שבוע בדיוק לפני צאתו לאור של "RAGE" ("זעם") מאת בוב וודוורד, התייצבה חברתו ג'יימי גנגל באולפן CNN ובאמתחתה קטעי אודיו נבחרים מ־18 השיחות המוקלטות שערך וודוורד עם דונלד טראמפ (מהשיחה ה־19 יש תרשומת בלבד). זו הייתה תחילתה של השקה מתוזמרת ומתוקתקת עד הפרט האחרון, והיה זה אך טבעי שגנגל המופיעה ב־CNN לעתים רחוקות ולפי העניין, היא שתשמיע בטקסיות פומפוזית את הבציר הראשון של הטקסטים העסיסיים.

דונלד טראמפ בתגובה ראשונה למותה של השופטת רות גינזבורג. צילום: רויטרס

12 בצהריים הייתה שעה מוזרה להפצת הסחורה העיתונאית הלוהטת ביותר בעיר, אבל כל יום חדשות באמריקה של שלהי 2020 הוא מסע מפרך הגובל בזעזוע מוח שבסופו אינך זוכר את תחילתו. כמה ימים לאחר מכן התראיין וודוורד במשך שעה אצל אנדרסון קופר. הוא בן 77, עם קו שיער לבן נסוג, פרצוף קופסתי, ובתצלום תקריב הוא נראה כמו צריח של טנק עם מדפים סגורים. הוא מדבר לאט עם הפסקות ארוכות, כמי שממתין לבן שיחו ליפול למלכודת המחופשת לפאוזה. השיחה איתו מייאשת באטיות שלה.  

בשלמי התודה שוודוורד מחלק ביד רחבה בסוף הספר - ארבעה עמודים צפופים של שמות כל המי ומי מכל תחומי החיים דלילי החמצן שהם חבריו מהתקשורת, המו"לות, ההיסטוריה וחוג הסילון; רשימה המסגירה את הגבהים שאליהם נסק העיתונאי שקנה את עולמו ב"כל אנשי הנשיא" (עם קרל ברנסטין) - מופיעה גנגל כמעט בהתחלה לצד בעלה דניאל סילבה, הסופר המגלגל את הסדרה המצליחה על איש המוסד גבריאל אלון שכעת הוא עומד בראשו. היה זה אך טבעי שוודוורד וצוות השיווק שלו הגיעו להבנות אופרטיביות עם גנגל בדבר האופן המדוד והמחושב שהיא תטפטף את הסחורה ברשת החדשות שהיא לפעמים ביתה.

החמ"ל של וודוורד התנהל כמו מבצע צבאי מחושב. קליפים של סאונד הופצו במשורה. וודוורד נתן ראיונות טלוויזיוניים הכרחיים. חלקם בטכניקת הלואו־טק המייאשת של עידן קוביד־19, שבה מונח המרואיין בחדר העבודה שלו על רקע ספרייתו העשירה והאקלקטית, כאשר חלק מהזמן פרצופו קפוא בסקייפ ורק קולו מנסר או שהוא מתפורר לפיקסלים שהיו מעוררים קנאה אצל פיקאסו.

תחושת החגיגיות באולפן לא עמדה בסתירה לקטעי הראיון המהממים למדי ששודרו בתרועה הישגית. אין סיבה לחזור עליהם, משום שבשבועיים האחרונים הם נשחקו עד דק, אבל מי שזה מקרוב בא ולא היה מודע לעומק הקדנציה הנכלולית, השקרית והממאירה של טראמפ, עשוי היה להתרשם שנפל על רגע דמוי ווטרגייט, תחילת אוגוסט 1974, שבו הקלטות מרשיעות בקולו של הנשיא אילצו אותו ליפול על חרבו באופן מיידי ולהתפטר. חוץ מאשר במחוזות דמיון נאיבי וסהרורי שכולנו לוקים בו לעתים בתקווה שמנהיגים קשובים לרחשי לב אומתם, היה ברור שהתקשורת תעשה את מיטבה לנער את יריעות האוהל בניסיון להפיל אותו על טראמפ, אבל הנפיחות הדשנות האלה יתפוגגו ברוח הסתיו. עלה מהן הנופך, הטון והתוכן המקפיא את הדם בעורקים בקול הגרנדיוזי, המלא בעצמו, המייגע בחזרתו על הדברים וביכולתו להתעלם מחומרת דבריו.

מכיוון שהצימוקים הראשונים מ"זעם" עסקו מטבע הדברים באופן הנפשע והקטלני שבו בחר טראמפ לגמד פומבית את ממדי האיום הקיומי, התחלואה והתמותה מקוביד־19 והבוז שהוא רוחש לנמושות העוטים מסיכות, שומרים מרחק ונוטלים ידיים בכפייתיות, כמו ג'ו ביידן למשל; לעומת האופן האגבי שבו הוא מסביר לוודוורד שמדובר בנגיף רע וקטלני במיוחד שישתולל עד שיוכחד באמצעות חיסון עתידי. זאת ההקלטה שניסרה בתודעה הקולקטיבית מאות פעמים ביממה הראשונה.

העיתונות, שאינה סוגדת בלשון המעטה למעמדו המורם מעם של הכתב והתחקירן המפורסם ביותר באמריקה, מיהרה לשאול מדוע וודוורד - שכבר בתחילת פברואר שמע מטראמפ על היקף האיום הניצב בפתח וידע על בחירתו של הנשיא לשקר לאומה ולהבטיח את התפוגגות והיעלמות הנגיף במהרה "כדי לא לזרוע פאניקה, משום שתפקידי לעודד את אמריקה ולא להפחיד אותה" - ישב חצי שנה על הקלטות קריטיות לגורלם של אנשים ושמר אותן לספר שיצא ב־15 בספטמבר, במקום לתת להן פומבי בזמן אמת ולהתריע.

"דיווח מיידי של מה ששמע מטראמפ בדבר הקטלניות של קוביד־19 ושהוא עובר באוויר ולא במגע", אמר ב־CBS ווזלי לאורי, מי שעבד עם וודוורד ב"וושינגטון פוסט", "היה משנה את התנהגות האזרחים ומציל חיים". צ'רלס פירס הוותיק טען ב"אסקווייר" ש"וודוורד ידע את האמת אבל שמר אותה לעצמו, מכיוון שהיה לו ספר למכור". האשמה שאינה שונה מהותית מזאת המוטחת בטראמפ, שהסתיר את הסכנה האמיתית מהמגיפה בגלל שיקולי בחירות. כאשר נדרש טראמפ להגיב על הדברים שאמר בספר, הוא מיהר לקחת טרמפ על הטענה הצדקנית ולא חפה מקנאת סופרים שהוטחה בוודוורד.

"אם וודוורד חשב שמה שאמרתי לו כה חשוב ושהוא חייב לחלוק את הדברים עם אמריקה, מדוע לא עשה זאת?". זה מסוג התירוצים של מחוללי ג'נוסייד היסטוריים, ששתיקת העדים היא עבורם סוג של מחסה דק ומחורר. תגובתו של וודוורד על הטענה היא שהראיונות היו מיועדים לספר שאותו התכוון להוציא זמן קצר לפני הבחירות. זו הפעם הראשונה בקריירה שלו - שבמהלכה כתב ספרים על תשעה נשיאים - שוודוורד מסגיר שיקול דעת פוליטי כיתתי. הוא רצה להיות חלק מהמסה הקריטית שאמורה לסלק את טראמפ. הסנגורים שלו טענו שפרסום מוקדם, גם מפי סמכות עליונה כוודוורד, לא היה מזיז את המחוג והיה מצטרף לשאר החשיפות המדהימות על טראמפ.

בוב וודוורד, דונלד טראמפ (צילום: Miguel Ariel Contreras Drake-McLaughlin/flickr,רויטרס)בוב וודוורד, דונלד טראמפ (צילום: Miguel Ariel Contreras Drake-McLaughlin/flickr,רויטרס)

"זעם" הוא בעצם שני ספרים: לפני ואחרי קוביד־19. בספר הראשון נחשף שוב וודוורד בקלקלתו. הוא חנון וקצין צי לשעבר שהצליח להימנע מווייטנאם; מי שהיה פעם אאוטסיידר מוחלט לעסקונה הוושינגטונית ונהנה מהכריזמה ומהקרנתו הבריונית והמחוספסת של ילד הפרחים היהודי ברנסטין בשני הספרים על ניקסון ומגיבוי נחוש של עורך "הפוסט" בן בראדלי והמו"לית קתרין גרהאם; יש לו נאמנות כפייתית למקורות המזינים אותו בסחורה איכותית אמינה. מי שקורא את ספריו על הנשיאים יודע תמיד מי דיבר איתו, בעיקר משום שהם הגיבורים המוכשרים ביותר שלו.

בחלק הראשון של "זעם" (זה ספרו השני על טראמפ. קודם היה "פחד") ברור שמי שהראו לו את קפלי הקרקע וחורי הארנב היו ג'ורג' מטיס, רקס טילרסון ודן קוטס, הבכירים שהודחו בטוויטים ובהתקפי זעם נשיאותי. "גרון עמוק" החדש הוא לא אחר מאשר ג'ארד קושנר, זכיין הנפוטיזם שידו בכל, שהוא כנראה מי ששכנע את חמיו לשבת עם וודוורד (בניגוד לספר הראשון) לטובת המשפחה והאינטרסים שלה. מקור בכיר נוסף הוא איש הסוד הרעוע, הסנאטור לינדזי גרהאם, שחיזק את המלצת קושנר לטראמפ לדבר עם וודוורד. השניים האלה זוכים בספר ליחס מפרגן מעבר לענייני. יש פה אתנן פוליטי מובהק.

קושנר לא יכול היה לייחל לתוצאה טובה יותר בעניינו, גם אם אבי אשתו גואה על גדותיו בפטפטת נרקיסיסטית, בחמדנות פתולוגית של קרדיטים ובגאווה חלולה על הישגיו. כדי ליצור ריחוק מלאכותי מקושנר, עוקץ אותו וודוורד בקטנה. הוא מצטט את טילרסון המעיד שהחנופה שהרעיף קושנר על בנימין נתניהו "גרמה לו לבחילה".

החלק הראשון כמעט בלתי עביר, משום שהעיסוק בתככים המוכרים לנו זה מכבר בתוך הבית הלבן וההקפדה לתאר את האופן שבו נפלטו ג'יימס קומי, טילרסון, מטיס, קוטס ואחרים, גדול מסך חלקיו והשפעתם. זו אקספוזיציה מייגעת של כ־150 עמודים ממקלדתו של מי שהוא כתב ותחקירן חד־פעמי אבל כותב עם יד כבדה, פרוזה עצית ויומרה מוגזמת לסגור פינות ולחזור עם המודחים לבתיהם עד שהקורא שוכח על מה הספר. זה החלק שבו מדבר טראמפ על הרודנים שאוהבים אותו (הוא תוהה מדוע), על הרומן למשרתות עם קים ג'ונג און, אהדתו לארדואן, הקירות הרועדים של האגף המערבי ומררת הדמוקרטים שהדיחו אותו. לא ברור מדוע מניח וודוורד לטראמפ לנאום כל כך הרבה בשבחי עצמו ולהעיד עד זרא על יסודות גדולתו כאדם וכנשיא שרק לינקולן מתחרה בו.

אם הנחת העבודה הייתה שוודוורד מניח לטראמפ להפליל את עצמו כדי שאפשר יהיה להדק את טבעת החנק בהמשך, היא נכונה רק בחלקה. הטבעת מתהדקת, אבל הנידון למוות ברח. בעיקר משום שאין לוודוורד הכלים של כתיבה שנונה, נוסקת לשחקים, קטלנית לפי הצורך ומתוחכמת במידה הראויה. את זה הוא איבד כאשר נפרד מברנסטין, שהוא כותב מוכשר אך עצלן ונטול אמביציה המניעה את וודוורד.

את הרומן שלו עם הרודן הצפון־קוריאני מאייר טראמפ בצילומי חברות וחיוכים על רקע שקיעות. כיצד חצה במו רגליו את גבול השטח המפורז בהזמנת ידידו. וודוורד גאה להציג את חליפת המכתבים הכמעט רומנטית בין השניים. אבל טראמפ מוקסם מהאכזריות של הרודנות: "הוא הרג את דודו והניח את גופתו על המדרגות כדי שהפוליטיקאים שלו יעברו על פניה. את הראש הכרות הוא הניח על החזה של הדוד...(דילוג טראמפי) ננסי פלוסי אמרה, 'בואו נדיח אותו'. אתה חושב שזה קשה? הדוד המת קשה... ככל שהם יותר קשוחים ומרושעים, כך אני מסתדר איתם יותר טוב. תסביר לי את זה ברשותך". וודוורד כותב: "חשבתי שזה לא קשה להסביר אבל לא אמרתי כלום".

טראמפ מתפאר שהוא מספר אחת בטוויטר ובפייסבוק, כותב וודוורד. כאילו שלאדם מבוגר חשוב המעמד הזה. מכיוון שיש לו עוזרי מחקר שבודקים כל אמירה ועובדה, וודוורד מגלה שטראמפ הוא מספר 9 במדד הפופולריות בטוויטר, ובפייסבוק יש לפניו כמה תריסרים. "כולם מדברים על האליטה", אומר טראמפ. "יש להם בתים יפים. לי יש הרבה יותר מהם. היה לי הכל טוב מהם, כולל חינוך. דודי ג'ון היה פרופסור מבריק ב־MIT שהתמחה בנשק גרעיני. כך שההבנה שלי בתחום הזה היא גנטית". אחר כך הוא מספר, בהדלפה ביטחונית שהייתה שולחת כל אחד לכלא כמו את ואנונו, על מערכת נשק גרעיני חדשה "טובה מכולם ושאף אחד אינו יודע על קיומה".

טראמפ בוועידה המפלגתית (צילום: gettyimages)טראמפ בוועידה המפלגתית (צילום: gettyimages)

אין כמו וודוורד במציאת מסמכים סודיים, מידע פנימי חסוי וסקופים מרעישים. יכולת הפענוח שלו את האוצר הנצבר בידיו מוגבלת, משום שהוא כתב מובהק ולא מי שמסוגל להרים קצה חוט ולפרום אותו עד למניעים הכמוסים ביותר של האובייקט. נאמר עליו שהוא יודע לקבוע את גילו של עץ כרות באמצעות הטבעות בגזע, אבל אינו מסוגל להפריד בין היער לעצים או לגלות מדוע נפלו.

בראיון שנערך איתו ב"פלייבוי" ב־1989 הודה וודוורד שאנליזה אינה עיקר כוחו. מי שמחפש ב"זעם" פנורמה רחבה יותר של נוף פוליטי המצוירת על קנבס גדול, לא ימצא אותה. הוא תופס את טראמפ במילתו אבל אינו מצליח לארוג אותו לתוך המציאות באמריקה. הישענותו על מקורות שאליהם הוא נקשר בהבטחה להגן עליהם תמורת סחורה חמה מגבילה אותו והייתה בעוכריו גם בספרים קודמים. חלק מההתנהגות הזאת הוא ניסח אחרי ש"הימים האחרונים" שכתב עם ברנסטין, שבו ציירו השניים את ניקסון השיכור, השבור והכועס על כל העולם משוטט במסדרונות הבית הלבן, הקים עליהם מהומת אלוהים. חלק אחר הוא מזגו ההוגן, הוא בנו של שופט באילינוי, קצין וג'נטלמן, שחוץ מאשר בסופו של "זעם" ובאופן חד־פעמי, אינו רוצה להביע דעה אישית מחייבת על הזולת.

מאז חדל לעסוק בעיתונות, אף ששמר על קשר טוב עם ה"פוסט", וודוורד טוען שעיתונות היא "הטיוטה הראשונה" של ההיסטוריה וספריו הם "טיוטה שנייה". יש בהם יותר עומק ומידע מאשר בכתבה עיתונאית, וקצת יותר הקשר מעבר להתרחשות היומית. הם עדיין סנפ־שוט עדכני של כשנתיים ללא ממד היסטורי. מבקריו רואים בו מתעד מטעם של חצר מלוכה עתיקה עם הרבה רכילות, אינטריגות ארמון ומעט ניתוחים.

את המסמך האולטימטיבי על וודוורד כתבה הסופרת ג'ואן דידיון כאשר התבקשה על ידי "רוויו הספרים של ניו יורק" לסקור שישה מספריו ב־1996. "הסלידה המוזרה של מר וודוורד מההשלכות החשובות של מה שמרואייניו אומרים לו", הזדקרה לעיני דידיון. הייתה בה אנינות משונה מהולה בסלחנות. חוסר העניין של וודוורד לחלץ אנרגיה קוגניטיבית ממה שנאמר לו, מציעה פרשנות נוספת לסיבה, חוץ מאשר הכספית, מדוע בחר לשבת על הגילויים המסעירים והחושפניים מפי טראמפ. סוג של אומרטה שהיא הדת המקצועית שלו.

טענתה ההרסנית של דידיון על וודוורד, שההתמקדות השטחית שלו בדרמה אישית על חשבון מסקנות נחרצות, משרתת את "העדות הפנימית" שהוא כותב על וושינגטון. "הפרסוניפיקציה המגושמת הזאת מניחה לו לצמצם את הפוקוס, לעקוף את טווח הדיונים והספקולציות המסקרנות ומסייעת למקורות שלו לדבר איתו מכיוון שהוא לא ירכל עליהם", כתבה דידיון. "מר וודוורד הוא כתב אמין, אייקון אמריקאי, שניתן לסמוך עליו שיציג את וושינגטון בלי להידרש למעקפים פרובלמטיים מעוררי תהייה. הוא לא יציג מסקנה ללא 'אקדח מעשן', ומה שכולם מכירים כעובדה לא תופיע בספרו ללא אימות משלו. אפשר לסמוך עליו שיציג בהגינות את טביעת האצבעות של התפוחים הרקובים בחבית על האקדח, תמונה של סוכן סורר אחד (טראמפ - ר"מ) שמזהם מארג של כוונות טובות". בקיצור: וושינגטון, על פי וודוורד, היא דיורמה של כוונות טובות שלפעמים אינן מובנות ומולכות שולל בידי נציגים בעלי כוונות רעות המצליחים לשרוד.

וודוורד כתב שני ספרים על נשיאות קלינטון, ארבעה על ג'ורג' וו. בוש, שניים על אובמה וכעת שניים על טראמפ. בדרך כלל הנשיאים לא ישבו איתו. אם התראיינו, לעתים צוטטו ולעתים לא. טראמפ, שרואה עצמו תלמיד חכם של ההיסטוריה, אף שעל פי כל העדויות לא נראה מחזיק ספר בידיו ומסרב לעיין במסמכים, זכר לרעה את מה שכתב וודוורד על בוש. בשיחות ביניהם הוא שב ומזכיר את העובדה שלדעתו לא השאיר וודוורד מבוש אבן על אבן. זאת לכאורה הסיבה שבגללה הסכים להתראיין, בניגוד מוחלט לשיקול דעת ענייני. זאת הסיבה שהעניק לוודוורד עשר שעות מוקלטות. שמצא את הזמן לענות לטלפונים, כולל שבע פעמים שבהן התקשר לוודוורד בכל שעה של היום והלילה כדי לפטפט עצמו לדעת. עד כדי כך שחוץ ממכשיר ההקלטה בכיסו, הניח וודוורד מכשיר הקלטה ליד כל שלוחת טלפון בביתו.

בחלק השני של הספר, כאשר רוב השיחות בין השניים הן על קוביד־19 והשפעתו על האומה, הכלכלה והבחירות, מבצבץ פתאום המחבר במלוא נוכחותו המאתגרת והלא צנועה. חלק מהשאלות ארוכות יותר מהתשובות ומסגירות את השקפת עולמו של וודוורד הלוקה בפשטנות מוזרה ובשאיפה לדחוס את טראמפ לתבניות מוגדרות, שהן הלבנים שמהן הוא בונה את הנרטיב.

עם תוחלת ריכוז שד"ר אנתוני פאוצ'י מכנה "מינוס אחד" ועם הצורך האובססיבי שלו לחזור על עצמו עד ייאוש, טראמפ דורס את השאלות המושלכות לרגליו ונשאר צמוד לזרם התודעה הלא ממושמע שלו. כך הוא מוסר לוודוורד בערבוביה לא היררכית את כל מה שהמחבר התאווה לשמוע, אבל בתזמון ובהיקף הנוחים לטראמפ. תוך כדי כך הוא סופג הערות קשות על עצמו, על התקשורת ואת הטענה המנוסחת למפרע שטראמפ יודע שוודוורד יוציא אותו רע. ד"ר פאוצ'י, ללא ספק הסמכות האהודה והמקובלת ביותר באמריקה בימי קוביד־19, זוכה להנחה מופלגת. וודוורד לא מעמת אותו עם טראמפ. הוא זוכה לומר שבישיבות כוח המשימה של הבית הלבן הרגיש "כמו בואש בפיקניק" ומשוחרר לדרכו.

וודוורד תמיד נוכח בספריו, גם משום שהנוכחות הזאת היא האליבי העתידי שלו. האובייקטים שלו יחטפו את הספר לפרצוף, וכדי להתכחש לכתוב יטענו שלא היה ולא נברא. לכן רוצה וודוורד להיות נוכח לעיני הקורא. המפגש שלו עם טראמפ ב"זעם" הוא הארוך והמורכב ביותר שהיה לו עם נשיא מכהן. בעיקר משום שטראמפ נטול משמעת או יכולת לברור בין המוץ לתבן והוא משליך הערות, עובדות ותובנות לחלל שהן סוג של חנופה וחיבוק של מתאגרף עייף שאינו יכול להרים יותר את ידיו.

ברגע האמת שלו באפילוג, מגלה וודוורד, כמעט להפתעתו, ש"זעם" שונה מספרים קודמים שכתב על נשיאים. שהתנהגותו של טראמפ כה חריגה, לא תקנית, שערורייתית, שקרית ומסוכנת לאמריקה, שהוא גורר את אשתו אלזה, עיתונאית ועורכת שעוברת על כתב היד שלו, לדילמה שלא הטרידה אותו בעבר. הוא מבקש ממנה ומחברים קרובים לאשר לו שהאופן שבו הוא מסיים את הספר אינו מאיים על היושרה שלו ככתב הנמנע מלהביע דעה. כולם שבים אליו עם אישור שהדברים נכוחים וחייבים להיאמר.

"כאשר לוקחים את תפקודו כנשיא במלואו", כותב וודוורד, "אני יכול להגיע למסקנה אחת בלבד: טראמפ הוא האיש הלא מתאים לתפקיד".
על האמירה המינימליסטית הזאת, שהיא בגדר מסקנה שרבים וטובים הגיעו אליה שנים לפניו, התייסר וודוורד שבועות.