ב־28 בינואר השנה הכריז נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בטקס חגיגי על "תוכנית המאה" שלו. התוכנית כללה סיפוח של 30% משטחי יהודה ושומרון - אך גם הקמת מדינה פלסטינית (ב־70% משטחי יו"ש ו־120% משטחי עזה). נתניהו הבטיח כי מיד בשובו ארצה יכנס את הממשלה ויחיל ריבונות. הספיק שיעול מנומס מצדו של ג'ארד קושנר כדי לבלום את הסחף ואת ההתלהבות של נתניהו. הימין הישראלי התעורר להבין כי התוכנית רעה לישראל. אבל התוכנית לא נדונה בממשלה או בכנסת ולא אושרה בהן, ונותרה כהצהרת כוונות של ארה"ב.

השבוע, ב־15 בספטמבר, נחתם על מדשאת הבית הלבן הסכם השלום עם איחוד האמירויות והצהרת השלום עם בחריין.

החמוצים מהשמאל לא יכלו להתגבר על הצרבת. וכיוון שכולם "לוחמי שלום" ותיקים, ורק השלום לנגד עיניהם - לא יכלו לקלל בגלוי הסכם שלום. איש איש בתורו מלמל כמה מילים על "ההסכם ההיסטורי" ומיד רץ ל"אבל" שלו: שלום היסטורי, אבל לא עם האויב הנכון. הרי בסופו של דבר הסכסוך שלנו איננו עם מלכי המפרץ הפרסי, נתיניהם הזרים או הבדואים שלהם. הסכסוך שלנו הוא עם "העם" הפלסטיני, ולא נשיג שלום של אמת אם לא ניישב את הסכסוך עמם, כלומר - נעקור את ההתיישבות היהודית מיהודה ומשומרון, וניתן לערבים מדינה בלב המולדת שלנו ועיר בירה בירושלים. ומרוב להיטותם לקטרג על נתניהו וההסכם - לא הבחינו במה שיש בו.

נאום נתניהו בטקס חתימת הסכם השלום. באדיבות הבית הלבן

אבל אני, שאינני נמנה עם "מחנה השלום" הנלעג והכושל הזה - משוחרר מהתסביך. אינני חייב למלמל כמה משפטים חלולים בשבח ההסכם - לפני שאני בא לגנות אותו.

כשהביא מנחם בגין את הסכמי השלום עם מצרים, ידענו מה המחיר הנורא שמשלמת ישראל: כל חצי האי סיני, עקירת חבל ימית והיישובים לאורך מפרץ אילת. וחמור מכל אלה - הכרה אסונית ובלתי נחוצה לחלוטין ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני".

כשהביא רבין את הסכם השלום עם ירדן, ידענו מה המחיר שישראל משלמת עבור "היציאה מהארון" של היחסים ההדוקים שהתקיימו כבר שנים רבות בסתר. המחיר הנורא לא היה בוויתור על מובלעות צופר ונהריים אלא במעמד המיוחד שהעניקה ישראל לממלכת ירדן בהר הבית. בפועל - זכות וטו על כל פעולה בהר וסביבותיו, ויתור למעשה על ריבונות במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. בנוסף לכך קיבע ההסכם את המעמד של "הרשות הפלסטינית" כמייצגת את "העם" הפלסטיני גם כשנחתמו הסכמי אוסלו, ידענו בדיוק מה היקף הפשע ההיסטורי שפשעו אדריכליהם נגד העם היהודי. אף שלא היו אלה "הסכמי שלום", וישראל לא הכירה במדינה פלסטינית - זה היה הכיוון שהתוו חותמיו. ואם לא תאוותם הבלתי נשלטת של הערבים להשיג מדינה בהרבה דם יהודי ולא בדיו על נייר - הם גם היו זוכים בה.

נתניהו, כבנו של היסטוריון, למד משגיאות קודמיו. הוא ביקש הישג אישי, תקשורתי, בינלאומי - בלי לשלם מחיר פוליטי. ולכן חתם על הסכם שלום/נורמליזציה - שלאזרחי ישראל אסור היה לדעת מה כתוב בו. חברי הכנסת לא הכירו אותו, ואפילו עינם של חברי הממשלה לא שזפה אותו. נתניהו בז לכנסת, לועג לשרי הממשלה ומשקר לעם ישראל. והוא יודע יפה מדוע. כאיש שיווק מעולה מכר לנו נתניהו הסכם שלום כ"חתול בשק". המורל הלאומי בשפל המדרגה בגלל המגיפה והמשבר הכלכלי. למה להרע אותו עוד יותר בפרטים הקטנים של ההסכם?

# # #

ההסכם עם האמירויות הוא אכן הסכם היסטורי. אבל לא מהסיבות הזניחות שנתניהו משווק לנו. הוא היסטורי, כי בהסכם זה הגניב נתניהו בדלת האחורית הסכמה ישראלית לתוכנית טראמפ. קרי: להקמת מדינה פלסטינית.

אלו שטרחו לקרוא את ההסכם תמהים ודאי איפה זה כתוב. לכאורה יש בו רק הצהרות עמומות וכלליות על הצורך לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ואז מגיעים לפסקה התשיעית בחוזה השלום, וזו מצטטת את הצהרת טראמפ מ־28 בינואר השנה. זו "תוכנית המאה", הכוללת כזכור הקמת מדינה פלסטינית. עד השבוע הייתה זו הכרזה אמריקאית ששום ממשלה ושום כנסת בישראל לא אימצה ולא אישרה. עד השבוע. כגנב בלילה חתם נתניהו על הצהרת טראמפ - ורק את הסיפוח הסכים "להקפיא". שר החוץ של האמירויות הודיע על כך במפורש במהלך הטקס. ונתניהו מחא כפיים בנימוס.

במדינת ישראל הממשלה היא הגוף המוסמך לחתום ולאשרר אמנות בינלאומיות. ואמנות עם מדינות חוץ שאושרו על ידי הכנסת - נשיא המדינה חותם עליהן. אמת ונכון: להסכם "ההיסטורי" אין תוקף אם לא אושרר בממשלה. אבל הראו נא לי שר בממשלה שיעז להיות "מכשול לשלום" אחרי שנתניהו כבר קטף את פירותיו במדשאה הדרומית. ולפיכך חתם נתניהו (כפי שעשה רבין לפניו בהסכם אוסלו) ועשה ביודעין ובכוחנות מעשה של קביעת עובדה מוגמרת.

אבל כשם שאינני מחרחר שלום - גם פורמליסט אינני. וגם לא צבוע. לו היה נתניהו חותם על החלת ריבונות ביהודה ובשומרון - לא הייתי מדקדק עמו אם היה עושה זאת לפני שאישרה אותו הממשלה. הסיבה העיקרית להתנגדות לנוסח הזה של ההסכם חייבת להיות ההכרה במדינה פלסטינית המקופלת בו - לראשונה בהסכם בינלאומי רשמי שישראל חתומה עליו. עכשיו גם ברור מדוע לא רצה נתניהו לחשוף את נוסח ההסכם לפני החתימה החגיגית.

אם החותמים השבוע הסתתרו מאחורי ניסוחים דיפלומטיים ומשפטיים - חתנו של טראמפ, קושנר, לא טרח לכבס מילים ואמר בראיון ל־CNN כי נתניהו הסכים לוותר על הריבונות, להכיר במדינה הפלסטינית ולהציג מפה למדינה כזו. וכשטראמפ והערבים נאמו השבוע על "מסגד אל־אקצא" וזכויות התפילה של כל המוסלמים בו - לא נזכר שם "הר הבית" וזכות התפילה ליהודים במקום הקדוש להם בפיו של ראש ממשלת מדינת היהודים.

השקר של "שלום תמורת שלום" נחשף על המדשאה הדרומית של הבית הלבן, והוא כתוב שחור על גבי לבן בהסכמי השלום. נתניהו רוצה פרס נובל לשלום. הוא היה מוכן לשלם עבורו בוויתור על ריבונות ישראל בלב המולדת שלנו, ובהכרה חתומה בתוכנית הכוללת הקמת מדינה פלסטינית.

# # #

ערב ראש השנה.

"שלושה ספרים נפתחים בראש השנה", אומר התלמוד במסכת ראש השנה. "אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים - נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים - נכתבים ונחתמים מיד למיתה. ובינוניים - תלויים ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים. זכו - כותבים אותם לחיים. לא זכו - כותבים אותם למיתה".

נתניהו אינו צדיק גמור. גם רשע גמור איננו. ההסכם שחתם השבוע מוסיף על רשימת חובותיו ומעשיו נגד עם ישראל. אבל יש עוד בידו לתקן, ובידי הממשלה והכנסת למנוע את פשע הגנבת ההכרה במדינה פלסטינית בדלת האחורית. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שנה טובה, יהודים.
 
[email protected]