תפילה איננה עניין למתווה. איננה בעיה שזקוקה ומחפשת פתרון. תפילה איננה נושא לפולמוס פוליטי, ובוודאי שלא מושא להתמודדות על רווח פוליטי או תחרות על מעמד ציבורי. בעיתות צרה ומצוקה לציבור וליחיד מתעצם מעמד התפילה כצורך אינטימי, נפשי, רוחני, שכל יחיד מפרש ומתרגם מעשית באופן שנראה וחשוב לו.

אין מעשה שיגרתי יותר באורח החיים של היהודי המאמין מאשר התפילה. שלוש פעמים ביום, שחרית, מנחה ומעריב. אבל בתפילה צפון מתח, סגולה גנוזה ויכולת בכוח של גורם ומניע השוברים את השיגרה. במה שנראה מעשה של רגילות, רוטינה ונוהג יומי מקובל כמו התפילה גלומה אנרגיה של התחדשות נפשית, של התעודדות רוחנית וכוח לעמוד ולגבור על קשיים, דאגות וצרות.

צריך רק להבין: מה זאת תפילה? מה ערכה ומה היא עושה לאדם המתפלל? חשוב ועדיף ללמוד את ערך התפילות, משמעותן ופירושיהן במיוחד בתקופת הימים הנוראים, במיוחד כשהנוראיות כל כך התעצמה, כל כך מוחשית ונוכחת כמו בימים אלה.

מי שיטרח, יעיין ויתעמק בפירושי התפילות ומהותן יגלה אוצר בלום של רעיונות נפלאים ודברי הסבר שלעצמם מערערים וסותרים את השיגרה והרגילות. כבר חכמי התלמוד, שבתקופתם לא היה סידור תפילה ומעט התפילות שהיו מקובלות בימיהם נאמרו בעל פה, הראו הם עניין מיוחד בסגולות התפילה. רק אחרי העריכה של סדר התפילות וחתימת נוסח הסידור הראשון שערך עמרם גאון בשנת 800, מה שידוע כסידור רב עמרם, פירושי התפילות ומשמעותן הפכו לעיסוק רווח ומקובל בקרב גדולי תורה. גם בימינו נכתבו ופורסמו ספרים לא מעטים הכוללים מחקרים ופירושים לתפילות.

אפשר להביא דוגמאות לפירושים על תפילות והשקפות של חכמי תורה ומורי הוראה המסבירים מה תפילה דורשת מהמתפלל, האם תפילה צריכה כוונה, האם חובה להבין את פירוש המילות של התפילות. פירוש אחד על התפילה, מהותה ומשמעותה, שהוא מקורי, נועז ומסביר במיוחד את ההיבט והאיכות המיוחדת של תפילה כמקור אנטי שיגרה וגורם להתחדשות, הוא הפירוש של רבי יוסף אלבו, מקובל ופילוסוף שי ופעל בקשטיליה, ספרד במאה ה-15.  

בספרו "ספר העיקרים", אחד החיבורים החשובים והמובילים בתחום המחשבה היהודית בימי הביניים, דן המחבר ועוסק בשאלה שהטרידה חכמים רבים. האם יש בכוחו של המתפלל לשנות על ידי תפילה ותחנונים את רצונו של הבורא ולהשיג את מבוקשו?

רבי יוסף אלבו מחדש וקובע היבט מרתק. מטרת התפילה איננה להתחנן לבורא לשנות את דעתו ולעשות את רצון המתפלל ובקשתו. התפילה, גורס רבי יוסף אלבו, יוצרת ומולידה שינוי באדם, הבדל ותמורה במתפלל. האדם המתפלל מביא הבדל ושינוי בנפשו. היא הופכת אותו לאדם אחר, חדש. הוא איננו אותו אדם שהיה לפני התפילה, שעליו נגזרה גזירה. האו אדם חדש וממילא הדין שנחרץ עליו קודם לא קיים. כוחה של התפילה איננו בשינוי גזירתו של הקדוש ברוך הוא – אלא בשינוי האדם המתפלל. במלים אחרות, התפילה שוברת את השיגרה. המתפלל יוצר מצב חדש, הוא מתחדש.

הרבי מקוצק, מגדולי אדמור"י תנועת החסידות אמר, "מי שמתפלל היום כי התפלל אתמול, רשע גמור טוב ממנו". הקוצקאי שהיה חד וחריף לשון, ביקש להזכיר ולעורר, שהתפילה במהותה, ביעודה ומטרתה היא מעשה המנוגד בתכלית לשיגרה, לרגילות. התפילה היא מנוע ומנוף להתחדשות רוחנית, להתעוררות נפשית, להיווצרות של אדם חדש.

פירוש מקורי לתפילה נתן הצדיק הרבי יהודה לייב אלטר, האדמו"ר השני לשושלת חסידות גור, הידוע בספרו על התורה "שפת אמת" (1847-1905). הרבי מסביר איך זה שמשה רבנו שהתפלל והתחנן להיכנס לארץ ישראל לא נענה. אסור שתפילה תהיה רק בקשה למילוי צרכים של האדם המתפלל. כי אז מבוקשו לא מתמלא והמתפלל מתאכזב ומתייסר. אבל גם אסור שהתפילה תהיה כולה אך ורק במטרה לשבח לפאר ולהגדיל את שמו של בורא עולם. כי אז המתפלל בעצם מזייף בזה שהוא מרחיק, דוחק ומנתק את תפילתו מהחיים, מהמציאות.

העולם הזה חסר שלמות. התפילה באה למלא את החסרונות בחיים. כמו מחלה,מלחמה, צער ומות. התפילה היא תפילה להשגת השלמות. "עניין התפילה בעולם אינו רק על הבקשה שאדם מבקש צרכיו... העניין הוא כי בעולם הזה חסר השלימות בכל דבר קטן וגדול ויכול למלא החסרון על ידי התפילה... כמו שכתוב 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה'". שפת אמת מרחיק לכת ומערער גם על המושג המקובל "שעת רצון". כלומר שיש זמנים כמו הימים הנוראים,שהקדוש ברוך הוא מקבל ונענה לתפילות יותר מזמנים אחרים. אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך עניין של זמן. הכוונה ב"עת רצון" היא לאדם, למתפלל. הוא שיכול ליצור עת רצון. התפילה היא הנשק נגד השיגרה, נגד הרגילות. בעד ההתחדשות.