אצלנו במשפחה יורשים אהבות. את סוכות אני אוהבת במיוחד כי כך זה היה גם אצל סבא שלי, צבי ז”ל. המרפסת של הבישולים, המקום שממנו סבתא שלי נהגה להוציא את סירי הענק שלה לעניי השכונה, הייתה מתפנה מפתיליותיה ועוטה חג. הוא היה מקשט אותה בשטיחים מיוחדים, ברימונים ובשרשראות של אורות, והאורחים היו מגיעים בזה אחר זה. את חלקם הכרתי, חלקם היו חדשים. סבא שלי היה כל כך מאושר, שאפילו השלט שהכנתי לקישוט הסוכה היפה שלהם בשכונת הבוכרים, “ברוך אתה בבואך, ברוך השם בצאתך”, לא הצליח להעיב על מצב רוחו העליז בחג הזה. הוא רק נעץ בי מבט מרוכז ואמר: “לעם ישראל יש כמה תכונות טובות וכמה לא. אחת היפות היא הכנסת אורחים והדאגה אחד לשני. תורידי את השלט בבקשה”, ולא יסף.

עם השנים החלה לנקר בי השאלה עד כמה אנחנו באמת עם. אחרי הכל, התחלנו מעמדת מוצא של 12 שבטים. אולי בכלל אין “אנחנו”? ההגדרה של “עם” היא לאום, אוסף גדול של בני אדם שיש להם מוצא אחד, היסטוריה משותפת, ובדרך כלל גם לשון מדוברת אחת, ורובם מרוכזים במדינה מסוימת. לאום – יש. מוצא אחד – לכאורה יש, כולנו אמורים להיות צאצאי אברהם אבינו. היסטוריה משותפת – יש. לשון אחת – יש. אבל האם זה אכן מספיק?

השבוע ישבתי למפגש זום עם חברי הקטן בן ה־8. המשימה: להזמין את ארבעת המינים לסוכה. נכנסנו לאתר של “נתינת לולב”, יוזמה של קבוצת חברות וחברים שהתאגדה בהתנדבות מלאה ומציעה לקנות ממנה ולתרום את כל הרווח לצדקה. איך? פשוט מאוד: כל מי שמזמין את ארבעת המינים תמורת תשלום סמלי, יכול לבחור את העמותה מהעמותות שנרשמו למיזם, והכסף יועבר אל אותה עמותה ישירות.

“מה זה עמותה?”, שאל חברי הקטן. “זו התאגדות של אנשים שרוצים לפעול בשביל מטרה מסוימת, ללא מטרת רווח”. אחר כך הסברתי מה זה “ללא מטרת רווח”, ושצריך לעמוד בכל מיני תנאים ולהירשם אצל רשם העמותות, שזה גוף ממשלתי במשרד המשפטים. יחד גלשנו באתר “גיידסטאר” וגילינו שבישראל רשומות כ־38 אלף עמותות (כ־15 אלף מתוכן לא פעילות).  “אבל מה הן עושות?”, התעקש חברי הקטן. “בוא נעבור אחת־אחת”, הצעתי. היה קשה לבחור. האם נתרום לעמותות שעוזרות לילדים ולנוער בסיכון, או לעמותות שעוזרות לילדים חולים, או אולי לעמותות שחוקרות מחלות? או אולי לעמותות שהוקמו כדי לסייע בשעות משבר, כלומר בדיוק בשעות האלה, שכולנו חווים עכשיו, וסופן – מי ישורנו?

גם מבעד לזום המטשטש, חברי נראה משתומם. הוא יישר את המשקפיים שלו שהחליקו לו על קצה החוטם והתחיל לשאול שאלות. “יש ילדים שלא גדלים בבית שלהם עם ההורים?”, “אם יש בתי חולים וקופות חולים, למה צריך עמותה שעוזרת לילדים חולים?”, “יש בתי ספר. למה צריך עמותות שעוזרות לתלמידות ולתלמידים שקשה להם?”, וכהנה וכהנה שאלות וקושיות, עד שהגיעה מהלומת המחץ: “אני לא מבין. בשביל מה יש ממשלה ומיליון שרים? מה בעצם הם עושים?”, שאל ילד קשוב בן 8 את מה שכולנו שואלים בשלב מסוים בחיינו.

התשובה טמונה, כאמור, במספר העמותות שפועלות פה בינינו. הן רואות את כולם. הפעילות שלהן צומחת מהמצוקות בשטח ונועדה לתת תשובות למי שלא מקבלים אותן מהגופים הרשמיים. אני מכירה היטב את הטענה על עמותות שמגלגלות כסף. אולי יש כאלה. בכל מקום אפשר למצוא בעיות, אבל כחברת שתי עמותות שעושות רק למען הציבור, אני יודעת שחבריי ואני לא מקבלים שקל אחד על פועלנו. למה אנחנו עושים? כי אכפת לנו מאחרות ומאחרים. הידיעה שעוד רבות ורבים מרגישים ועושים כמונו, מעודדת. כמו חמצן לרוח. מי יודע, אולי זו הדרך הנכונה להפוך לעם באמת. 

קריאה ראשונה

פעם מזמן, שודרה בטלוויזיה הסדרה הלימודית “1,2,3 מגע”, שנועדה להוריד את המילה “מדע” מהאולימפוס והגישה את התחום באופן ידידותי ונעים לציבור הילדים והנוער, כך שתיאוריות מדעיות קיבלו פנים של יומיום. זה הדבר הראשון שעלה בי כשראיתי את ספרי “נסו את זה בבית!”, מבית מדעני מכון דוידסון, הזרוע לחינוך מדעי של מכון ויצמן. הנחת העבודה פשוטה: בבתים של כולנו מחכים חומרים שאפשר לערוך איתם ניסויים מדעיים, עם תגובות כימיות ותופעות פיזיקליות, ומה יותר טוב מאשר להתנסות באופן יצירתי באמצעות החושים?

הספרים מיועדים לגילאי גן חובה וכיתות יסודי ומגיעים בשתי רמות. ברמה 1 למשל, ניסוי עם בלון שלא מתפוצץ או ניסוי עם צימוקים רוקדים, וברמה 2, ניסוי הכנת פלסטיק עם חלב ובניית הר געש של קצף. כל ניסוי כולל תיאור מפורט של שלבי התהליך, הסבר לתופעה, איורים צבעוניים ומזמינים וסרטון שמתעד את הניסויים. ברמה 2 אפשר למצוא גם מונחים בסיסיים בפיזיקה, כימיה, הנדסה ועוד. הספרים האלה מגיעים בתזמון מושלם - הסגר - ואינם דורשים היערכות מיוחדת פרט לסקרנות ומעט סבלנות של מבוגרים שילוו את הניסויים. 

"נסו את זה בבית!" מאת מדעני מכון דוידסון; איורים: פריאל חכים; עריכה: עטרה אופק; הוצאת “סיגליות – מספרי סיגל מזרחי־שחור", להשיג בסטימצקי ובצומת ספרים; מחיר: 68 שקלים

נסו את זה בבית (צילום: עיצוב: יעל מיכלסון)נסו את זה בבית (צילום: עיצוב: יעל מיכלסון)

בדק בית

אופביטס" היא סדרת ערכות להרכבה עצמית של דמויות רובוטים, כלי תחבורה, חיות וכלי תעופה העשויים מחלקים מעוצבים שמקורם בארגז הכלים הביתי – אומים וברגים למשל, לצד חלקים מקוריים ומעוצבים. ערכת "משימה בחלל" מזמינה להרכיב דמויות באמצעות למעלה מ־150 רכיבים צבעוניים. הערכה מגיעה עם רקע צילומי (Photo Booth). אחרי שהערכה שווקה ברחבי העולם, ממציאה, רועי ברזני, החליט שגם ילדות וילדי ישראל יכולים להתמודד איתה. נכון, הוא טרם הספיק לצרף אליה הוראות בעברית (חבל), אבל חוברת ההוראות המאוירת מסייעת להרכיב בקלות לפחות שלושה דגמים, והערכה מגיעה עם כלי עבודה ייחודי וקוד חד־פעמי שמאפשר לשתף את היצירה עם קהילת ה"אופביטס".

אופביטס (צילום: יוסי אלטרמן)אופביטס (צילום: יוסי אלטרמן)

ערכות "אופביטס" לבני 6 ומעלה; מחיר: 39־499 שקלים; להשיג באתר "אופביטס"