בהשראת המשפט המפורסם שאמר או לא אמר על רינגו סטאר, ניתן בהחלט לקבוע שלא רק שג'ון לנון לא היה המוזיקאי הכי גדול בעולם, הוא גם לא היה המוזיקאי הכי גדול בביטלס. ולא רק שלא היה הגיטריסט הטוב ביותר בעולם, הוא אפילו לא היה הגיטריסט הטוב ביותר בביטלס. פול מקרטני היה מוזיקאי מוכשר ורבגוני ממנו, ג'ורג' הריסון היה גיטריסט מרתק ומיומן ממנו - אך גם כך, למרות הנחיתות הטכנית הברורה, לנון לא התקשה לשים את שניהם בכיס הקטן של מכנסי הג'ינס שלו.

בפרק זמן לא ארוך של קריירה, לנון הוכיח פעם אחר פעם שהגודל, החומר, הטכניקה והמתמטיקה לא יכולים לנצח את הרוח, אותה השראה מסתורית, בלתי נראית ובלתי נתפסת, שהפכה אותו לכותב השירים (באנגלית הניסוח יותר מדויק: סונג־רייטר) העצום בהיסטוריה. כי לא היה (וגם לא יהיה) עוד אדם על פני האדמה שידע (או יידע) לארוג מילים עם מנגינה בצורה כה מושלמת.

לנון היה הרבה יותר ממלחין של שירים, הוא היה מלחין הרגשות האולטימטיבי. המנעד האינסופי הזה - אהבה, שמחה, כאב, זעם, קנאה, דיכאון, געגועים, מאניה או דפרסיה - גם אם בא לידי ביטוי בתחמושת מוגבלת של אקורדים, הפך כמעט כל שיר שלו, עם ובלי הביטלס, למזוקק וקטלני כמו התקפה מתפרצת בדרך לשער ניצחון בגמר גביע העולם.

ג'ון לנון  (צילום: רויטרס)ג'ון לנון (צילום: רויטרס)

אלא שיש להתיז זרם של מים קרים על הקביעה הזו מבלי לפגוע לרגע בנכונותה ולציין מיד: הכוונה כאן בפירוש אינה לשירים הזכורים והמפורסמים ביותר שלו, המנוני ה־PEACE & LOVE הפלקטיים שכבשו את העולם והתנחלו מאז בתודעה האנושית (מקרטני אף לעג להם בזמן אמת וכינה אותם "PEACE OF CAKE", מה שנתן את האות למלחמת עולם בין השניים). במבט רטרוספקטיבי מפוכח, מנותק מהקשר פוליטי ותקופתי, קשה שלא להסכים עם הטוענים כי מדובר למעשה ביצירות שטוחות וקלישאתיות וכי בשלב מסוים הפרסום וההצלחה קצת עלו לראשו של לנון, שלא עמד בפיתוי והאמין שהוא פוליטיקאי־על (יותר גדול מישו?) שיציל את העולם, גם אם פיו וחשבון הבנק שלו לא בדיוק שווים.

כך טען אפילו חברו הטוב אלטון ג'ון, שעקץ אותו כי בזמן שהוא מטיף לעולם ללא רכוש ב"IMAGINE", הוא רוכש דירה אחר דירה, אם לא טירה אחר טירה. שלא לדבר על הרוצח המתועב מרק דיוויד צ'פמן, שסיפר כי ביצע את המעשה המטורף גם משום שגילה לתדהמתו תוך כדי קריאת כתבה בעיתון ניו יורקי שאין למעשה דבר בין לנון האמיתי, הנובוריש האולטרה־קפיטליסטי, לבין תדמיתו המזויפת, אך המוצקה והבלתי מעורערת, כ"גיבור מעמד הפועלים".

ואכן, הזמן הרב שחלף מאז רק מוכיח, וביתר שאת, כי דווקא שיריו האישיים והאוטוביוגרפיים של לנון הם פסגת יצירתו. בוודאי שלא פעילותו האקטיביסטית, שבאופן טבעי משכה את תשומת הלב המרבית של התקשורת, כיוון שעם הזמן הפוליטיקה ניצחה את המוזיקה בנוקאאוט - מהלך תרבותי הרסני שתוצאותיו ניכרות בחיינו עד היום, אך לא נדון בהן כאן.

אלטון ג'ון - לא חסך מלנון ביקורת(צילום: נתי שוחט, פלאש 90)אלטון ג'ון - לא חסך מלנון ביקורת(צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

40 שנה אחרי הירצחו, אי אפשר להימלט מהשאלה איזה לנון היה אמור לעמוד השבוע מול עוגת יום ההולדת ה־80 שלו. האם הרצח עשה עמו למעשה חסד היסטורי ומנע ממנו להפוך עם הזמן לדמות פתטית ומאוסה, כמו רוג'ר ווטרס, מנהיג הפינק פלויד לשעבר. או שבחייו היה ממשיך להעשיר את העולם ביצירות מופת שמיימיות ובמשפטי מחץ שהיו הופכים את בני האדם למאושרים וטובים הרבה יותר ולטיפשים ורעים קצת פחות.

לפחות לפי "דאבל פנטזי", אלבומו האחרון, הצנוע, האותנטי והמפוכח, שיצא רגע לפני מותו ב־1980 (שלא לדבר על השיר הנבואי שהתגלה בעיזבונו, "NOBODY TOLD ME", שם הוא למעשה חוזה את העולם של היום, שבו כולם מדברים אבל אף אחד לא אומר מילה וכולם רצים אבל אף אחד לא זז לשום מקום), התשובה ברורה: זקנתו של לנון הייתה כנראה מפארת את נעוריו ובשום אופן לא מביישת אותם. ומי שלא מאמין, שיקשיב שוב לשירים הכל כך קסומים והכל כך פשוטים האלה, שראו אור אחרי חמש שנות הסתגרות ושתיקה: בלי מילים גבוהות וחלולות, בלי ניסיונות ילדותיים להציל את האנושות, לא על פוליטיקה ולא על וייטנאם - אלא רק על קשת הרגשות המופלאה של החיים עצמם.