מצופפים עם עוד כאלף איש, ללא כל גינונים של ריחוק חברתי, היה קשה השבוע לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה על מדשאת הבית הלבן. זה היה מעמד מרגש, ציון דרך היסטורי בתולדות ישראל, אבל לא היינו כחולמים. אולי זו הייתה עננת הסגר המתקרב, שהטילה צל על האירוע החגיגי, או הפער העצום בין המילים הגבוהות של הנאומים לבין העובדה שחתמנו על שני הסכמים חשובים, אבל עם מדינות שאין לנו איתן היסטוריה של איבה ושפיכות דמים.

נאום נתניהו בטקס חתימת הסכם השלום. באדיבות הבית הלבן

לא הייתה שם רעידת האדמה שחשנו ב־1977, כשנפתחה דלת המטוס ונשיא מצרים ירד ממנו ודרך לראשונה על אדמת ישראל, גם לא התקווה האדירה (שנכזבה) לפיוס אמיתי כשנחתם על אותה מדשאה הסכם אוסלו ב־1993, ולא התרוממות הרוח שליוותה את חתימת השלום עם ירדן בערבה ב־1994. ועדיין, אחרי יותר מ־14 שנות כהונה בתפקיד ראש ממשלת ישראל, יותר מכל אדם אחר לפניו, זכה סוף־סוף בנו של ההיסטוריון לרשום על שמו שורה בהיסטוריה שלנו.

שלא כמנהגו, גם נתניהו, שלרוב זורח וקורן באירועים בינלאומיים, נראה אפור ונטול אנרגיה, שחוח תחת נטל הצרות מבית. הוא ויתר על הצהרות ותדרוכים בדרך לוושינגטון ובחזרה משם, ונראה שהיה לו קשה לחגוג את ההישג הגדול בתולדותיו בצל הכישלון החמור ביותר שלו - הטיפול במשבר הקורונה.

# # #

בתום הטקס אמר לי חיים סבן, איש העסקים שפעל לא מעט כדי לקדם את ההסכם הזה, כי הקרדיט מגיע בראש ובראשונה ליורש העצר של האמירויות מוחמד בן זאיד, לג'ארד קושנר, יועצו של הנשיא טראמפ, ולראש המוסד יוסי כהן.

לאנשי המוסד היה תפקיד קריטי בסלילה של פריצת הדרך. היחסים השקטים עם האמירויות, שהחלו עוד בשנות ה־90, עלו על שרטון בחיסול של איש החמאס מחמוד אל־מבחוח במלון בדובאי ב־2010. שנה לאחר החיסול המיוחס לישראל סיים מאיר דגן המנוח את כהונתו הארוכה בראשות המוסד, ומחליפו, תמיר פרדו, החל לעמול על תיקון היחסים עם האמירויות.

על פי פרסומים, שירותי הביטחון של האמירויות החלו לקבל פיסות מודיעין איכותי, שהצביע על גורמי טרור וחתרנות בשטחם, בין שהיו אלה אנשי אל־קעידה, דאע"ש או משמרות המהפכה. המודיעין הוביל למעצרים, ואלה סיפקו בחקירות מידע יקר ערך על פעילות של גורמים עוינים בשטח האמירויות. מנהיגי האמירויות הביעו את תודתם על המידע החשוב בצעדים קטנים של קידום היחסים המשותפים.

החתימה על הסכמי השלום בבית הלבן (צילום: רויטרס)החתימה על הסכמי השלום בבית הלבן (צילום: רויטרס)

את המדיניות הזאת המשיך יוסי כהן מול האמירויות, בחריין ומדינות נוספות באזור. יותר ויותר חברות ישראליות החלו לפעול במדינות המפרץ עם אישורים למכור טכנולוגיה מתקדמת ורגישה. המסר שהועבר למנהיגים במפרץ היה: ההתעקשות שלא להכיר בישראל היא תפיסה מיושנת, שלא ראויה למדינה שמתיימרת להיות מודרנית.

בשלב מסוים דרש יורש העצר של האמירויות דמי רצינות: אישור של משרד הביטחון למכירת אמצעים מתקדמים עוד יותר, מהסוג שמוכרת ישראל רק למדינות המערב. בלחצו של כהן התארגנה בישראל משלחת של משרד הביטחון, שכללה את כל המתנגדים התקיפים ביותר למכירת טכנולוגיה מתקדמת למפרץ. הבכירים נחתו באמירויות, ראו כי טוב וניתן אישור שהרים את הסכר בפני מכירת טכנולוגיות ביטחוניות.

התיאבון של האמירויות גדל, והן ראו אפשרות לרכוש גם את מושא תשוקתן - מטוס ה־35־F - פאר הטכנולוגיה האמריקאית. אז נכנסה למשוואה "עסקת המאה" של טראמפ, ואיתה האיום (בעיני האמירויות) של סיפוח ישראלי חד־צדדי של שטחי הגדה. שני הנושאים האלה אפשרו את המהלך פורץ הדרך, או כפי שהגדיר זאת סבן: "העסקה היא פשוטה - האמירויות נותנות שלום והכרה, וישראל מוותרת על הסיפוח ועל ההתנגדות למכירת 35־F".

שתי ההסכמות הישראליות האלה, אף שהתקבלו במחשכים וללא דיון מסודר, הן נכונות גם אם לא לגיטימיות. החתימה בוושינגטון השבוע והנורמליזציה המהירה שתבוא אחריה ישנו את מעמדה האסטרטגי של ישראל באזור. די לראות את המרירות של חברות הציר השיעי כדי להבין עד כמה ההסכם הזה חשוב ונדרש. הוא פותח בפני חיל האוויר את האפשרות להתאמן ולפעול במפרץ הפרסי עם בסיסי בית ידידותיים.

גם הפלסטינים הבינו שההצהרות של האמירויות ובחריין בעניינם הן לא יותר ממס שפתיים, ושהן אומרות בפשטות שלאמירויות ולממלכה לא ממש אכפת מהנושא הפלסטיני. לנו אין לוקסוס כזה: הבעיה הפלסטינית, בעיקר בעזה, נשארת לעמוד בפתחנו, ממש מעבר לדלת הבית.
ההסכם נתן גם זריקת עידוד והישג בינלאומי לנשיא האמריקאי לקראת עוד בחירות קריטיות עבורנו שייערכו בארצות הברית.

טראמפ מעניק לנתניהו את מפתח הבית הלבן (צילום: REUTERS/Tom Brenner)טראמפ מעניק לנתניהו את מפתח הבית הלבן (צילום: REUTERS/Tom Brenner)

ניכר היה בשפת הגוף של נתניהו בחדר הסגלגל כי מעולם לא הרגיש ראש ממשלה ישראלי כל כך בבית כשהוא בבית הלבן. נתניהו והשגריר רון דרמר השכילו ליצור קשר חסר תקדים בעוצמתו האסטרטגית עם טראמפ, אבל באותו זמן הזניחו לאורך שנים, שלא לומר התעלמו, מהמפלגה השנייה בארה"ב. היה טוב לראות שישה חברי קונגרס דמוקרטיים נוכחים בטקס בוושינגטון, אבל הם היו רק שישה. שלא כמו הדמוקרטיה הישראלית, ארה"ב דבקה במסורת הדמוקרטית הישנה של חילופי שלטון אחת לכמה שנים.

בחירתו של ג'ו ביידן עלולה להביא במהירות להשבת הסכם הגרעין המחפיר שחתם אובמה עם איראן, מה שיפיח רוח חדשה במפרשי ההתפשטות האיראנית באזור. טראמפ, לעומתו, יוכל בקדנציה שנייה להכניע את האיראנים לקבל על עצמם הסכם גרעין משופר.

# # #

בסופה של השנה העצובה הזאת, כשנשב מסובים הערב לליל הסגר, נוכל להתבשם בהישג המדיני ולהתברך על שנפלו עוד שתי לבנים מחומת הבידוד האזורי שמקיפה אותנו, אבל יהיה קשה לחגוג באמת. חומות הבידוד האישי והמשפחתי סוגרות עלינו, משפחות רבות מבכות את קריסתן הכלכלית, ועכשיו כשיש לנו שלום עם עוד שני עמים באזור, אולי נדע גם למצוא את הדרך לשלום בתוכנו.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13

tguvot@maariv.co.il