בנג׳מין גדעון הוא עורך דין יהודי ממדינת מיין שבצפון־מזרח ארה"ב. הוא גם בעלה המאושר של שרה גדעון, מועמדת לסנאט, בת לאב הודי ולאם ממוצא ארמני. עוד מעט בת 50. ויש סיכוי לא רע שאת יום הולדתה העגול תחגוג בוושינגטון. גדעון מובילה במרוץ שנראה צמוד נגד סוזן קולינס, סנאטורית רפובליקנית, כמעט 25 שנים בוושינגטון.

כשנבחרה, ב־1996, הבטיחה שלא תשרת יותר משתי קדנציות. פעמיים שש שנים. אבל הבטחות של פוליטיקאים, אתם יודעים מה אפשר לעשות איתן. כך או כך, בוחרי מיין החליטו שהם רוצים בה עוד. לפני שש שנים, בבחירות האמצע של 2014, ניצחה עם כמעט 70% מהקולות. אבל באמצע השבוע, לאחר כמה סקרים לא משכנעים, ולאחר מותה של השופטת רות ביידר גינסבורג, התפשטה ההערכה שמצבה של קולינס קשה. ובמילים פשוטות: גדעון היא המועמדת שככל הנראה תנצח.

דונלד טראמפ בתגובה ראשונה למותה של השופטת רות גינזבורג. צילום: רויטרס

מה קרה? דונלד טראמפ קרה. קולינס הייתה סנאטורית חריגה. רפובליקנית בצפון־מזרח ארה״ב, אזור שרובו צבוע בכחול של המפלגה הדמוקרטית. זה לא בלתי אפשרי. לבוחרים מותר להחליט שגם אם הם מעדיפים נשיא דמוקרטי, הם דבקים במחוקק רפובליקני. אבל ככל שהפוליטיקה נעשית מקוטבת יותר, ככל שהחלוקה לטובים ורעים נעשית פשטנית יותר, כך נעשה מסובך יותר למי שחורג מהדפוס הסטנדרטי.
לארי סבתו, אחד הפרשנים החשובים של הקרב על קפיטול היל, העביר השבוע את המרוץ של קולינס במדינת מיין מטור המרוצים המתנדנדים לטור המרוצים הנוטים לדמוקרטים.

בכך איזן למעשה את המפלגות. הוא צופה 49 סנאטורים דמוקרטים ו־49 רפובליקנים. שתי מדינות יכריעו את הכף. שתי מתנדנדות. בעיניו, אלה איווה וקרוליינה הצפונית. מודלים אחרים, כמו זה של נייט סילבר, מסכימים איתו ביחס לשתי אלה, אך עדיין סופרים גם את מיין ברשימת המדינות הצמודות ביותר. טום טיליס הוא הסנאטור מקרוליינה הצפונית, אחת משתי המדינות שיקבעו את גורל הסנאט. גם הוא רפובליקני. גם כיסאו מתנדנד. אם יודח, הקדנציה שלו תהיה קצרה בהרבה מזו של קולינס. לפני שש שנים, כשהיא נבחרה בפעם הרביעית, הוא נבחר בפעם הראשונה ועבר לוושינגטון. טיליס רגיל למעברים. בילדותו עברה משפחתו דירות 20 פעם, ואחת האנקדוטות המסקרנות ביחס לחייו היא שמעולם לא למד שנתיים ברצף באותו בית ספר.

הבית הלבן (צילום: רויטרס)הבית הלבן (צילום: רויטרס)


קצת יותר מחודש לפני הבחירות, קולינס וטיליס בוחרים באסטרטגיות הפוכות בניסיונם האחרון למצוא לעצמם בוחרים. קולינס מרחיקה את עצמה מטראמפ, ביודעה שיפסיד במיין. טיליס מקרב את עצמו לנשיא, בהנחה - לא לגמרי מובטחת - שינצח בקרוליינה הצפונית. המבחן שקבע את האסטרטגיה הזאת הוא מבחן בית המשפט העליון. קולינס הודיעה שלא תצביע בעד מועמד הנשיא להחליף את השופטת גינצבורג במועמדת שמרנית ערב הבחירות. טיליס הודיע שיצביע בעד מי שטראמפ יבחר. ובתרגום לפוליטיקה: קולינס מבינה שאין לה סיכוי לנצח בלי לשכנע כמה מצביעים דמוקרטים שהיא לא גרועה כמו הנשיא. טיליס מניח שהקרב על העליון יביא לקלפי מצביעי טראמפ, שלא תמיד התרשמו שתמיכתו בנשיא מספיק נחרצת.

אישור מועמדותם של שופטים פדרליים הוא אחד מתפקידי המפתח של הסנאט. סיבה טובה לכל מפלגה לרצות לנצח. הנה, הרפובליקנים עומדים כנראה לנצל את הרוב הקטן שיש להם כדי לקבוע עובדה חשובה, ולהציב בבית המשפט רוב מוצק של שישה שמרנים. הנה, הדמוקרטים כבר מאיימים שאם וכאשר יהיה להם רוב בסנאט ינקטו פעולות תגמול ויוסיפו שופטים לבית המשפט - שופטים משלהם כמובן. תוספת שופטים מותרת על פי החוקה, ולא נעשתה עד היום באופן הזה רק מטעמי מסורת ורצון לשמור על המוסד הממלכתי האחרון מחוץ לתחום. אבל כמו שאר הנורמות, גם זו מתפוררת עם הזמן. תהליך שהואץ בתקופתו של טראמפ, שנורמות הן בעיניו לחלשים בלבד.
ג'ו ביידן (צילום: REUTERS/Leah Millis/File Photo)ג'ו ביידן (צילום: REUTERS/Leah Millis/File Photo)

הסנאט הוא גוף שמשתנה לאט, בין השאר, משום שחבריו נבחרים לקדנציות ארוכות, ומשום שבכל שנת בחירות - פעם בשנתיים - מוחלף רק שליש מחבריו. למעשה, זו הייתה כוונת המחוקק. יש בית נבחרים, גדול, כאוטי, סוער, נציג העם הפרוע. ויש סנאט, קטן יותר, מכובד יותר, שקול יותר, המאזן את הזרוע המחוקקת. בסנאט שני נציגים לכל מדינה, קטנה כגדולה, ובסך הכל 100. במקרה של תיקו, לסגן הנשיא שמורה הזכות להכריע.

למפלגה הדמוקרטית יש יתרון מובנה בבית הנבחרים, משום שרוב המדינות המאוכלסות, ובעיקר הערים הגדולות, כמו ניו יורק או פילדלפיה או שיקגו, נוטות שמאלה, ושולחות נציגים רבים לבית התחתון. למפלגה הרפובליקנית יש יתרון מובנה בסנאט, משום שבו הגודל לא קובע. המדינה הקטנה ביותר, ואולי גם השמרנית ביותר, ויומינג מקבלת את אותו משקל כמו המדינה הגדולה ביותר והליברלית מאוד קליפורניה. ובכל זאת, יש לדמוקרטים סיכוי. הרפובליקנים שולטים בסנאט, ברוב לא גדול, בשש השנים האחרונות. לפני כן היה רוב דמוקרטי לשמונה שנים. לפני כן רפובליקני של ארבע שנים, דמוקרטי של שנתיים, רפובליקני של שש, דמוקרטי של שמונה, רפובליקני של שש. מה שמביא אותנו עד לימיו של רונלד רייגן כנשיא, שלפניהם שלטו הדמוקרטים בסנאט למשך רבע מאה, במקביל לשלטון של 40 שנה בבית הנבחרים.

דונאלד טראמפ, ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)דונאלד טראמפ, ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)


מה השתנה? המפלגות השתנו. פעם התחרו הדמוקרטים והרפובליקנים בערך באופן שווה במדינות גדולות וקטנות. אבל בעשורים האחרונים התרחב הפער בין העיר והכפר, בין האורבני למרחב הפתוח. זה לדמוקרטים, זה לרפובליקנים. למעשה, הרוב הרפובליקני בסנאט מייצג מיעוט של בוחרים. מספר האמריקאים המתגוררים בכל המדינות שהרפובליקנים מייצגים קטן ממספר האמריקאים בכל המדינות שהדמוקרטים מייצגים.
לא הוגן? לא בטוח. כאמור, זו הייתה כוונת מנסחי החוקה.

הם רצו למנוע מצב שבו המדינות הגדולות והעשירות דורסות את המדינות הקטנות (וגם למנוע מצב שבו המדינות בצפון כופות על מדינות הדרום לבטל את מוסד העבדות). הסנאט הוא הבלם הזה. ובעיני המפלגה הרפובליקנית כיום, הוא גם הבלם הסביר ביותר שנותר למניעת השתלטות כוללת של המפלגה הדמוקרטית על סדר היום, ודחיפה של חקיקה ליברלית. זה מה שקרה להם בשנתיים הראשונות לכהונתו של ברק אובמה - כשהנשיא הצליח להעביר את חוק ביטוח הבריאות שלו בלי שיהיה מי שיוכל לעצור אותו. זה מה שעשוי לקרות להם גם בשנתיים הראשונות של מי שהיה סגנו של אובמה.