא היה קשוב לקרטר, שדיבר על עצמו בצניעות שאינה אופיינית לפוליטיקאי. “זה היה נאום ארוך בנזונה", כתב תומפסון, אבל אז שילב קרטר לטורבו בעלייה, ולעיתונאי הפוליטי הטוב ביותר שקם באמריקה קרה הדבר המדהים ביותר בקריירה שלו: הוא שמע נאום שהיה מלאכת מחשבת נפלאה כל כך של אנושיות, אמפתיה ויכולת רטורית ש"הוא נותר מרשים שנים רבות לאחר מכן גם אם אינך מאמין לקרטר שהיה כן וישר בכל שאמר... זה היה נאום שבאמות מידה של אקרובטיקה מילולית ותיאטרון פוליטי הוא ניצב על מדרגה אחת עם נאומו של גנרל דאגלס מקארתור ‘חיילים זקנים אינם מתים', השומר עדיין על כוחו כיצירת מופת של בולשיט סהרורי", כתב תומפסון.

אף שניסה להסב את תשומת לב הנוכחים, כולל טד קנדי, להרפות ממלאכת הקודש של סביאת אלכוהול, אף אחד חוץ ממנו לא חווה את הרגע ולא חש בדרמה הפוליטית שהתחוללה. “אינני רשאי לדבר איתכם על חוק", אמר קרטר. “משום שבנוסף להיותי מגדל בוטנים אני מהנדס ומדען גרעין ולא משפטן... המקור להבנתי במה נכון ולא נכון בחברה שלנו הוא חבר שלי, משורר בשם בוב דילן". ק־א־ז־א־ם! זרם חשמלי זקף את גופו הגבוה של תומפסון מהסניקרס הלבנות ועד משקפי השמש. האם יכול להיות שמושל ג'ורג'יה בעל החיוך האוטומטי והעגה הדרומית העצלה, שנשמעת תמיד כמו הסוהר שיש לו בעיות תקשורת עם פול ניומן שרגליו כבולות, קרא לדילן חבר שלו? “באמצעות האזנה לתקליטים שלו ולשירים 'Like a Rolling Stone', 'The Times They're A-Changin' ו'The Lonesome Death of Hattie Carroll'", אמר קרטר, “למדתי להעריך את הדינמיקה והשינויים בחברה המודרנית".

“שאלתי מישהו שישב לצדי", כתב תומפסון, “מה לעזאזל שמעתי הרגע? כמובן שלא קיבלתי תשובה, אבל זה היה הנאום המשמעותי ורב־החסד ששמעתי מפי פוליטיקאי בחיי. זה היה צליל כעסו של חוואי פופוליסט. מדויק ביותר בקביעותיו ובשיפוטו ובעל אחת האמירות המקוריות, המבריקות ובעל המטפורות הסהרוריות ביותר שמי שהיה בהכרה שמע מימיו". יותר מכל היה זה אזכורה של האטי קרול - משרתת שחורה שברוטליות של בעל מטע כותנה לבן גרמה למותה - ששבה את תומפסון. ערך כה זעיר הושם על חייה, שאדונה הלבן נידון לשישה חודשי מאסר בלבד.

קרטר דיבר על כיצד פוליטיקה מושחתת ומערכת משפט רקובה יכולות להשית עונש כה אגבי וסלחני; כיצד אומה שהמוסר שלה והאמונה בממשל נפגעו קשות מווטרגייט שיקפה פיחות גדול כל כך בערכים אנושיים. תומפסון מצא בקרטר אומץ לב פוליטי ויושרה אינטלקטואלית שעליהם קרא בתיאורים היסטוריים של תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון. בסוף האירוע ביקש תומפסון מקרטר עותק של הנאום. המושל הראה לו דף נייר צהוב שעליו שרבט משפטים בודדים. אבל הנאום הוקלט ותומפסון קיבל קלטת.

במשך שנתיים, עד בחירות 1976, לא נפרד תומפסון מהקלטת ונהג להשמיע אותה לכל מי שהיה מוכן וגם למי שלא. אחרי מותו נמצאה הקלטת בתא הכפפות של הג'יפ שלו. כאשר ניצח קרטר ב־76' בפריימריז בניו המפשייר בהפרש של 30%, שכנע תומפסון את עורך “רולינג סטון" יאן וונר לפרסם כתבת שער בשם “ג'ימי קרטר וקפיצת האמונה הגדולה", שבה חזר תומפסון וגולל את ההתרחשות המיתית של “יום החוק" 1974 בג'ורג'יה.

בימים של עיתונות דועכת שהתעוררה מאוחר מדי וכעת היא חורקת שיניים בזעם ומנסה לחפות על אוזלת ידה בחומרים אמיתיים ולא בגלגול עיניים צדקני ומצטטת עד זרא את מה שאחרוני הנפילים מביאים לה במקור לקן, אין יותר מי שכותב כמו תומפסון: “כוחה של הנשיאות כה רב, שטוב שרק אנשים מעטים באמריקה הבינו את חומרת מצבו הנפשי של ניקסון בשנתו האחרונה בבית הלבן. היו שם רגעים שאפילו חבריו ועוזריו הקרובים ביותר היו משוכנעים שהנשיא היה כה מטורף מכעס ומאלכוהול ולפות בציפורני דיכאון אובדני, שהוא היה במרחק שני מרטיני מלנעול את עצמו במשרדו, לעשות שיחת טלפון שבעקבותיה מטים מפציצים אסטרטגיים את כדור הארץ על צירו והורגים 100 מיליון בני אדם".