בניגוד למה שהתרחש בפומפיי הקדומה והמקוללת, אנחנו זכינו לקבל התרעה מראש, שמבהירה לכולנו שאלו הימים האחרונים של החיים כפי שהכרנו אותם, לפחות לכמה שבועות. 

סמוך למפרץ נאפולי של אז זה היה סיפור אחר לחלוטין, כשאסון מחריד ונטול אזהרות נחת על אזרחי רומא הדשנים. רגע אחד טבלת באמבט ציבורי נעים וחמים במחשבות על מה שצפוי לעלות באמפיתיאטרון המקומי, תוך שעבדיך מאביסים אותך בענבים ובשלל מטעמים, ושנייה אחרי זה התפחמת, כשגופך מתמוסס בחום אימים. ככה, ללא הכנה מראש, הכל הסתיים. בלי שום אפשרות לסדר עניינים בוערים או ליהנות משביבים אחרונים של חיים.
 
אותנו מפנקים. אותנו מכינים כבר כמה שבועות לרגע המאיים שאמור להגיע - קץ החופש הזמני. זה היה, אגב, הפרומו הארוך ביותר בהיסטוריה לבידוד כפוי. ימים בלתי נגמרים של הפחדות ופרצופים מוטרדים ריחפו מעלינו בערוצי החדשות. הפרופסורים געשו ודחקו בנו לשמור על ההנחיות, שר הבריאות יולי אדלשטיין התריע כשהוא עוטה פרצוף חמור סבר, וראש הממשלה בנימין נתניהו הזהיר פעם אחר פעם שחייבים להתעשת. בסוף כלום לא עזר. אף אחד לא זז. הבלגן חגג.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בעדכון מקבינט הקורונה

מדינת ישראל נכנעה לווירוס העקשן, ובשעה לא כל כך טובה הנה הוא כאן - הסגר. בעקבות החדשות הצפויות ואף על פי שנערכנו מנטלית לכך מראש, אנשים עברו ממצב של הכחשה ודחיית הקץ לטירוף, פחד ודאגה. עבור רבים מהתושבים סגר הוא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות להם, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה נפשית, וכדי לא להשתגע באופן סופי הם נאחזים בציפורניים בשגרה ששוקעת לאט־לאט מול העיניים שלהם. 

כמו שקיעה בבוץ טובעני, אתה יודע שזה מה שאמור לקרות, שהמוות קרוב. אבל אין לך מה לעשות חוץ מלהביט בצער בעולם באותן שניות אחרונות של קיומך. עד שייסגרו הרחובות והדרכים ישותקו, הזמן החולף שהיה זניח ולא חשוב הפך ליקר מפז. ימי החול שינו צורה, וטעמם כעת כמים גנובים. 

בשעות האחרונות שלפני הסגר כמו רבים בציבור אני מתענג על פעולות פשוטות. עמידה בפקקים הפכה להנאה צרופה. אין ספק שעוד נתגעגע לפּגוש שפוגש פגוש ולצפצופים המיוזעים שמלווים בקריאה בשמות גנאי לבעל הרכב שלפנינו. בסגר לא יהיה רעש, לא יהיה פקק, ולא יהיה את מי לקלל. 

קורונה בישראל (צילום: מרק ישראל סלם)קורונה בישראל (צילום: מרק ישראל סלם)

כמה נייחל בקרוב להרגלים סתמיים וחסרי משמעות כמו הזמנה של קפה הפוך במסעדה. לבואו של מלצר. ללגימות ארוכות בחום ובלחות על שולחן מחוטא, תוך כדי הזעה כמעט על־טבעית. מה שנראה בימים כתיקונם כסיוט יהיה לא פחות מנוסטלגי. ומה עם ישיבה עם חברים, לפי ההנחיות, בסלון? שגרת העבודה? בתי הספר על נדבקיהם? בעוד פחות משבוע נזעק בגלל חסרונם ולא נדע איך נוכל לחיות בהיעדרם. הקניונים ייסגרו ומכוני כושר ישבקו חיים. מה נעשה כשלא נוכל לבצע אימון טוב על הבוקר? 

לעומת החוויות הללו שיתפוגגו אוטוטו, מה שהצליח לבלבל אותי זו קדחת הספּרים. לקראת הסגר דווח שהציבור שעט אל המספרות והפקיד את ראשו בידיהם של מעצבי השיער. נאבקים על כל פן. אף על פי שאם אני תקוע בבית עם אשתי והילדה לשלושה שבועות בטרלול של ארבעה קירות, את מי מעניינת בכלל האסתטיקה של הפוני שלי וחוסר האחידות סביב השורשים השחורים שלה? לך תבין. 

קורונה בישראל - אנשים הולכים ברחוב עם מסכה (אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרק ישראל סלם)קורונה בישראל - אנשים הולכים ברחוב עם מסכה (אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרק ישראל סלם)

באותה נשימה אין לי כוח שוב להיגרר להיסטריית נייר הטואלט. עד עכשיו במעוננו מנסים לכלות את המצבורים שאגרנו בסיבוב הקודם. היות שנזכרתי בזמנו די מאוחר, מה שהספקנו לקנות היה קשוח ולא נעים במיוחד, כך שעד היום הזה אנחנו סובלים בשקט. 
ושלא תעזו להעלות בפניי את הצורך ברכישת קופסאות שימורים לזמן חירום. כבר חודשים שאנחנו אוכלים טונה בלי הפסקה. סלט טונה, פסטת טונה וקיש טונה. יש לי תחושת אשם כבדה בנוגע להכחדת אוכלוסיית דגי הטונה בעולם. 

אני באמת לא יודע איך נעבור את השבועות הקרובים ועד לאיזו רמת התמוטטות נגיע. מה שכן, הטלטלות הללו שנוחתות עלינו בשנית גורמות לנו להבין שהחיים שקיטרנו עליהם עד לפני דקה רחוקים מלהיות איומים. נהפוך הוא, הם די נחשקים. גם אם המצב הכלכלי מדאיג, המסיכה לוחצת וצריך לשמור מרחק, זה עדיין קלי קלות מול השיממון, אי־הוודאות והלחץ של ארבעה קירות שסוגרים עלינו. תחושה שנחזור אליה בעוד דקות ספורות