"ארץ נוי אביונה": לפני הרבה שנים, כשהייתי מוגדר טאלנט של זכיינית הטלוויזיה קשת, הייתי יוצא עם הבמאי אבי אמבר לכתבות שטח שהיו חריגות מהעשייה הטלוויזיונית השגרתית של אותם ימים. באחד החורפים הקשים, שבהם נמצאו כמעט מדי יום גופותיהם של חסרי בית וקבצנים זרוקים ברחוב, בגנים ציבוריים או בפתחי בתים, החלטתי לנסות לבדוק מה היחס של האזרחים לאנשים המוטלים ברחוב. הלבישו אותי במעיל מיושן ומסריח, הדביקו לי זקן מגעיל ומלוכלך, את רגליי היחפות איפרו כך שייראו מטונפות. עם רכב שמחלונותיו אפשר לצלם את הרחוב אבל מהרחוב אי אפשר לראות את הצוות המצלם נסענו לכיכר המדינה, סמל הבורגנות הקפיטליסטית החזירית של ארץ הקודש.

הרכב התמקם מול בית מפואר עם חנויות יוקרה. ירדתי ממנו ונשכבתי בין שתי חנויות בצמוד לכניסה לבניין, כשלצדי בקבוק וודקה ריק. אמבר הודיע לי באוזנייה שהייתה תקועה באוזני וסמויה מהעין "אקשן", ושמעתי אותו מתפקע מצחוק. שיחקתי אותה מת. לא זזתי. הצצתי על עוברים ושבים שהביטו עליי בכעס ובהפתעה, מאיפה נפלתי להם באזור המפואר הזה, זיהמתי להם את המדרכה, את חזית בית המגורים, את חלונות הראווה המפוארים. אחד מבעלי החנויות צעק לחברו להזמין משטרה. לא אמבולנס - משטרה. כמה אנשים שאני מכיר היטב חלפו על פני "גופתי" בלי להניד עפעף. עורך דין מכובד, איש עסקים ידוע, איזו אשת חברה שהיו לי יחסים איתה כמה שנים קודם לכן. אף אחד לא התכופף לשאול, לבדוק, להתעניין.

כסף, הומלס (צילום: אינג אימג')כסף, הומלס (צילום: אינג אימג')

זה היה די מתיש לשכב ככה בקור על המדרכה. מתִי לעשן סיגריה, והכי גרוע - התאפקתי לא להשתין. ואז התרחש הקטע שלאחריו לא יכולתי יותר. כלב קטן ומתוק עם סרט ורוד, שאותו הוליכה גברת במעיל פרווה יוקרתי, רחרח אותי, הגברת צעקה לו "פויה" וניסתה למשוך אותו. הוא התעקש לרחרח אותי שוב, ואז הרים רגל והשתין עליי. באוזנייה שמעתי את אמבר מת מצחוק. קמתי, קיללתי את העולם ורצתי לחפש מקום להשתין. אלמלא הכלבלב המפונפן שהשתין עליי הייתי יכול לשכב שעות מבלי שמישהו יבדוק אם אני חי או מת.

נזכרתי בקטע הזה כשראיתי השבוע מישהו זרוק בחצר של בית הסמוך לביתי, ישן ליד פחי הזבל. נראה מסטול, מלוכלך. אי אפשר היה לא להרגיש את הצחנה כשניגשתי לראות אם הוא חי או מת. הוא היה חי, נחר. בתקופה האחרונה אני רואה את מספרם ההולך וגדל של נשים וגברים הנוברים בפחי זבל, מחפשים בקבוקים ופחיות שתייה כדי לגבות פיקדון. חלקם מביטים בעיניים מושפלות ימינה ושמאלה לפני שהם מוציאים מהפח שאריות מזון ובולעים אותם במהירות או מצפינים אותם בעגלת היד שלהם. חלק מהנברנים נראים כהומלסים קלאסיים. את חלקם אני מכיר, הם גרים בשכונה. אחרים נראים אנשים נורמטיביים, מבוגרים שמצבם הכלכלי כנראה על הפנים ואפשר לראות שהם מתביישים שהגיעו למצב של נבירה בפחי זבל.

הומלס בתל אביב (צילום: מארק ישראל סלם)הומלס בתל אביב (צילום: מארק ישראל סלם)

על פי הנתונים, מספר המובטלים בשבועות האחרונים הולך וגדל, אנשים שאינם יכולים לעמוד בתשלומי שכר הדירה נפלטים לרחוב, בעלי חנויות באזור מגוריי אומרים לי שהם קולטים ותופסים יותר ויותר אנשים שגונבים מצרכי מזון בחנויות שלהם. באמצעי התקשורת ובעיקר בטלוויזיה מראים ללא הפסקה תוכניות אוכל מנקרות עיניים. ממש ברגעים אלו, כשאני כותב, אני שומע ברקע בתוכנית הרדיו של רינו צרור אישה שמספרת שאין לה מה לאכול.

מוקדם יותר שמעתי מנהל של עמותה המחלקת מזון מספר על עלייה של 1,800% במספר מבקשי המזון לחג. אחד המיליארדרים, מבעלי רשת מזון גדולה, סיפר בתוכנית אחרת איזה מחירים זולים יש אצלו. כולם טוחנים את המוח, מה שלא משנה את העובדה הנוראה שיש אלפי אזרחים ומשפחות שפשוט הגיעו לקו העוני ואין להם כסף לקניות בימי חול ובימי החג. כל זיבולי השכל של שרי הממשלה על העזרה של המדינה לנזקקים נשמעים כמו בדיחה גרועה של אנשים מנותקים, שלא מחוברים לרחוב.

אחד ההומלסים הידועים בתל אביב של שנות ה־60־70 היה אלברט. אלברט היה עושה סיבוב הליכה מכיכר דיזנגוף עד לרחוב גורדון, לבוש בלויי סחבות, יחף, כפות רגליו היו שחורות מלכלוך, שערו מטונף וגדל פרא, וכך גם זקנו. הוא היה נוהג למלמל לעצמו ומדי פעם מרים ראשו כלפי מעלה ומתריס כנגד בורא עולם בצרפתית "פורקוא, מונדייה, פורקואה?".

הומלס ברחוב (צילום: מרק ישראל סלם)הומלס ברחוב (צילום: מרק ישראל סלם)

למה, אלוהים, למה? מרסל המלצר המיתולוגי של "כסית" אמר לי שאלברט היה מנהל בנק במצרים. יום אחד הוא תפס את אשתו על חם, ומאז הוא התחרפן. מדי פעם היה נכנס אלברט ל"כסית" ויושב בפינה. חצקל הבעלים היה מצווה על אחד המלצרים "תביא לו לאכוייל מה שהוא רוייצה". אלברט היה מבקש ברנדי. מעשן עם הכוסית סיגריית "אל על" שטוחה (הייתה פעם סיגריה כזו), ויוצא להמשיך את הקו שלו, מכיכר דיזנגוף עד גורדון וחזרה לכיכר.

אני נזכר שפעם הצעתי לו כוסית, והוא סירב. אבל מאז, כשהיה חולף על פניי כשישבתי ב"כסית", היה משחרר לכיוון שלי "מרסי, מיסייה, מרסי" ("תודה, אדוני, תודה"). וכל פעם שאמר את זה, התרגשתי אף על פי שלא הגיעה לי תודה ממנו. בסך הכל הצעתי לו כוסית. עברו הרבה שנים מאז שאלברט מת. כתבתי עליו שיר. אני לא פזמונאי דגול, אבל את השיר הזה כתבתי מהבפנוכו:

אלברט

בליל שישי בהיר וקר
בין העצים שבכיכר
בילה את ערב השבת קבצן

שכב עייף, רועד מקור
ראה שחורות, חלם על אור
בליל שישי בודד, כואב
על הספסל קבצן רעב

הוא בן שישים, אולי יותר
נראה זקן, חלש, חיוור
רזה, שפוף, קצת מגובן
שיער שיבה אפור לבן
קבצן

אנשים כה מעטים
על פניו עוברים, חולפים
אין איש זורק לו
לא פרוטה ולא מבט

הקור הקפיא את הכיכר
רוחות שרקו, ירד מטר
שיניו נקשו, גופו רעד
מבול הכה וגם ברד

בבוקר יום ראשון ניקו
את העלים אשר נשרו
ומתחתם הם שם גילו

קבצן, אלברט הקבצן

ללא ידיד, ללא מכר
כך סתם הוא מת לו בכיכר
בליל שישי בהיר וקר
אלברט

הומלס בתחנה המרכזית בתל אביב  (צילום: ניקי קלווין, פלאש 90)הומלס בתחנה המרכזית בתל אביב (צילום: ניקי קלווין, פלאש 90)

בלילה שבין שני לשלישי לא הצלחתי להירדם. תאמרו שאני דפוק בראש, אתם צודקים. לא יכולתי להירדם, כי כל הזמן שמעתי בראש את קול בכיה של ילדה בת 3 שישבה לבד בדירה בעפולה ליד גופתה של אמא שלה. שלושה ימים, בתחתונים, ללא אוכל ושתייה. ילדה פצפונת, שאביה נפטר עשרה חודשים קודם לכן ועכשיו אמא שלה שכבה מתה. היא מיררה בבכי יומם ולילה בלי מישהו שישוחח איתה, ילטף אותה, ירגיע אותה, ינחם, יעודד, ידאג. ילדה בת 3. השכנים לא שמעו, לא חשדו. שירותי הרווחה לא עודכנו שהיא לא באה לגן. אלוהים נמצא עם ביבי ושרה והילדים באמריקה. במדינת ישראל 2020, ארץ הקודש של העם הנבחר, ילדה קטנה יושבת ובוכה על יד גופת אמא, ואין מושיע. שמעתי את הבכי הזה.

תשע שנים ניסו הוריה להביא ילד לעולם, וכשהביאו היו מאושרים. הגשימו חלום. כשהייתה בת שנתיים, אביה נפטר ממחלה. הוא היה בן 45 במותו. ילדה בת שנתיים שלא מבינה לאן אבא נעלם ולמה הוא לא שב. ילדה בת 3 לבד בבית עם אמא, ופתאום גם אין אמא. ילדה בת 3. מה היא מבינה? היא מדברת עם אמא, והיא לא עונה. אין לה למי לפנות, היא לא יודעת לטלפן, לא יכולה להכין אוכל, לא יכולה לצאת מהבית, יושבת וממררת בבכי. מבוהלת, כואבת, לא מבינה, לבדה בעולם, לבדה בדירה, לבדה עם גופה של אמא שלא עונה לה. אני לא מצליח להירדם. לפנות בוקר אני פותח את העיתונים שהגיעו. הילדה נשכחה. כולם עסוקים בדברים חשובים שחורצים גורלות. גורלה של ילדה בת 3 לא מעניין את התחת של בני העם הנבחר. העם עובר מ"הישרדות" ל"מירוץ למיליון" - עם ישראל חי.