כ-111 אלף עוקבים יש לי בטוויטר, וכתפיסת עולם איני חוסם איש מהם, ולא משנה מה יכתוב. לא חסמתי בעבר, לא חסמתי גם הפעם, כשבעקבות הטור שלי מהשבוע שעבר שלחו לי אוהדים של בנימין נתניהו תמונות שלי עם שפם של היטלר, איחולי מוות לאמי (המנוחה), הסברים מפורטים לאיזו התעללות בדיוק ראויות בנות משפחתי, וגם איומים בנוסח: "אתה בוגד. אין כפרה ומחילה לבוגדים. בסוף, כל הבוגדים משלמים ביוקר".

הרבה שנים אני הולך גם עם הגישה הגורסת שעיתונאי לא צריך להגיש תביעות דיבה, אלא במקרים קיצוניים במיוחד (תפיסה שאני מודה שנסדקה מעט השבוע). לעיתונאי יש במות משלו כדי להשיב לדברים שנכתבים עליו, ובדרך כלל הוא צריך להסתפק בהן. בימים כתיקונם, על אף שזה לא נעים, אני יכול לחיות עם ערימות הרפש והטינופת החורכות את הרשתות החברתיות. עם מה אני לא מוכן לחיות? עם שקרים. עכשיו, תראו, כל אחד מאיתנו קורא ושומע על "פייק ניוז" - "ידיעות כזב", בעברית - שמתרוצצות ברשת.

לא פעם אנחנו עומדים מול ידיעות שכאלה, ולא באמת יודעים איך להתייחס אליהן. אמת? שקר? להאמין לצד הזה? להאמין לצד האחר? רק כשזה מגיע אלינו, כלומר רק כאשר אנחנו מכירים את העובדות כהווייתן, ויודעים היטב מה נכון ומה לא - אנחנו מבינים כמה גדול נזקם של השקרנים, של השרלטנים ושל מפיצי הכזב, וכמה לביטוי הקובע שלשקר אין רגליים - אין רגליים.

אחרי ההקדמה הזו, אתם מוזמנים לצאת איתי למסע קצר, שבסופו נלמד מהי אמת ומהו שקר, מיהם עיתונאים ומיהם שרלטנים המתחפשים לכאלה. בתחילת השבוע שעבר פרסם עקיבא נוביק ב"הארץ" טור שבו המליץ לבנימין נתניהו לקבל את ההצעה שהציע לו בזמנו עו"ד יעקב וינרוט המנוח, כך לפי הכותב, ולעזוב את תפקידו בעסקה שתכלול את סגירת תיקיו. כעבור כמה ימים, ביום שישי שעבר, פרסמתי כאן טור רחב שבו הסברתי את השיקולים לכאן ולכאן, וכתבתי בשורתו התחתונה שאני מצטרף לדעתו של נוביק.

באותו יום שבו כתבתי את הדברים, כתב אותם, בנוסח כזה או אחר, גם עורך "מקור ראשון" חגי סגל. לא דיברתי עם חגי, למיטב זכרוני, חודשים ארוכים קודם לטור הזה. אז איך הלכנו שנינו לאותו כיוון? אולי מפני ששנינו חושבים שהמצב רע, ושהמדינה לא מנוהלת טוב. אולי גם הטור של נוביק סייע לנו. שלושה ימים מאוחר יותר, צייץ בטוויטר עורך "בשבע", עמנואל שילה: "אני נוטה להסכים עם קלמן".

אז מה היה לנו עד כה? שני עיתונאים שהעלו באותו יום את אותה הצעה. עוד אחד שכתב לפניי, ושאני נשענתי עליו. ועוד אחד שכתב אחריי, ואשר נשען עליי. מהרגע הזה החלה מערכת התעמולה לעבוד. תומכי נתניהו, בתקשורת ובכלל, יכלו לנהל ויכוח, לטעון שאנחנו מדברים שטויות או סתם להסביר שהרעיון שהעלינו הוא רעיון גרוע. אבל זה לא הספיק להם. משהו בפנים הרגיש להם שלא יכול להיות שסתם ככה חושבים ארבעה עיתונאים שהגיעה שעתו של נתניהו ללכת, אם אין מאחוריהם סיפור מסריח. הרי לא יכול להיות שכולנו, באופן חופשי, הגענו למסקנה שנתניהו לא משרת את הימין, או שהמדינה תקועה איתו, או שעדיף לו ללכת עכשיו כדי לחסוך לעצמו ולנו, בעתיד את התמונות הלא בלתי אפשריות שלו בדרכו אל הכלא. חייב להיות כאן מניע.

יום שידורים מיוחד

בשלב הזה החלה לרוץ ברשת תיאוריית הקונספירציה הבאה: היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט רוצה עסקה עם נתניהו (אין לי שום מושג אם זה נכון או לא), וכדי להחדיר את המסר הזה לשיח, הוא זימן את ארבעתנו - את סגל, את נוביק, את שילה ואותי - לשיחת תדרוך, וכולנו יצאנו ממנה והעלינו על הכתב את מה שהכתיב לנו היועץ. כאן נכנסה לתמונה חבורה מוכרת של פרצופים, שנקרא להם כאן "עובדי תקשורת", כולם מאוהדי נתניהו. עם האהדה הזו, שלהם, אין כמובן שום בעיה. יש בעיה עם דפוסי העבודה שלהם. איש מהם לא באמת מתעניין בעובדות, איש מהם לא באמת רואה לנכון לבדוק משהו לפני שהוא מפרסם אותו, ומה שהופך את חלקם - בעיני עצמם, ובעיני כלי התקשורת שלהם - ל"עיתונאים", זו העובדה שיש להם מה להגיד.

אחת הראשונות הייתה עו"ד כנרת בראשי - פחות עיתונאית, יותר פובלציסטית טוויטר - שפנתה אליי בפומבי, ברשת, ושאלה: "אשמח לתגובה שלך, האם נפגשת עם מנדלבליט לאחרונה לשיחה אוף רקורד?". בראשי פנתה גם לעקיבא נוביק באותה שאלה. הרמז היה ברור: היועץ תדרך אותנו, ואנחנו כמו תוכים דקלמנו את רעיונותיו כאילו הם שלנו. זמן קצר אחר כך עלה לשידור שמעון ריקלין בערוץ 20 והדהד את התהייה של בראשי: "האם מנדלבליט נפגש לאחרונה עם עיתונאים מהימין, והאם כתוצאה מהמפגשים האלה חלק מהעיתונאים מדברים כמו שהם מדברים?".
בהמשך היו לעיתונאי החוקר ריקלין גם התשובות. "היועץ", הוא כתב ברשת, "חבר לפוליטיקאים אנטי־ביבי, וביחד הם ניסו להפעיל עיתונאים כדי שאלה יקדמו את האג'נדה האנטי־ביבי, ולצערי חלקם כך עשו". למי ששאל אותו האם מנדלבליט נפגש עם "אותם עיתונאים" והעלה בפניהם יוזמה לעסקת טיעון עם נתניהו, השיב ריקלין בטוויטר: "הוא עוד יותר מתוחכם מזה". ריקלין גם ידע לספר מה בדיוק אמר היועץ לאותם עיתונאים, כלומר, גם לי, באותן פגישות: "הוא ניסה להסביר כמה המצב של ביבי בעייתי וחסר תוחלת". כמה שווה העיתונות של ריקלין? לזה נגיע עוד מעט.

הבא בתור היה יעקב ברדוגו. ברדוגו דיווח גם הוא על "התדרוך שקיבלו כל הכתבים האלה", וגם השכיל לפרש ש"לפי דעתי, הם משמשים ככלי או כזרוע ארוכה של החברים בסלאח א־דין, ככה ההבנה הפוליטית שלי...". הבנתם? הוא לא יודע, הוא לא בדק, אבל זה מה שאומרת לו "ההבנה הפוליטית" שלו. "הלמברגרים והמנדלבליטים, שיושבים בסלאח א־דין", הוסיף, "מעבירים מסר לבנימין נתניהו דרך החוליה הכי חלשה, הטהרנים האלה של הציונות הדתית".

רגע, זה לא הכל. אתמול בבוקר עדכן ברדוגו, בשידור רדיו, שמנדלבליט הנדס לי את התודעה, ושזה שהוא הסכים לפגישות איתי, ולא רק איתי, "זה מה שחריג וחמור". ומכיוון שחברי הקבוצה הזו מזינים זה את זה, ההדהוד של האג'נדה הזו שלהם, על פגישת התדרוך המסתורית אצל מנדלבליט, נמשך. ברדיו גלי ישראל הקדישו השבוע משהו שנשמע כמו יום שידורים מיוחד לעבדכם הנאמן. מרואיין אחרי מרואיין. תוכנית אחרי תוכנית. אלמלא היה מדובר במשהו שהוא על גבול ההזיה, הייתי מוחמא מהכבוד שנפל בחלקי. ארז תדמור, אחד המגישים בתחנה, דיבר בביטחון גדול על אותם "תדרוכים" שקיבלנו מהיועץ, וגם ידע להגיד עלינו, העיתונאים שהגיעו אליהם לכאורה, שמה שעשינו היה "לבוא ולהיכנע לתדרוכים הללו ולניסיונות הנואשים של מנדלבליט וכנופיית סלאח א־דין".

בתוכנית אחרת - מסתבר שבגלי ישראל אפשר לשמוע את תדמור ביותר מתוכנית אחת - הוא הוסיף בידענות ש"אם אנחנו מחברים פה את כל הפרטים, קשה מאוד להימנע מהמסקנה שאותם ארבעה כותבי טורים הדהדו איזשהו ניסיון של צמרת סלאח א־דין". הלאה. אלי ציפורי, פעם עיתונאי וכיום ביב שופכין של ניבולי פה, שאליהם עוד נגיע בהמשך, החזיק בידו את הראיה המנצחת. "רוחו של מנדלבליט מרחפת מעל כל המאמרים האלה. האיש אלוף בתדרוכים... הוא יודע איך לקנות עיתונאים... הוא המדליף מספר אחת". אבי רצון, עוד אחד שידע ימים טובים יותר, התיישב מול המיקרופון, גם הוא בגלי ישראל, והקריא מן הדף טקסט שהכין בבית: "משהו קורה כאן. היועץ המשפטי פנה לעיתונאים המזוהים עם הימין בבקשה להיפגש... אני מתפלא על חגי סגל, עורך 'מקור ראשון', ועל העיתונאי קלמן ליבסקינד.

יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


אם כבר אתם מתמסרים, וקשה לכם להחזיק מעמד, ואם כבר אתם זקוקים לחיבוקים וליטופים עד כמה אתם נאורים ומאוזנים ומקצועיים, לכו עם מנדלבליט, ליאת בן ארי ושי ניצן עד הסוף. המטרה הרי מקדשת את האמצעים... וכמובן, בחינם. כי אפילו על המחיר לא התווכחתם". אפשר להמשיך ולצטט את חיים שיין ב"ישראל היום" ועוד כמה אחרים, אבל נדמה לי שהרעיון הובן.

כזב מגיח לעולם

אודה, עד לפני יומיים־שלושה חשבתי שלא ראוי כלל להתייחס לטענות בדבר פגישה כזו או אחרת שלי עם היועץ המשפטי לממשלה. עיתונאי נפגש לשיחות רקע עם כולם. עם פוליטיקאים, עם פקידים רמי דרג, עם קצינים בכירים, עם כל מי שפגישה איתו יכולה להחכים, להעשיר את הידע ולסייע להבנה. רק אצל אנשים שלא עסקו מימיהם בעיתונות אמיתית, פגישת רקע עם מישהו, כמוה כהשתעבדות למסריו. נפגשתי לפני הבחירות עם בני גנץ. נפגשתי, לא פעם ולא פעמיים, גם עם בנימין נתניהו. אם ראש הממשלה היה מזמין אותי יותר, הייתי מגיע בשמחה לפגישה איתו בכל שבוע. כך לפני שכתבתי שמוטב שיפרוש, וכך אחרי. הפגישות הללו הן כלי עבודה עיתונאי מהמדרגה הראשונה. אבל כדי להבין את זה צריך להיות עיתונאי.

יתרה מכך, המחשבה של החבורה הזו שלפיה אם אני נפגש עם מישהו, אני בהכרח מדקלם כמו תוכי לתוך הטור שלי את מה שהוא אמר לי - היא מחשבה של אנשים שלא עשו עיתונות מימיהם, ושכך נראית שגרת העבודה שלהם מול הפוליטיקאים שמדברים איתם. כך או כך, לפגישות הללו בדרך כלל לא ניתן פומבי. חגי סגל, לדוגמה, הודיע השבוע שהוא נפגש לשיחות מהסוג הזה עם אינספור אנשים מכל גווני הקשת, שאם תזדמן לו האפשרות הוא ייפגש לשיחה כזו גם עם חסן נסראללה, ושמפאת אופיין של פגישות רקע, שהדברים שנאמרים בהן לא מיועדים לציטוט או לייחוס, אין לו כוונה לספר עם מי הוא נפגש ומתי.

כאמור, ביום רגיל, הייתי מצטרף לחגי, אבל כדי להראות לכם עם איזה שקרנים יש לכם עסק, ואיך מגיח לעולם כזב שרץ ברשתות כבר כמעט שבוע, החלטתי לפתוח כאן הכל. ראשית, פניתי לעקיבא נוביק ושאלתי אותו, האם כפי שמספרים עליו הוא אכן נפגש לשיחת תדרוך עם היועץ המשפטי לממשלה קודם לטור שכתב. נוביק צחק. לא רק שבזמן האחרון הוא לא פגש את היועץ, סיפר לי, הוא לא פגש אותו מעולם, ולא דיבר איתו מעולם. לא בטלפון, ולא בזום ולא בווקי טוקי. פשוט שקר.

המשכתי אל עמנואל שילה. אולי אתה פגשת את מנדלבליט, שאלתי אותו. הרי זה מה שאומרים עליך. שתודרכת. שהיועץ אמר לך מה להגיד. מעולם לא תודרכתי על ידי מנדלבליט, ענה לי עורך "בשבע", לא עכשיו ולא בעבר. יתרה מזאת, הוסיף, מעולם לא שוחחתי איתו, מעבר לפגישה מקרית של רגע באירוע שבו נתקלנו פעם האחד בשני, ומישהו ערך היכרות בינינו. נו, תשאלו אותי, ומה עם התדרוך שאתה עצמך קיבלת מהיועץ? הרי כל הבלגן התחיל בעקבות הטור שלך, וריקלין וברדוגו ותדמור ורצון וציפורי, שורה של עיתונאים חשובים, רציניים ונשואי פנים, סיפרו על התדרוך שלך. לא יכול להיות שהם המציאו את זה.

אביחי מנדלבליט (צילום: פלאש 90)אביחי מנדלבליט (צילום: פלאש 90)


ובכן, הפעם האחרונה ששוחחתי עם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הייתה בדיוק לפני תשעה חודשים (שאלתי את דוברות משרד המשפטים אם יש להם בעיה שאפרסם את העובדה הזו, ונעניתי בשלילה). זה קרה אחרי שני טורים שבהם כתבתי על היועץ דברים שלא נעמו לו, ושהוא חשב שאני שוגה בהם, ובגינם הזמין אותי כדי לנסות להסביר לי שאני טועה. מהלך לגיטימי לגמרי, ואם גם היה משכנע אותי, הייתי מתקן בלי שום בעיה את מה שכתבתי.

לעצם העניין, כאמור, בניגוד לקשקושים שפיזרה כאן השבוע החבורה המדוברת, תשעה חודשים עברו מאז הפגישה ההיא, ואחריה לא החלפתי עם היועמ"ש ולו מילה אחת נוספת עד לרגע זה. לא פגישה, לא תדרוך, לא שיחת טלפון. שום כלום. הכל שקר וכזב. מיליון ציוצים בטוויטר, ואינספור הבלים שרצו ברשת, ושתיארו את אותם תדרוכים שעברתי אצל היועץ, כולם קש וגבבה.

ואתם יודעים מה מדהים? שחבורת הכלום הזו - שמעון ריקלין וארז תדמור ואבי רצון ויעקב ברדוגו ואלי ציפורי - מכירים כולם את מספר הטלפון שלי. חלקם מתכתבים איתי בשגרה אחת לכמה ימים. ולמרות זאת, איש מהם לא טרח לבדוק איתי את העובדה הפשוטה, שהייתה מפילה את כל התיאוריה המגוחכת שלהם. אפילו לא אחד. וחשוב לי להדגיש שוב, חרף ניסיונותיה של הקבוצה הזו להציג את כל מוסד שיחות הרקע עם מנדלבליט או עם אחרים כפשע הגובל בבגידה - אם היועץ היה מזמין אותי אליו, הייתי בא. כי אני מתעניין. כי אני רוצה לשמוע. כי אני עיתונאי.
מעבר לזה, תודו שקצת מצחיק שה"ביביסטים" נעלבים כל אימת שמישהו טוען כלפיהם שהם אומרים "אמן" בלי לחשוב אחרי כל מהלך של נתניהו, אבל ממש במקביל אין להם בעיה לטעון שחגי סגל או אני שמענו את היועץ ודקלמנו, בלי לחשוב, כל מילה שלו.

גידולי פרא תקשורתיים

וכאן אני רוצה לעזוב רגע את עצמי ולהתמקד במשהו חשוב הרבה יותר. קוראים לו עיתונות. במשך שנים פיללנו בימין לעיתונות "אחרת". רצינו שבתקשורת הכללית ישתלבו גם עיתונאים שגדלו בבתי גידול שונים מאלה שגדלה בהם רוב הברנז'ה בעבר. שיגוונו אותה. שיעשירו אותה. שיכניסו לתוכה פנים אחרות. במידת מה, זה קרה. יש כיום בתקשורת יותר פרצופים "אחרים" מבעבר. אבל לצדם של אלה, צמחה לה באין מפריע גם ערוגה מסוכנת של גידולי פרא תקשורתיים. אנשים שברובם לא כתבו מעולם ידיעת חדשות, ולא אספו מעולם מידע, ולא חיטטו מעולם בארכיון מצהיב, ולא דיברו מעולם עם מקור, ולא הצליבו מעולם סיפור.

אלה נשאבו אל הוואקום שנוצר בהיעדר עיתונאים ימניים, ובמסלול ירוק ומיוחד דילגו על שלב הטירונות והלימוד ורכישת הכלים, ודי היה להם שמישהו הניח לידם מיקרופון כדי שיוכלו להביט במראה ולראות שם, ניבטת אליהם, דמות של עיתונאי. אנשים ללא הבנה עיתונאית. אנשים ללא אתיקה עיתונאית. אנשים ללא כבוד לערכים עיתונאיים. ועבורי, כמי שאוהב את המקצוע הזה וכמי שהמקצוע הזה חשוב לו, מדובר בעסק עצוב ומייאש. אני מכיר את הטענה שלפיה יש בתקשורת הכללית מעט מדי תומכים לבנימין נתניהו. אני מסכים איתה. הזכרתי אותה בעצמי יותר מפעם אחת. חשוב שהתקשורת תתגוון גם באנשים שבאים מתוך אותם 35 מנדטים שהצביעו לליכוד. אלא שתמיכה בליכוד או בנתניהו לא יכולה להיות הקריטריון היחיד שהופך אדם לעיתונאי.

קחו את שמעון ריקלין. מדי מערכת בחירות עולה שמו כמועמד ברשימה כזו או אחרת לכנסת. יקבל שריון אצל הרב רפי פרץ או לא יקבל? ישולב ברשימת הליכוד או לא ישולב? בואו נזכור שאלמלא התגלגל במורד הרשימה בפריימריז של הבית היהודי ב־2015, אחרי מנהלת האולפנה של קדומים, אולי היה היום חבר כנסת. ומכיוון שהוא לא חבר כנסת, הוא "עיתונאי". ואם הוא לא נכנס לרשימה של נתניהו לכנסת, אז הוא מראיין את נתניהו או מפרשן אותו בתוכנית האקטואליה שלו. העיתונות כחלטורה.

בנימין ושרה נתניהו וחברי הליכוד (צילום: מרק ישראל סלם)בנימין ושרה נתניהו וחברי הליכוד (צילום: מרק ישראל סלם)


ריקלין, כמובן, לא לבד. ארז תדמור העיד על עצמו השבוע: "אני בתקשורת מ־2003". מה זאת אומרת "אני בתקשורת"? היום הוא שדרן רדיו ומגיש תוכניות אקטואליה. בין לבין, בארבע מערכות הבחירות האחרונות הוא היה חבר בצוות קמפיין הבחירות של בנימין נתניהו. חברים, זה לא הולך ככה. או שאתם עיתונאים או שאתם פוליטיקאים. רצינו הרבה מאוד שנים שאנשים שגדלו במקומות שבהם אתם גדלתם ישתלבו בתקשורת, אבל לא ככה.

ואני מבקש מכם, צרכני התקשורת מהימין, להבין שהבדיחה הזו היא על חשבונכם. כי כששמעון ריקלין מסביר השבוע ב"חשיפה" מהדהדת ש"הרבה מהסיפורים שאתם שומעים על בית המשפט העליון ועל שופטי בית המשפט העליון באים ממנדלבליט", ולא מביא לזה ראיה, ולא מביא לזה הוכחה, ולא מביא לזה תגובה, וזורק את זה לחלל האוויר בשידור חי רק בגלל שהוא שמע משהו ממישהו, זה טירוף. ואני מקווה שאתם זוכרים שאני מכיר מקרוב כמה דברים שקשורים לתחקירים שפורסמו על שופטי העליון.

וכשמגיש אקטואליה ברדיו גלי ישראל כמו ארז תדמור מסביר שיש בעיה שעיתונאים מתוך המחנה מחלישים אותו, כי "מבחינתי, אנחנו כולנו אמורים לאכול מאותו מסטינג, כולנו פה נלחמים במלחמה בתנאי נחיתות קשים, כשאנחנו מעטים מול רבים" - אתם מבינים שאין בין האיש הזה לבין עיתונות ולא כלום. שעיתונות עבורו היא חלטורה, שמסייעת להעביר את הזמן בין מערכת בחירות אחת לשנייה. שיום אחד הוא במטה הבחירות של הליכודניקים, ויום למחרת הוא מראיין אותם, וחוזר חלילה.


ראיתי השבוע ציוץ של יערה זרד, שהצטרפה גם היא לחבורה. היא צייצה בטוויטר ש"הסיפור הוא החיבור הפוליטי בין מנדלבליט לפוליטיקאים שניסו להשפיע על עיתונאים בציונות הדתית". זרד שימשה בבחירות לכנסת ה־21 כדוברת מטה הליכוד, והיום היא מגישה ברדיו. כאמור, הסברתי כבר מה שווה הקונספירציה הזו, שהיא ציטטה. אבל בעולם העיתונאי הזה, שבו אין חוקים, ואין כללים, ואין עובדות, ואין הוכחות - הכל עובר. יום אחד אתה בקמפיין, יום למחרת אתה מסקר את הקמפיין.

אופציות למאזינים

כדי להבין כמה עמוק הבור, אקח אתכם לראיון ששמעתי השבוע, שבו שוחח נעם פתחי, עוד מגיש אקטואליה בגלי ישראל, עם שמעון ריקלין. השניים שברו את הראש בניסיון להסביר מה היה יכול לגרום לי לכתוב טור שבו אני מציע לנתניהו לרדת מהבמה הפוליטית תמורת סגירת תיקיו הפליליים. "בוא ניתן למאזינים את האופציות", הציע פתחי. "יש אופציה אחת שאומרת: 'קלמן ליבסקינד קיבל איזשהו איתות ממערכת המשפט ומהגמוניה... מדברים על לחץ ממערכת המשפט שאולי שלחה מסרים. מדברים על התאגיד. בנאדם מתפרנס מאיזשהו מקום, שהקו האנטי־נתניהו שם מאוד בולט. או שיכול להיות שמדי פעם צריך לשלם איזה מס כדי לקבל איזה קרדיט".

המחשבה שעיתונאי כותב משהו פשוט כי כך הוא חושב, עלתה בשיחה רק הודות להימצאותו של יותם זמרי באולפן. לריקלין, אגב, היה הסבר מצוין משלו למניעי הכתיבה שלי. "עיתונאי הציונות הדתית שוב ושוב לא עומדים בלחץ שהשמאל מפעיל". בוא אזכיר לך משהו, שמעון יקירי. כשאתה עוד עסקת בהקמת מאחזים (מקנא בך על זה), הרבה לפני שעברת לדווח מדי בוקר על הנעשה בבית הקפה החדש שלך ליד תיאטרון הבימה, אני כבר התקוטטתי שנים עם כל הברנז'ה התקשורתית על סוגיות של ימין ושמאל, נתניהו ואנטי־נתניהו. אני ועוד שניים וחצי עיתונאים בימין. אז לטעון שבגיל 50, אחרי 23 שנה בעיתונות, נשברתי מהלחץ "שהשמאל מפעיל", או שהחלטתי למצוא חן בעיני מישהו, זה יותר מטומטם ממביך. אבל כשהכל מטומטם, אז הכל נשמע הגיוני.

קחו את אלי צפורי, שבמשך שנים עשה את עבודתו העיתונאית בשולי העיתונות הכלכלית, ואז, בבוקר אחד דרך כוכבו בימין, כשהפך למגינו הגדול של בנימין נתניהו. שמעו נא, חבריי בימין, מדובר באיש שמנבל את פיו כמו שאיש מכם לא מנבל. במי שקורא ליועץ המשפטי לממשלה "עבריין" ולמשרד המשפטים "ארגון פשע", ואת מו"לית גלובס אלונה בראון הוא מכנה "אלונה שבלונה", ולנתי טוקר, כתב התקשורת של "דה מרקר", הוא קורא "נתי קקי", ואבישי גרינצייג, הכתב המשפטי של "גלובס", זוכה אצלו לתואר "כתבלב". אני שואל אתכם, ברצינות, לא מגיע לכם יותר מזה? אז נכון, הוא בעד ביבי. אבל זה כל מה שאתם צריכים?

רוצים להבין כמה מגוחך האיש הזה? אחרי הטור שלי בשבוע שעבר הוא כתב שאני קורא לנתניהו ללכת מכיוון שאני פועל "בשירות בנט". ובכן, בואו אספר לכם משהו. אין לי קשר עם נפתלי בנט. בנט מחרים אותי כבר כמעט שנתיים. למה? כי מתחתי עליו ביקורת. כן, ממש כמו שמתחתי על בנימין נתניהו. ובעקבות הביקורת הזו בנט נעלב עד כדי כך, שבמשך שלוש מערכות בחירות הוא סירב להתראיין אצל אסף ליברמן ואצלי. בנט ואני לא מדברים, לא נפגשים, ואם אני זוכר טוב הפעם האחרונה שראיתי אותו בגודל טבעי הייתה כשהיה שר החינוך. אבל למה שאיש כמו ציפורי יבדוק משהו, כשהוא יכול לכתוב שטויות ולקוות שיהיו מי שיהדהדו אותן?

ואני חוזר לריקלין, כי חשוב לי שתבינו כמה הקבוצה הזו, על מגוון חבריה, משמידה כל ערך עיתונאי. השבוע הוא סיפר בתוכנית הטלוויזיה שלו, שהוצע לו להיפגש עם היועץ המשפטי לממשלה, והוא סירב. למה? "כי אני לא מאמין לו לאף מילה, אז אני לא רואה טעם להיפגש איתו". בואו נשים בצד את ההכחשה הגורפת שבאה לעניין הזה מכיוונו של דובר משרד המשפטים. בואו נגיד שהטענה נכונה, ושמנדלבליט בעצמו טלפן לריקלין והזמין אותו אליו (כאמור, זה לא קרה).

אני רוצה שתבינו משהו. המציאות שבה שמעון ריקלין תוקף במילים בוטות, באופן יומיומי, את היועץ המשפטי לממשלה, וכשזה רוצה להסביר לו את עמדתו הוא מודיע לו שהוא מסרב לשמוע אותה - היא האנטי־עיתונות בהתגלמותה. זה לקחת את המקצוע שלנו ולהפוך אותו לג'ונגל של פראי אדם. ח"כ אחמד טיבי, ואת זה יודע כל מי שקורא את הטורים שלי, הוא לא בדיוק כוס התה שלי. כתבתי פה אינספור פעמים נגדו ונגד התמיכה שלו במחבלים.

אם זה היה תלוי בי, אנשים כמוהו היו נפסלים מלכהן בכנסת. ועדיין, כשעבדתי על תחקיר שהיה קשור בעקיפין למשהו שנגע בו, וטיבי הרים לי טלפון והזמין אותי אליו כדי להסביר לי את עמדתו, לא חשבתי לרגע שאני רשאי להגיד לו לא. זה אל"ף־בי"ת של המקצוע שלנו. זו לא הפעם הראשונה שאני כותב בכאב על מה שמתרחש בשולי העיתונות הימנית, אבל המצב הולך ומחמיר. על חלק מתקשורת הימין אפשר לומר בצער רב, ובהישען על האמירה המפורסמת ההיא של יעקב חזן: רצינו לגדל דור של עיתונאים, ובמקומם צמח לנו דור של שרלטנים. גמר חתימה טובה לכולם.