אין לי סודות מגור אהובי, הוא אולי היחיד שקורא אותי כמו ספר פתוח, יודע מתי אני מאושרת, עליזה, שטותניקית לפעמים, ומתי מישהו פוגע בי ואני נסגרת ונעלבת. כשהכרנו הייתי קנאית וספקנית, לא פעם בחנתי אותו, אם גם הוא משתף אותי או מעגל פינות כדי שיהיה נוח יותר. האמינו לי, הייתי מתוחכמת, השתמשתי בכל הדמיון שלי כדי לערוך עליו מניפולציות שיבשרו לי אם גם הוא נאמן וישר איתי, או שהוא עוד אחד שבא לחלוף בחיי, לאכזב ולהישלח לדרכו. הוא עמד בכל, האיש הכי איתן וישר שהכרתי בחיי.

ובכל זאת, מהרגע שבו הבנתי שלבי נתון בלבו, שמרתי לי סוד אחד לעצמי, הרגל מגונה, או יפה, תלוי איך תסתכלו עליו, שבו לא שיתפתי את גור, כדי לא להלחיץ, להבהיל או לדחוק לפינה. מדי כמה זמן, בביקורי בקניון, במדרחוב או בכל מקום עם המון חנויות, לאחר רכישות הבגדים והאיפור שאני לא צריכה, תרתי בעיניי אחר חנות בגדי/צעצועי הילדים הקרובה. וגם אם היה זה ריטואל חוזר, תמיד, שנייה לפני שפסעתי פנימה, לקחתי כמה נשימות ועוד התלבטתי אם הוגן שאכנס או שהזכות הזו שמורה רק לאמהות, לאמהות שבדרך ולסבתות מאושרות.

איפוק הוא לא הצד החזק שלי, מכאן שנכנסתי פנימה במהירות. ברגע שעמדתי צעד אחד על רצפתן הצבעונית של אחת החנויות, כמו נכנסתי לעולם אחר, כרוז הפרסומות, צפצופי המכוניות ושיחות החולין של שאר עוברי האורח חדלו להישמע באוזניי ואת מקומם החליפו מנגינת ערש יפה, הקשה על קסילופון, או מוביילים צבעוניים ומריונטה מפזזת לצלילי מנגינה ישנה. כשניגשה אליי המוכרת וביקשה לסייע, סירבתי. אבל בישראל כמו בישראל הן לא יודעות מה זה להניח, וכשהתעקשו ושאלו “אולי בכל זאת? לאיזה גיל את מחפשת?". הבטתי בהן ושיקרתי: “זו לא לידה ראשונה שלי, אני מסתדרת", והן הניחו לי.

כך עברתי דקות ארוכות בין מדפי הבגדים, מיששתי בידיי שמלות צהובות עם ירח לבן ורקום עליהן, או מכנסיים אדומים וחולצה לבנה שעליה מצוירים תותים עם עלה גדול וירוק. גם במדפי הבנים עברתי, בגדי גוף עם דובונים כחולים הוצגו שם לראווה וכובעים קטנים עם פונפון בקצה. אחר כך עברתי אל העגלות, הזזתי אותן בחרדת קודש ועמדתי מאחוריהן, לבדוק את הגובה. גם בין הלולים והכילות הלבנות והמפוארות עברתי. לא פעם הרגשתי מין זרם חד וחזק צמוד ללבי, יורד אל בטני ומביא אליי את התוגה שאותה נהגתי לחבב בעבר והיום היא כבר אויבת. רציתי ללטף את בטני ולדעת שאוטוטו אוכל לבחור גם אני לבתי/לבני חדר ילדים פסטורלי, שקט ולא מדוגם מדי, שבו יוכלו לחלום את כל חלומותיהם, וברגע שיפקחו את עיניהם אדאג אני להגשים להם.

אני לא יודעת לאמוד את הזמן שבו ביליתי בכל חנות תינוקות כזו, בדרך כלל פקחתי מטפורית את עיניי ברגע שנכנס איזה הורה רועש וביקש בגנריות בקבוק מסוג מיוחד או חיתול טטרה היפו־אלרגני. ברגעים האלו, כשהמוכרת התעסקה בלקוח הרציני יותר, הסתובבתי ויצאתי משם. כשהייתי מגיעה הביתה ומציגה לגור את השמלה שקניתי לעצמי או האודם החדש, היה מחייך ומפרגן. רציתי לספר לו על חנות התינוקות, על האמבטיות הצבעוניות עם מודד החום המיוחד ועל הנעליים הקטנות עם עיטורי הפרחים, אבל לא העזתי.

מרסל מוסרי בהריון (צילום: אנדה יואל, צלמת הריון וניובורן)מרסל מוסרי בהריון (צילום: אנדה יואל, צלמת הריון וניובורן)

בוקר שבת אחד, עת ביקרנו אצל אחייניי התאומים, מילה וניתאי, שהיו אז בני חודשיים ועוד קצת, הקיץ הילד משנתו והחל בוכה בכי מר וחזק. הבטתי על אחותי ובת זוגה, הן היו כל כך עייפות ורק מילאו את הצלחת שלהן באוכל. “תנו לי", ביקשתי, “אל תדאגו". תחילה הרגישו לא בנוח, לו ידעו שזה יותר בשבילי מאשר בשבילן. לא נתתי מקום לספק, קמתי ממקומי, שטפתי את ידיי וניגשתי אל עגלת הילד הבוכה. כמה יפה הוא, שלחתי את ידיי, תמכתי בראשו והרמתי אותו אליי, הוא עדיין בכה. “זו בטח הבטן", אמרה אחותי. בידיים רועדות אך בטוחות הפכתי אותו כך שבטנו תהיה על כף ידי וגופו הקטן על זרועי, התחלתי מנענעת את גופי באטיות ושרה לו חרישית את השיר שגרם לי לבכות בכל ילדותי:

אמא אמרה לי: דני!
ילדי הוא גיבור ונבון
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון
אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות בוכות בעצמן

חזרתי על אותו הבית פעם ועוד פעם, הרגשתי תנועות בתוך בטנו ולעתים, בין בכי לשתיקה, התכווץ. כאב לי עליו כל כך, חצי שעה עמדנו כך, ואף על פי שכאבה לי היד, לא העזתי להפסיק. פתאום, אחרי שלושה או ארבעה בתים, בתוך חדרו החשוך עם מנורת הענן הקטנה, נשמע השקט המבורך, הקטן נרדם לי בידיים. לא התאפקתי, הרמתי את זרועי ונשקתי לראשו. צוהר קטן נפתח בדלת: “אפשר?", שאל גור. “בטח, בוא תעזור לי להעביר אותו לעריסה".

גור לקח אותו מידי ובעדינות כובשת הניח אותו בעריסה. הבטתי עליו והוא עליי: “איזו אמא את תהיי, בחרתי טוב!", חייך אבל אני שתקתי, הרכנתי את ראשי ולחשתי “מתי יהיה לנו?". לו ידעתי שהשאלה הזו תחזור גם שנתיים אחר כך, וגם מול רופא הנשים שישלח אותנו לאלף בדיקות, וגם מול כל תוכנית ילדים בטלוויזיה, או סרטון של מילה וניתאי מתחילים ללכת ולהגיד את מילותיהם הראשונות, אולי היה כואב יותר. היו אמורות גם לנחם אבחנותיהם של רופא הנשים וגם רופא הנשים הפרטי ששכרנו, שאמר פה אחד: “אין לכם שום בעיה! הכל מצוין בגוף של שניכם!".
“אז למה עוד אין לנו?", שאלתי. “אולי לחץ", חזרה התשובה והרגיזה אותי יותר.

מרסל מוסרי בהריון (צילום: אנדה יואל, צלמת הריון וניובורן)מרסל מוסרי בהריון (צילום: אנדה יואל, צלמת הריון וניובורן)

אבל אתם יודעים, בכל סופה, סוערת ככל שתהיה, כואבת (גם פיזית) ולא רחמנית, אם קורות העץ של הרפסודה מהודקות חזק, וידיהם של שני המלחים שספינתם נשברה וטבעה, אחוזות חזק יחד, אין ספק שיגיעו בבטחה אל החוף, רטובים, הלומי קרב, מקוררים מעט, אבל שוכבים במקום מבטחים שעליו יוכלו לבנות את חייהם החדשים או לשוב לביתם המצפה.

וכך היה. באמצע מאי, בשירותים של קניון, על בדיקת הריון פשוטה, בישר לי הגורל שהנה, מצאתי את חוף המבטחים שלי, אני בהריון! הדבר הראשון שעשיתי הוא לעטוף את בדיקת ההריון בנייר, להכניס אותה לתיק, ולעלות שתי קומות למעלה במדרגות. הרגשתי איך לבי עוד רגע ויוצא מחזי. במהירות, בלי לחשוש, בלי לנשום לפני ובלי להרגיש לא נעים נכנסתי אל חנות התינוקות הידועה, וכשראתה אותי המוכרת, שכבר מאוד הגיוני שהכירה את פניי וחשבה אותי לקמצנית שלא קונה כלום, לא אמרה מילה. הפעם ניגשתי אני אליה. “את יכולה לעזור לי?".

“בטח", השיבה, “מה את צריכה?".
“בגדי גוף וחיתולים ואולי כמה מוצצים", אמרתי.
“לבן או לבת?", שאלה.
“יוניסקס!", חייכתי, “שיתאים גם לזה וגם לזה".
בקופה, כששילמתי, צחקה ואמרה: “את בתחילת הריון, אה?".
חייכתי אליה. “בידיים מלאות", בירכה אותי ויצאתי מן החנות, עם הרכישה הראשונה לקטן/ה שיבואו.

בבית בישרתי לגור. הוא חיבק אותי באופטימיות זהירה, אבל כשהגיעו בדיקות הדם כבר פרץ בשמחה, לקח אותי למסעדה מפוארת, ועוד לפני המנה השנייה כבר אחז בשערי בשירותי המסעדה ואמר לי: “תקיאי, אל תתביישי ממני". והקאתי, הו הו כמה שהקאתי.

ראש השנה בפתח, והנה אני נכנסת לחודש החמישי של הריוני, בבטני עוברית קטנה שלפעמים זזה לה ואוהבת בעיקר מתוק. בכל ערב, עם חשיכה, אני מתיישבת על הספה עם שוקולד או גלידה, מלטפת את בטני ושרה לה את “בואי, אמא". עוד ארבעה חודשים (טפו טפו טפו, שהכל ילך טוב) נהפוך למשפחה אמיתית.

ולפעמים לא נעים לי, כשאני שומעת את כולם מקטרגים על שנת תש"ף הנוראית, איך אצעק באוזניהם שזו השנה הטובה ביותר שהייתה לי בחיי? אז אולי, כשאני באופוריית האושר, אברך שבשנה הבאה יחגגו כל אלו הנכנסות אל חנויות התינוקות, מלטפות את הבגדים בעדינות ומצפות לקטן שיבחר בהן כאמו, כמו שבחרה הקטנה שבבטני לקרוא לי בבוא העת "אמא".

עוד קצת ואני אמא!
שנה טובה!