ב־13 בספטמבר 1993 התייצבו על מדשאת הבית הלבן הנשיא האמריקאי ביל קלינטון, יו"ר אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין כדי לחתום על "הסכם העקרונות", הוא הסכם אוסלו (כמובן שגם שר החוץ שמעון פרס נכח שם, שכן הצוות שלו היה זה שהוביל את העבודה על ההסכם). 23 שנים ויומיים הפרידו בין הטקס ההוא לבין הטקס ביום שלישי האחרון. אלא שהפעם בלטו בהיעדרם נציגי הפלסטינים באשר הם. לא להרבה זמן.

כמה דקות לאחר תחילת הטקס "פרצו לשידור" אנשי הג'יהאד האסלאמי באמצעות שיגור מטח רקטות לעבר אשקלון ואשדוד. זה היה מהלך קלאסי כמעט של הג'יהאד, שהחליט, כנראה בהשראת איראן, להרוס את פסטיבל השלום ולתת תזכורת כואבת לכולם לשני דברים מרכזיים: א. איראן לא תאפשר לתהליך ההתקרבות בין המדינות הסוניות לבין ישראל להתנהל על מי מנוחות. ב. הסכמי נורמליזציה זה נחמד, זה טוב וזה נפלא, אבל עם סייג ברור: הבעיה הפלסטינית עדיין קיימת ובועטת.

ואכן, ללא קשר לירי הרקטות, או עם, נדמה שהטקס כמעט הצליח להמחיש עד כמה הסוגיה הפלסטינית נדחקה מסדר היום הערבי. נראה שהרשות הפלסטינית ועמה נציגיה הפוליטיים - אש"ף ופת"ח בעיקר, נמצאים בנקודת השפל הנמוכה ביותר שלהם אי־פעם. לפת"ח/רשות אין בעצם מה להציע לציבור הפלסטיני. מו"מ אין, ההתנחלויות הולכות וגדלות, האופק המדיני לא קיים בעצם, המצב הכלכלי קשה, הקורונה מכה בגדה, והפיצול בין פת"ח לחמאס נותר בעינו. ואולי הגרוע מכל - הפלסטינים נדחקים לפינה של המזרח התיכון, והמקל/גזר האחרון שהיה להם להציע מול ישראל (היחסים עם מדינות ערב) אינם קיימים עוד.

צבע אדום בעוטף עזה, השבוע, קרדיט: תיעוד מבצעי מד"א

הראיס הפלסטיני נחשב בלתי רלוונטי. הוא אומנם לא נתקל באופוזיציה קשה מבית בימים אלה, אך הציבור, כמו גם הפוליטיקאים ואפילו החמושים, כולם מבינים שכל עוד נמשכת כהונתו של מחמוד עבאס, דבר לא ישתנה, דבר לא יזוז.

השאלה היא מה מתכוונים הפלסטינים לעשות כעת. בשלב הראשון, לאבו מאזן ואפילו לחמאס אין שום כוונה להדליק את הלהבות וליצור אלימות. עבאס אינו מאמין בהסלמה משום סוג שהוא, ובחמאס עסוקים מדי כעת בקורונה ובשיפור המצב בעזה, ואין שם רצון בסבב לחימה. הם אומנם התעלמו מהירי של הג'יהאד, שנועד להביך גם אותם, אך ידעו לעצור את ההסלמה באִבה. ברשות, המגמה המובילה כעת אצל הראיס ומקורביו היא להמתין. אבו מאזן, מומחה בהמתנות, רואה באופק בעוד פחות מחודשיים בחירות בארה"ב, והוא בסך הכל אופטימי.

לדברי מקורות פלסטיניים, לראייתו של אבו מאזן, אם ג'ו ביידן ינצח בבחירות, צפוי שינוי של ממש במדיניות האמריקאית במזרח התיכון. אבל גם אם ייבחר טראמפ, הרי שראשית יש לו מחויבות כלפי האמירויות שלא לאפשר סיפוח, כלומר כבר אין לו הרבה מה להציע לישראל על חשבון הפלסטינים. אפשרות נוספת היא שייתכן שבכהונה שנייה של טראמפ הוא יהיה חופשי יותר מהצורך להתחשב בגורמים כגון בסיס התומכים האוונגליסטיים שלו, ואולי יעז ללכת למהלך דרמטי יותר מול ישראל בסוגיה הפלסטינית. הסבירות הנמוכה היא שבכהונה שנייה של טראמפ הוא ינקוט צעדים נוקשים עוד יותר נגד הפלסטינים.

וכך, לראיית אבו מאזן, הזמן משחק לידי הפלסטינים. אלא שספק אם זו התמונה. הזמן פועל לרעת הרשות ועבאס בגלל התרופפות האחיזה שלו בציבור הפלסטיני. לא צפויה לפרוץ שם אינתיפאדה שלישית או הפיכה בקרוב, ובכל זאת, כל יורש שלו שיתמודד בבחירות לנשיאות או ימונה ליו"ר אש"ף, עלול למצוא עצמו מול שוקת שבורה בכל הקשור לדעת הקהל. הציבור מאס ברשות ובעומד בראשה, ואילו חמאס נתפס כמי שמצליח לסחוט באיומים הישגים מול ישראל. ואכן השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שאחרי - האם נהיה עדים להתפרצות אלימה או שאולי לבחירות של ממש לנשיאות הפלסטינית.

לפי התרחיש שנשמע מפי פרשנים פלסטינים שונים, בחירות אכן יתקיימו. הפלסטינים יסכימו לקיים בחירות ללא מזרח ירושלים ולו רק כדי למנוע כאוס (פאודה). התרחיש שפת"ח יטרפד בחירות קיים, אך המשמעות שלו היא ששום מנהיג פלסטיני לא יזכה לאמון הציבור, והרחוב עלול לצאת נגדו. במקרה אמת של בחירות לנשיאות (הראשונות מאז 2005), רוב הסיכויים כעת הם שמועמד מטעם חמאס ינצח. לא איש חמאס, אלא אישיות מטעמו. פת"ח מפוצל ומסוכסך, ולא נראה שיהיה מועמד אחד לנשיאות מטעם התנועה. מרוואן ברגותי ואנשיו מתעקשים שיתמודד בבחירות לנשיאות, ושאר הבכירים רבים ביניהם ואינם מגיעים להסכמה: ג'יבריל רג'וב, מאג'ד פרג' ומחמוד אל־עאלול. הפיצול הזה בין קולות פת"ח יסלול את הדרך לניצחון של מועמד מטעם חמאס.

השם שנזכר שוב כמוביל בבורסה הזו הוא סלאם פיאד, ראש הממשלה לשעבר שזוכה לתדמית חפה משחיתות. האם זה אכן יקרה וכיצד תנהג ישראל במקרה שכזה? קשה לומר. מה שבטוח הוא שהזירה הפלסטינית, גם לאחר "הניצחון" הישראלי הגדול, שבירה ומעורערת מתמיד, והדבר רחוק מלשרת את האינטרסים של מדינת ישראל.

ההתנגדות הפלסטינית להסכמי השלום (צילום: רויטרס)ההתנגדות הפלסטינית להסכמי השלום (צילום: רויטרס)

תטביע זה אין

אחד הדברים הראשונים שההסכם ההיסטורי בין איחוד האמירויות ובחריין לבין ישראל יעשה הוא להחזיר לאופנה את המילה "תטביע", נורמליזציה, ובמקביל ימחק את המונח "אי־נורמליזציה" (עדם א־תטביע). זו הייתה הססמה שהובילה דורות של ערבים בכל רחבי המזרח התיכון, גם לאחר שנחתמו הסכמי שלום בין ישראל למצרים וירדן.

המשמעות הייתה הסכם אי־לוחמה מילא, אך בוודאי שלא תטביע. וכך בכל מדינה ערבית, גדולה כקטנה, האיגודים המקצועיים הטילו הגבלות, איסורים וחרמות בכל הקשור לישראל, שהממשלות באותן מדינות נמנעו מהם. בלטו בתחום איגודי הרופאים, עורכי הדין, המהנדסים, אפילו העיתונאים, שהחרימו כולם את עמיתיהם הישראלים. היה השלום שמעל - זה של הצבא ולפעמים של המדינאים - והיה האין שלום שמתחת. של כל מי שיכול ורוצה לעשות עסקים עם הישראלים. תוצר הלוואי של תופעת האנטי־תטביע היה תנועת ה־BDS, שקראה לחרם מוחלט של ישראלים ובכלל זה האקדמיה והתרבות. וכל זה מסיבה אחת בולטת - הפלסטינים.

במשך עשרות שנים הצליחו הפלסטינים במידה רבה לכפות על המזרח התיכון ומדינות ערב מעין אקסיומות, כמעט דברי קודש, שאסור למדינות ערב לעשות עסקים עם ישראל, מאחר שהסוגיה הפלסטינית היא אם כל הסוגיות של כל הערבים באשר הם. כלומר, כל עוד אין פתרון איתנו, "אסור" לערבים אחרים לעשות עסקים עם "האויב הציוני". זו לא הייתה רק הסוגיה של כל ערבי - מבחינת הפלסטינים זו הייתה הסוגיה החשובה ביותר, הראשונה במעלה, לכל מדינות ערב.

יתרה מכך, הפלסטינים - אש"ף, חמאס ושות' - הצליחו לטבוע עוד ססמה בתודעה הערבית: בעיית הפליטים במזרח התיכון היא בעיית הפליטים הפלסטינים. אחר כך באים כל מיני "טרמפיסטים", מעיראק, סוריה וכו'.

והנה, כל "ההצלחות" הללו של הפלסטינים התפוררו להן בזו אחר זו עם כינון היחסים עם מדינות המפרץ. ראשית, הנה שתי מדינות ערביות באזור המפרץ, מחליטות לשים פס על הפלסטינים ולכונן יחסים עם ישראל. כל אחת מסיבותיה שלה, ולכולן יש אותה בעיה פחות או יותר - איראן. אבל הפעם לשם שינוי אין מדובר בשלום קר, נטול נורמליזציה, נוסח ירדן ומצרים. כאן מדובר כבר בפתיחת הגבולות ובשיתופי פעולה בכל התחומים - החל בעסקים וכלה בתרבות. עיתונאים מהמדינות הללו כבר מתקשרים עם עמיתיהם מישראל, והמסר מלמעלה, כמו גם מלמטה, הוא אנחנו רוצים "תטביע", נורמליזציה.

ואם בארזים הערביים במדינות ערב נפלה שלהבת, מה יגידו כמה אזובי קיר מאירופה שממשיכים בקריאות להחרים את ישראל? הרי הנה אחיהם של הפלסטינים אומרים מפורשות שיש לפעול כדי להגיע לנורמליזציה מלאה, ודווקא כמה פעילים אירופים ואמריקאים, שמה להם ולסוגיה הפלסטינית, ממשיכים לצעוק בכל קמפוס תורן "חרם, חרם". וזאת בזמן שהרשות הפלסטינית וחמאס משמרים יחסים וקשרים עם ישראל, בעיקר מסיבות כלכליות אך גם ביטחוניות.

וכך גם שאר האקסיומות מתפוררות לנגד עיניהם המשתאות של הפלסטינים, אך גם של הערבים והישראלים. הסוגיה הפלסטינית כבר אינה הבעיה של כל הערבים, והיא בוודאי לא הסוגיה החשובה ביותר בעולם הערבי. את המקום של הסוגיה הזו תפסו כבר מזמן יחסי סונה־שיעה או במילים אחרות, האיום האיראני.

וכמובן הססמה הנוספת שהתפוררה לה כבר מזמן קשורה לפליטים. אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים כבר אינה מורכבת מפליטים של ממש, מדובר בדור השלישי והרביעי לפליטים, לחלקם יש אזרחות במדינות הערביות שבהן הם מתגוררים, ואף על פי שהרשות, אש"ף, פת"ח, חמאס, כולם עושים הכל כדי לשמר את זכות השיבה של אנשים שאין להם דבר וחצי דבר ב"פלסטין", הרי שבעיית "הפליטים" הבוערת כעת במזרח התיכון היא של אותם מיליונים שנסו מסוריה במלחמת האזרחים.

הפטנט האיראני

ועדיין לא צריך לצאת בחגיגות כל כך מהר. נכון, איחוד האמירויות ובחריין הן רק התחלתו של אפקט דומינו שעשוי להביא מדינות ערביות אחרות נוספות לחתום על הסכמי נורמליזציה עם ישראל (עומאן, סעודיה, מרוקו, סודן). אך לא מומלץ למהר לבנות על קשרים ענפים לאגודת עורכי הדין בירדן או במצרים. היחסים הקרים יישארו ככל הנראה קרים, מהסיבה הפשוטה שדעות הקהל בשתי המדינות עוינות מאוד כלפי ישראל, תוצאה של לא מעט תעמולה אנטי־יהודית וישראלית בהובלת תנועת האחים המוסלמים. לתנועה הזו יש עדיין השפעה ניכרת על דעת הקהל במצרים וירדן, על אף המלחמה הכמעט גלויה של המשטר נגדה.

לעומת זאת, באיחוד האמירויות ובבחריין האחים המוסלמים הם בגדר תנועה נרדפת ולא חוקית כבר לא מעט שנים. היכולת שלהם להשפיע, להסית ולעורר שנאה דרך המסגדים מוגבלת מאוד בגלל הפיקוח הממשלתי על המסגדים הללו.

אולם האחים המוסלמים אינם הבעיה הביטחונית הבוערת ביותר מבחינת בחריין והאמירויות. הבעיה היותר קשה בעיקר מבחינת בחריין, שבה יש רוב שיעי מובהק, היא החשש שהאיראנים ינסו בכל דרך אפשרית לפגוע בהסכמים ולטרפד כל מהלך בין ישראל למדינות הללו. איראן פועלת באמירויות ללא הסכמת השלטונות כמובן, ועוד יותר בבחריין.

זכורות היטב ההפגנות ה"ספונטניות" בבחריין ב־2011 במהלך "האביב הערבי", שהוציאו אלפי אנשים לרחובות, ועליהן נרשם פטנט איראני מובהק. שלל תועמלנים שיעים מאיראן שטרחו ודאגו לחמם ולהלהיט את הרחוב בבחריין נגד בית המלוכה והצליחו לארגן מה שנראה כתחילתה של מהפכה. אלא שאז מי שגדע את ההפגנות הללו היה בית המלוכה הסעודי. בחריין פנתה לארה"ב בבקשה לסייע לה, אך ממשל אובמה היה רווי סנטימנטים חיוביים מדי כלפי "האביב הערבי" וסירב לבקשת הסיוע, מה שנראה היום כבדיחה מעט עצובה. לבסוף ריאד שלחה מאות שריוניות ואנשי ביטחון שדיכאו ביד קשה בבת אחת את המחאה וכיבו אותה.

אפשר לנחש שטהרן תנסה להדליק את הרחוב, בעיקר בבחריין, או לחלופין לחולל פיגוע נוסח התוכנית שהגו לחסל את שגרירת ארה"ב בדרום אפריקה.