לא זוכר מתי הייתה הארץ שרויה באווירת נכאים כבדה כזאת: תחושת כישלון, אובדן אמון, והגרוע מכל - ללא תקווה באופק. גם בימים הקשים של המלחמות בלבנון ובעזה, כשנפלו כאן לוחמים ואזרחים, ידענו שהמלחמה תגיע אל סופה ונצא ממנה כשידנו על העליונה. הפעם קשה לראות מפרש לבן באופק, רק ענן שחור כבד.

יש המשווים את אווירת הימים האלה ליום הכיפורים ההוא, של לפני 47 שנה. גם אז הובילה אותנו מנהיגות יהירה ועיוורת למשבר שעלה בחיי אדם רבים. אבל אז ידעה מדינת ישראל הצעירה להתעשת במהירות מההלם, לקום על רגליה ולהפוך את המפלה הראשונית לניצחון צבאי מרשים. צבאות מצרים וסוריה של 1973 היו לא פחות מאיימים, ואף קטלניים יותר מהנגיף, אבל יכולנו להם. היום, בלי מנהיג שיציע תקווה וללא מצביא שיבטיח ניצחון, הייאוש מתפשט בקרבנו.

אך סמלי היה הפרסום ב"וושינגטון פוסט" על ראש הממשלה שמביא איתו לבית הלבן מזוודות עם הכביסה המלוכלכת. העולם כולו רואה את הכביסה המלוכלכת שלנו, וה"סטארט־אפ ניישן" נראית עכשיו כאילו הפעילה מנגנון השמדה עצמית. המנהיגות של העם הנבחר, זו שאמורה להתוות כיוון ואסטרטגיה ולהשאיר את העיסוק בפרטים למומחים, מתכנסת לוויכוחים אינסופיים על הפרטים הקטנוניים ביותר: כמה אנשים יטבלו יחד במקווה, ומאיזה מרחק יכולה מסעדה להוציא טייק אוויי. גם האויבים שסביבנו רואים את ישראל בעליבותה, ואפשר לנחש מה עובר להם בראש.

אם ידעה ישראל ב־1973 לגייס את כל כוחותיה, מכל חלקי החברה, ולהכריע - בישראל של 2020, גם העיסוק במשבר הזה מתנהל לאורך קווי השבר הפוליטיים והמגזריים. בעידן הרשת החברתית, כשכל אחד מקבל מידע ועובדות שהותאמו בשבילו, יכולה אומה המתיימרת להיות מתקדמת להמיט אסון על כלכלתה, כשמחצית ממנה מאמינה שכל הבעיה היא קיומן של הפגנות.

דגל ישראל  (צילום: Getty images)דגל ישראל (צילום: Getty images)


הסרט הנצפה ביותר בנטפליקס בימים אלה, "סושיאל מדיה דילמה", מקבץ שורה של אמיתות מוכרות על אופיין הממכר של הרשתות החברתיות וההשפעה שלהן על חיינו. אף שהדברים המובאים בו אינם חדשים, האפקט הכולל שלהם הוא מסמך חזק שראוי לצפייה. בין היתר, מתאר הסרט איך יוצרת הרשת החברתית מציאות אלטרנטיבית לכל אדם ומערערת את הבסיס העובדתי לשיח ציבורי. עידן הפוסט־עובדות מפורר ומקטב את כל הדמוקרטיות בעולם המערבי, אבל בחברה שעוד נכונו לה אתגרים ביטחוניים, הוא גורם לך לתהות אם מול איום חיצוני נצליח לאחות את הקרעים ולהתגייס כאומה אחת.

העולם כולו נמצא עכשיו בתוכנית הריאליטי של הקורונה, והיא מספקת ניסוי השוואתי, עם המון קבוצות ביקורת, על תפקוד של הנהגות, סולידריות של חברות, אפקטיביות של מערכות ציבוריות והשפעת הפוליטיקה הקטנה על קבלת החלטות לאומיות במשבר גדול. אחרי שבעה חודשים אנחנו מדשדשים בתחתית הטבלה העולמית בכל אחד מהפרמטרים האלה, בצל אורם של הגויים האחרים.

עם זאת, הטלטלה העולמית קיצרה עוד יותר את המרחק שבין משבר להזדמנות. הקורונה, שרק לפני חצי שנה נראתה כמו קרש ההצלה של נתניהו, נראית עכשיו יותר כמו קרשים לארון קבורה של כהונתו, אבל הוא כבר הוכיח את יכולתו לצוף גם על כאלה. שליטתו המוחלטת של נתניהו בשיח הציבורי ויכולתו הווירטואוזית להטות אותו למקומות שנוחים לו, הופכות אותו לאומן בניווט פוליטי במים סוערים.

מתוך הטלטלה והשבר של יום הכיפורים ההוא צמח שינוי משמעותי בחברה הישראלית: הוא הביא אל סופה דומיננטיות של עשרות שנים של מפלגת העבודה בפוליטיקה הישראלית והציונית והוביל את ישראל לשלום עם הגדולה באויבותיה. המחדל של 1973 גרם לישראלים לאמץ ספקנות בריאה לגבי תבונת הקברניטים שלנו ולימד אותנו שלמחאה יש כוח לשנות. האם גם המשבר הזה יסתיים בחשבון נפש לאומי ובשינוי?

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13.
tguvot@maariv.co.il