חיים אתגר: חלק מהמכות שניחתו עלינו בעוצמה רבה במהלך המגיפה, שממאנת לנטוש אותנו, תשארנה את חותמן לעוד שנים ארוכות. ואם אתם מאלו שנעים בין פסימיזם לראייה מפוקחת, בוודאי גם לכם יש תחושת בטן שיהיה קשה מאוד להתאושש מהסיפור הזה. יש נגעים רבים, שונים ומשונים שהתגנבו לחצר האחורית שלנו, ובהם אפשר למצוא: בעיות כלכליות סבוכות, שייתכן שיעצבו את עתידנו ולא לטובה; דיכאון, חרדה ושאר מחלות נפש; משבר ערכי לאומי ועולמי; פשיטת רגל של הפוליטיקאים והמנהיגים; ואובדן אמון כמעט מוחלט של הציבור במדינה. ויש כמובן גם נזק בריאותי ישיר ועקיף - עניין שעדיין לוט בערפל.
המחלימים מקורונה יישאו את תופעות הלוואי אולי עד סוף ימיהם. אחרים שחלו במחלות קשות ובלתי תלויות ולא זכו לטיפול מיטבי בגלל העומס, ניזוקו. יש שאפילו נפטרו בגלל ההזנחה. לצד הצרות הצרורות הללו קיימת חזית נוספת שממעטים לדבר עליה ושספגה מהלומת אש קריטית: יחסי חילונים ודתיים. נקודת הפתיחה הייתה דווקא טובה. בעשור האחרון הקרע בין שני המחנות, שמלווה אותנו מאז ימיה הראשונים של ישראל, החל להתאחות.
כל צד למד להכיר ולהשתלב טיפה אחר טיפה בעולמו של האחר. הקירוב הזה היה תוצר של מספר דברים, ובראשם הפתיחות ברשתות החברתיות, שנתנה פנים ושמות לגיוון האנושי. בעזרת אמצעים פשוטים נחשפו המונים לתפיסות עולם שונות, ניהלו שיח עם אנשים שאין סיכוי שהיו פוגשים בעבר ולמדו מה מציק ומה מניע את האחר. משם קצרה הייתה הדרך לפירוק הדמוניזציה שיצרנו זה כלפי זה במהלך עשורים רבים, לטובת טוויית קשרים והפנמה של תובנות סובלניות על דו־קיום.
וזה לא נגמר בנקודה הזו. גיוס של חרדים לצבא עימת אותם עם ערכים חילוניים ולהפך. פתאום שיח על צה"ל וחיילים, עם האתוסים הישראליים הנלווים, הפך להיות מדובר גם בקרב קהל של יהודים אדוקים. באותה נשימה התרומה של אותה אוכלוסייה לצבא, למאמץ הכללי ולמרבה הצער גם למשפחת השכול, גורם מרכזי בתרבות שלנו כאן, הפך את החרדים לקולגות לגיטימיות בעיני לא מעט חילונים. החיבור נמשך גם באקדמיה ועם היציאה של דתיים לשוק העבודה. קל יותר לשנוא המון חסר זהות, אבל פשוט לאהוב, להבין ולהתחבר לאדם שעובד איתך.
הקורונה הפכה את המשוואה וניפצה בעוצמה את ההישגים הללו. ניהול מבולבל של המערכה מצד חלק מראשי הציבור החרדי, צפיפות דמוגרפית וקושי מצד הרשויות להבין את המורכבות בערים החרדיות הפכו את המחלה למכה של ממש בקרבם והזניקו את אחוזי התחלואה בקבוצה הזו לרמה מבהילה. פי כמה וכמה מהמתרחש בסקטור החילוני. המספרים הללו הובילו לניסיונות של מקבלי ההחלטות ליצור פתרונות שלתחושת פוליטיקאים חרדים סימנו אותם כאשמים העיקריים בהדבקה, מה שהוביל להתנגדות לפתרונות שהציע הממסד. מהלכים אלו יצרו רושם בקרב מגזרים אחרים באוכלוסייה שביישובים החרדיים שמים פס. נדבקים ולא מוכנים לקחת אחריות על מצבם.
המיליטנטיות הזו הובילה להקצנה ולמקום שבו אנו נמצאים היום: שנאת חרדים מחד ומאידך אי־אמון מצדם במערכת האזרחית. מכר חרדי סיפר לי על מבטים והערות שהוא סופג כשהוא עובר באזורים חילוניים. חילונים מתרחקים, נרתעים ומביטים בו כבמצורע. באופן אירוני הוא השווה את היחס שהוא זוכה לו לזה שהסינים קיבלו בישראל ובעולם עם פרוץ המגיפה. החשדנות הדדית הועצמה עם מתווה התפילות שאושר ביום הכיפורים. חילונים זועמים על מה שהם מגדירים כחוסר סולידריות והתעלמות של אחיהם שומרי המסורת מההנחיות מצילות החיים. החרדים מצדם מפנים אצבע מאשימה לעבר המפגינים בבלפור והפריבילגיות שהם, לטענתם, מקבלים. התוצאה היא שנאה ותיעוב ששנים לא ידענו כמותם. חבל.
כי בזמן שהקיטוב בין ימין לשמאל העמיק, הכעס בין החרדים לחילונים דעך. הפטנטים שנועדו להאיץ את פעילות כור ההיתוך עבדו. זה הגיע לידי כך שאפילו זמרים כמו חנן בן ארי וישי ריבו היו לכוכבים שנמצאים בקונצנזוס הלאומי. טקסטים דתיים מזומזמים בידי כלל העם. כיום גם תוכלו למצוא עיתונאים חרדים לא מעטים שמככבים במהדורות המרכזיות ואושיות רשת חמושות בפאות עם מאות אלפי עוקבים מכל המגזרים, מבני ברק וירושלים ועד לתל אביב.
מה שהכי קשה בכל המשוואה הזו הוא העובדה שהשנאה וההתרחקות עדיין בעיצומן. הקרע מעמיק מדי יום. קשה לקרוא מכאן לסולידריות ולסובלנות, כי יש לי תחושה שעברנו את נקודת הזמן הזו, וכך נותר רק להביט בדאגה בפרימה הגסה של מה שהיה פעם עם שחובר זה לזה בתפירה הדוקה.
