1

אל תתבלבלו: מה שנגלה לנגד עינינו בימים האחרונים הוא אובדן שליטה של מערכת הבריאות בניהול משבר הקורונה, וסוג של כוחניות ובלבול שמשמשים להם בערבוביה בין ראש הממשלה, משרד הבריאות, הפרויקטור, האוצר, הפוליטיקאים, החינוך, הכנסת והציבור. זה לא אמור להתנהל ככה במדינה שמתיימרת להיות "אור לגויים", "עם הספר" ו"סטארט־אפ ניישן".

נתניהו בהצהרה לתקשורת על סגר ראש השנה

פנינו אל הסגר השני, ודרכנו שוב אל הלא נודע. לראייה: מיד לאחר שאיים על הממשלה שיש לקבל את הצעתו לסגר במלואה, מיהרו שר הבריאות וסגנו - כמו גם הפרויקטור - להודיע לנו כי הסגר לא יוריד את היקף התחלואה; משל דיברו כבר אל ועדת החקירה הבאה.

אין פה חורים של גבינה שוויצרית, יש פה בולעני ענק. האם שוב יכלאו אותנו לשלושה שבועות וגם הפעם לא יעשו כלום אחר כך? מי אחראי פה על ״מנגנון היציאה״? אני נמנה עם אלה שסבורים שיש לציית לחוק ולהחלטות, גם אם בחריקת שיניים, אבל צריך לשאול כמה שאלות על מה שהתרחש כאן מאז הסגר הראשון. 

אילו לקחים הופקו? כיצד נערכו? איפה אלפי "מיטות הקורונה" ואלפי מכונות ההנשמה שנרכשו? מדוע לא הועברה האחריות לפיקוד העורף בזמן הנכון? כיצד קורה שעם 800 חולים קשים מנהלי בתי החולים "מניפים דגל אדום"? מדוע לא הוחלט לדחות פרישה של רופאים ואחיות ואנשי סיעוד? מדוע לא גויסו סטודנטים לרפואה ואחיות כדי לתגבר בתי חולים? מדוע צה"ל לא התבקש להיערך לפתיחת בתי חולים שדה?

התחושה כעת היא של כאוס ואנרכיה. אין הסכמה על הנתונים ועל אפקטיביות הסגר אל מול נזקיו הכלכליים, הבריאותיים והנפשיים. הפרויקטור, למרבה הצער, לא נתפס כאוטוריטה מול השרים והציבור, והוא מאותגר בכל עניין ועניין, כל שר וקבוצת לחץ פוליטית מתנהלים על פי הכלל "כל דאלים גבר", והציבור מבולבל ולא מאמין לאיש.

הסגר הלילי נכנס לתוקפו בבני ברק (צילום: אבשלום ששוני)הסגר הלילי נכנס לתוקפו בבני ברק (צילום: אבשלום ששוני)

2

אלמלא התגברות התחלואה, הסגר המתקרב והחרדות הבריאותיות והכלכליות, ההתרגשות שלנו הייתה גדולה בהרבה. הסכם נרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין הוא אירוע היסטורי, חשוב ואסטרטגי עבור ישראל. זו תהיה גם הפעם הראשונה שבה אזרחי ישראל, התעשיות והמוסדות יחושו את השלום בקצות האצבעות ויפיקו ממנו את מלוא ההנאה והפוטנציאל המסחרי והכלכלי.

יש לברך בכנות ומעומק הלב את ראש הממשלה נתניהו ואת ידיהם של כל העושים במלאכה, גם לאחרונה וגם לאורך השנים, כמו גם את הנשיא טראמפ ואנשי הבית הלבן, ואת מנהיגותם וחזונם של ראשי האמירויות ובחריין, שפורצים שביל חדש בתולדות המזרח התיכון. יש להניח, כפי שרמז טראמפ, כי בקרוב ילבינו את יחסיהם עם ישראל גם עומאן, מרוקו, סודן, סעודיה ואולי מדינות נוספות. זהו באמת עידן חדש, שקובר באחת עשרות שנים של חרם ערבי על ישראל.

אבל זו איננה רק "תאוות שלום" לשם שלום של מדינות המפרץ. בראש ובראשונה זהו החשש מפני איראן ותוכנית הגרעין שלה, התעצמותה ותמיכתה בארגוני טרור שמאיימים על יציבות המזרח התיכון, הרצון לעצב ולמסד מכפיל כוח אסטרטגי אזורי של מודיעין, טכנולוגיה ושיתוף פעולה מבצעי, משענת איתנה יותר של ארה"ב ורצון לשפר יכולות בתחומי הטכנולוגיה, המדע, הרפואה, החקלאות ואיכות הסביבה.

ויש עוד: אין סיפוח בשטחים, אין בנייה נוספת בהתנחלויות, יש הסכמה על מתווה שתי המדינות, ויש עוד שגרירים ערבים בישראל שלא יאפשרו את המשך ההשתוללות בשטחים על חשבון הסדר עתידי וילחצו, והפעם מבפנים, יחד עם כל ממשל אמריקאי, לפתרון העניין הפלסטיני. זהו הסכם טוב וחשוב, באמת מתנה מצוינת לישראל ולאזור לקראת השנה החדשה.

נאום נתניהו בטקס חתימת הסכם השלום. באדיבות הבית הלבן

3

לנתניהו יש מנגנון מובנה של ביצוע טעויות שפוגעות בהישגים של עצמו. כך גם הפעם כשהחליט, תוך הסתמכות על חוות דעת של אחד הסמנכ"לים במשרדו, כי ייצא עם משפחתו לוושינגטון בטיסה פרטית מחשש להידבקות, ואילו יתר 40 אנשי המשלחת יטוסו במטוס ספרדי חכור ובו 300 מקומות. רק לאחר יממה של ביקורות ניאות נתניהו "להסתכן" ולטוס בטיסה המיוחדת, שחזרה להיות של חברה ישראלית - כפי שהיה צריך להיות מלכתחילה. חבל.

במקום לצרף למשלחת ולמעמד החגיגי את יו"ר הכנסת, את שר החוץ, את ראש האופוזיציה, את הרבנים הראשיים ועוד שני חתני פרס נובל ישראלים, כפי שצריך לנהוג מנהיג ישראלי שיוצא לחתום על הסכם שלום, ויתר נתניהו על הממלכתיות כדי להעמיד עצמו כשחקן יחיד באירוע. הוא בחר לצרף לנסיעה את שני בניו (כבר לא ילדים) ואת ציפי נבון, "המטפלת" שלהם, שהיא גם העוזרת האישית של רעייתו.

אין לי התנגדות בסיסית שילדיו ורעייתו של ראש הממשלה יהיו לצדו ברגע היסטורי שכזה - נהפוך הוא. העניין הוא שבמקום משלחת ממלכתית קיבלנו משלחת משפחתית של בית מלוכה, כשבטקס חותם נתניהו מול שני שרי חוץ ומשאיר בבית את עמיתם, שר החוץ הישראלי (כדי שלא יתפוס גובה), וברגע האחרון מגלה שהוא זקוק לייפוי כוח כתוב ממנו כדי לחתום על ההסכמים. אני מכיר את נתניהו ואת תעלוליו כבר לא מעט שנים. אילו המצב היה הפוך, הסלולרי שלו היה כבוי, בלשכה לא הייתה תשובה, ואפילו המאבטחים לא היו עונים לטלפונים הבהולים מוושינגטון. המזל של נתניהו הוא ששר החוץ שלו אינו נתניהו אלא גבי אשכנזי.

בכל מקרה, ולצד הביקורת, יש לברך על המוגמר. ועוד משהו: טראמפ ונתניהו הם מועמדים ראויים לפרס נובל לשלום. בניגוד לאובמה, שזכה בו על כלום, שניהם, יחד עם שליטי האמירויות ובחריין, עשו שלום.

טראמפ ונתניהו בחתימת ההסכמים בבית הלבן (צילום: REUTERS/Tom Brenner)טראמפ ונתניהו בחתימת ההסכמים בבית הלבן (צילום: REUTERS/Tom Brenner)

4

אלו הם אנשי השנה שלי - שנה קשה וסוערת של בחירות ומגיפה, חרדות ומשבר כלכלי, סדר עולמי חדש, ממשלה מקרטעת, מערכת משפט וחוק תחת התקפות, הפגנות בכל גשר וצומת, אלפי פעולות גלויות וחשאיות ושני הסכמי נורמליזציה:

הרופאים, האחיות ועובדי הסיעוד - "המלאכים בלבן", שעובדים כבר חודשים במשמרות אינסופיות, תוך סיכון גדול להידבקות בקורונה. למדנו להכיר ולהוקיר אותם. הם נכס גדול עבורנו וראויים לכל הערכה והוקרה.

תושבי עוטף עזה - המשפחות בערים, במושבים ובקיבוצים, החקלאים שצופים בעיניים כלות בשדותיהם ובמטעיהם עולים באש, האזרחים שהבריזה שאמורה להביא רוח טובה ממערב מביאה אל דלתם בלונים ומטעני נפץ - ודווקא הם אלו שמאמינים שבסוף תהיה שכנות טובה עם העזתים, כי אין להם שכנים אחרים וגם לא יהיו.

המפגינים בבלפור ובגשרים - אותם מייסדי מדינה, עולים חדשים, בני דור ההמשך, ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילונים, שעושים מעשה, קמים מהכורסה ומתייצבים בגשם, בקור ובחמסין כדי לשמור על המדינה, על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה השברירית שלנו. הם לא מפיצי מחלות ולא אנרכיסטים - הם עמוד האש לפני המחנה.

הציונים של 2020 - אנשי קיבוץ מיטל שעלו על הקרקע בגלבוע לפני מספר חודשים והקימו יישוב דתי־חילוני חדש לצד מעלה גלבוע ומירב, ובדרום - 32 הצעירים מעמותת "איילים" שבונים בדימונה במו ידיהם, בחומר ובלבנים, את ביתם ומגשימים ציונות הלכה למעשה.

אנשי התקשורת - עיתונאים כמו קרן מרציאנו, נדב איל ורבים וטובים אחרים, שהפכו למומחים לקורונה ונותנים לציבור שירות חשוב ונקי מפוליטיקה, ולצדם העיתונות העצמאית של אור־לי ברלב ו"המקום הכי חם בגיהינום" ועוד רבים שזוכים לעדנה ותופסים מקום במפת התקשורת הישראלית.

משפחתון צבעוני - בית קטן וחם בקמפוס של הכפר הירוק, שם מגדלים שלומי ודנה בבית אחד את ארבעת ילדיהם לצד עוד 13 ילדים בגילי 5־18, ומצילים נפשות בישראל. ממש כך. פגשתי אותם השבוע והתקשיתי להסתיר את הדמעות.

5

מגיעה לנו שנה טובה יותר. מי ייתן ונדע להיות חזקים ומאוחדים, מפויסים ומכירי טוב, אוהבים ומלאי תקווה. שנה טובה ושבת שלום.

avi@bnayahu.com