שלום תמורת כביסה: ב־26 במאי השנה התייצב בנימין נתניהו מול המצלמות והודיע להמוני בית ישראל על "בשורה משמחת שקיבלנו היום". הסגר שהטילה הממשלה הוריד את נתוני התחלואה לממדים זניחים, ונתניהו חגג את הרגע: "אנחנו רוצים להקל על החיים שלכם, לאפשר לכם לצאת להתאוורר, לחזור ככל הניתן לשגרה, לשתות כוס קפה, לשתות גם בירה. תעשו חיים, אבל אנחנו גם עוקבים אחרי ההתפתחויות ובהתאם להתפתחות התחלואה, אנחנו ניערך בהתאם. מקווה שלא נצטרך לשנות את ההנחיות".

נתניהו במסיבת העיתונאים לקראת הסגר הכללי (צילום: ללא קרדיט)נתניהו במסיבת העיתונאים לקראת הסגר הכללי (צילום: ללא קרדיט)

פה קבור הכלב. כלומר, פה קבורים אנחנו. כאן טמון החורבן שבתוכו אנו מבוססים עכשיו. נתניהו הוא פאניקר. תמיד היה, תמיד יהיה. באלרמיזם שלו יש יתרונות וחסרונות. במקרה של הקורונה, זה היה יתרון בזמנו. הוא זיהה את הסכנה מהר יחסית וקיבל את ההחלטות הראשונות (סגירת השמיים וכו') בזמן. זה היטיב איתנו בשלב הראשון. גם הטלת הסגר הראשון הייתה סבירה והניבה את התוצאות המקוות.

אז מה קרה לו שפתאום נרגע במהירות? ששלח אותנו "לעשות חיים" במקום לבנות מתווה חזרה לשגרה זהיר הנשען על מדדים מקצועיים? למה, בניגוד למה שהבטיח, הוא לא "עקב אחרי ההתפתחויות" ולא החזיר חלק מההגבלות כשהתחלואה החלה להמריא מחדש? לאן נעלם האלרמיסט? איפה המנהיג הזהיר, הסולד מהרפתקאות ולוקח תמיד מרווחי ביטחון ראויים?

קורונה בישראל (צילום: מרק ישראל סלם)קורונה בישראל (צילום: מרק ישראל סלם)

התשובה ברורה כ־19 מזוודות של כביסה מלוכלכת בדרך ל־24 שעות בוושינגטון: יומיים לפני ששלח אותנו לעשות חיים, נשלח נתניהו בעצמו לפתיחת משפטו בבית המשפט וגרר אליו לשם חצי ממשלה. נאום השטנה הלא ייאמן שנשא על מדרגות היכל המשפט, כשפודיום עם סמל המדינה נגרר בעקבותיו, ירדוף אותו גם הרבה אחרי שהוא (ואנחנו) לא נהיה כאן. המאמץ להימלט מאימת הדין הוא ששיבש על נתניהו את דעתו ופירק את האיזונים והבלמים שלו. הוא רצה להיטיב עם העם כמה שיותר מהר, לפזר את אדי הקורונה בדחיפות כדי לא לפגוע בסיכויו בבחירות. זה הסיפור כולו.

באותם ימים ניסתה ממשלת נתניהו־גנץ לצעוד את צעדיה הראשונים, אבל לא באמת הצליחה. כרוניקה של קרטוע ידוע מראש. אם לא היה להם עסק עם נוכל שנאשם בפלילים, אם זו הייתה ממשלה נורמלית שקמה לשלוש שנים ברורות (כפי שנחתם והוסכם בין הצדדים), אפשר היה לעבוד, אפשר היה לקבל החלטות, אפשר היה לנהל את משבר הקורונה ולהתרכז בבעיות האמיתיות. הבעיה היא שמדובר בנתניהו. גם נאשם בפלילים במרוץ נואש להקריס את המערכת על יושביה, וגם אדם שלא מסוגל לקיים הבטחה או הסכם כלשהו.

הדיון בקבינט הקורונה (צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ)הדיון בקבינט הקורונה (צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ)

ולכן, כבר אז, בסיום הסגר הראשון, היה ברור שפניו של נתניהו אינן מועדות לרוטציה כלשהי. מה לו ולזה? הוא כבר תכנן את "נקודת היציאה" המפורסמת לבחירות. המשימה האמיתית שלו לא הייתה לבלום את הקורונה ולהציל את הכלכלה, אלא לבלום את המשפט ולחלץ את עצמו. זו הסיבה לכך שהוא מיהר לשגר אותנו לשגרה. בגלל זה, ורק בגלל זה, אנחנו עכשיו במחדל יום הכיפורים השני בהיסטוריה.

בראיון שנתן בשנת 2008 לערוץ 2 (אז יאיר נתניהו עוד לא כינה את הערוץ הזה "אל־ג'זירה") אמר ראש האופוזיציה נתניהו: "ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים, כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האמיתי של ההישרדות שלו, ולא לפי האינטרס הלאומי". אין, אין על נתניהו בניסוח טיעון מדויק. את הדברים האלה הוא אמר בטרם הוגש כתב אישום נגד אהוד אולמרט. נאה דרש, אבל אפילו לא שקל לקיים. במקום זה הוא מקיים במלואה את נבואתו של נשיא המדינה רובי ריבלין: הוא לא הולך לאף מקום...

הטור המלא של בן כספית היום במעריב סופהשבוע

נתניהו בהצהרה לתקשורת על סגר ראש השנה