"זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים", כך נפתח ספרו של צ'רלס דיקנס "בין שתי ערים". והייתי אומר דברים ברוח זאת על ראש הממשלה, בנימין נתניהו: אלו זמני השיא של הצלחותיו בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, ואלו ימי השפל והכישלון הגדולים שלו בתחום מדיניות הפנים במלחמה השנייה בנגיף קורונה.

מתוך כאן 11 - הצהרת נתניהו לתקשורת

החתימה על הסכמי השלום והנורמליזציה עם שתי מדינות ערביות במפרץ הפרסי משקפת עידן חדש במזרח התיכון, עדיין ראשוני, עדיין רווי אתגרים, עדיין ניצב מול אויבים, אך הוא שונה מזה המוכר לנו זה עשרות שנים: ישראל מתייצבת כמעצמה אזורית, בצד איראן וטורקיה, כאשר מרבית העולם הערבי ניצב לצדה. היא בחזית אחת עם רוב מדינות ערב הסוניות נגד איראן וגרורותיה והאסלאם הקיצוני.

העולם הערבי ניתק את עצמו מפתרון הבעיה הפלסטינית, לראשונה בתולדותיה זרקה הליגה הערבית לפח הצעות החלטה פלסטיניות נגד ישראל, וכמה מדינות הפגינו בקול רועם בטענה שהאינטרסים שלהן באים לפני הדאגה לפלסטינים. הפלסטינים איבדו את זכות הווטו שלהם. כל התפיסה של הטיפול בסוגיה הפלסטינית עברה תפנית של 180 מעלות. מס שפתיים כנראה ימשיכו לשלם לסוגיה הזאת. הפלסטינים כדרכם מאשימים את כולם ועוסקים בטרור, והעומד בראש הרשות הפלסטינית עומד לפני סיום דרכו. האם משהו ישתנה אצלם בסנכרון עם השינויים מסביבם?

טראמפ ונתניהו בחתימת ההסכם (צילום: רויטרס)טראמפ ונתניהו בחתימת ההסכם (צילום: רויטרס)

הבעיה החמורה של ישראל היא מצבה הפנימי, החולשה הפוליטית והחברתית שלה, דווקא עכשיו בשיא הצלחתה המדינית. נתניהו נכשל קשות במלחמה השנייה בקורונה, והמדינה מצויה במצב העלול להביא לאנרכיה. הסיבות המרכזיות, לדעתי: האחת, אין מנהיגות. וזאת משני טעמים: ראשית, בגלל גורמים הנובעים מהתנהלותו ואופיו של נתניהו המונעים ממנו להניח בצד את השיקולים המפלגתיים והאישיים לטובת יעד אחד: הניצחון במלחמה נגד הקורונה. שנית, הכרסום המתמשך, רווי השנאה, במנהיגותו, בעיקר בחמש השנים האחרונות. בשנים אלו הוחדרה לתודעת הציבור המילה "מושחת", ומכיוון שהוא לכאורה מושחת, הוא לא ראוי להיות ראש ממשלה. 

וזה מביא לסיבה השנייה: חוסר אמון במנהיג ובהנחיותיו; בתקופה של מלחמה הופך חוסר האמון לקריטי. יתר על כן, לחוסר האמון מתווספים בהצטברות מהירה כל החוליים של החברה הישראלית: חוסר משמעת, אי־צייתנות, תרבות ה"סמוך", "יהיה בסדר"; ולכך מתווספות הרבה מהתכונות האנושיות: אנוכיות, תאוות בצע, האמונה בקונספירציות, הכחשת עצם המחלה והאסון.

הסיבה השלישית: הקושי הטבעי לקבל החלטות במציאות חדשה, לא מוכרת, שטרם הייתה כמותה בעולם. אנו עוסקים בנגיף שלפי הממצאים, אינו מצוי בטבע. דומני שהדבר הבסיסי היחיד הידוע הוא שהנגיף מועבר בנשיפה מאדם לאדם, ולכן צריך למנוע זאת בכמה צעדים פשוטים, ובראשם מסיכות. וכאן אנו נתקלים בחוסר משמעת וכדומה. לא רק זה, נפתחה כאן זירה תקשורתית מחרידה לכל פרופסור לרפואה, חסר אחריות, שמבלבל את הציבור: כן סגר, לא סגר, כן ככה, לא ככה.

בתחילת קרב טרפלגר, ב־1805, שבו השמיד הצי האנגלי את הצי הצרפתי והצי הספרדי, שלח המפקד האנגלי, אדמירל נלסון, איתות לכל 27 אוניות הקרב שבפיקודו: "אנגליה מצפה מכל אחד שיעשה את חובתו". זה הכל, אך זה עולם ומלואו של מנהיגות היודעת שאכן כל תותחן ומלח יעשו את המוטל עליהם. האם ייתכן כיום דבר כזה במדינת ישראל? לקראת השנה החדשה נתפלל לכך.