הלוך ושוב צעדתי חסרת מנוחה מול הקיוסק הישן שבחזיתו היו מצתים משוכללים, סיגרים חומים ומגזינים שתלויים על אטבים כמו על חבל כביסה. חלקם בעברית וחלקם באנגלית, חלקם פתוחים לרווחה ואת חלקם כיסה נייר לבן בחזית, שהסתיר דברים שהשתיקה יפה להם. אחד המגזינים שדיברו עליו הכי הרבה בשכונה היה "בראבו", עיתון שהביא את תעשיית המוזיקה והסרטים של שנות ה־80 מחו"ל לארץ. הייתי מזהה את האותיות ובוהה בו. מדי פעם היה המוכר שואל אותי בחצי נזיפה: "ילדה, מה את רוצה?", ואני הייתי שואלת סתם אם יש לו עטי פיילוט, כי ידעתי שאין.

"בראבו" היה ייבוא ישיר מחו"ל בשנים שבהן לא היה גוגל או מייל. בתקופה שבה המקום הכי רחוק שנסעתי אליו היה נהריה, והכי קרוב שהרגשתי בחו"ל היה כשסבא הביא לי מהדיוטי פרי בכל ראש השנה נעלי ריבוק. פעם בלבן ופעם בשחור, בתוך שקית שהייתי מקפלת ושומרת במגירה כי היא שקית של חו"ל.

לא ידעתי אנגלית, פה ושם מילים משירים של רוקסט או מודרן טוקינג שלמדתי מחברה שחייתה על הקו כי אבא שלה גר בדרום אפריקה.
לאמא שלי היו המון חוברות "לאשה" שהגיעו אלינו אחרי שסבתא שלי הייתה קוראת בהן. מאמא הן היו עוברות למחנכת בבית הספר היסודי. בכל שבוע היה מתבצע טקס מסירת העיתון, כשהייתי ניגשת בצעדים מפוחדים לחדר המורים, מחפשת את המחנכת ומוסרת לה את העיתון מגולגל ועטוף בגומייה. קצת כמו חלפני הדולרים שהיו עומדים בפינות הרחוב ליד בית הספר, רק עם אוצר מסוג אחר.

מדי פעם היו מורות מתעניינות בפשר החבילה המגולגלת. "זה מאמא שלה", הייתה המחנכת מדברת מעל הראש שלי. יום אחד ניגשה אליי המורה לטבע ושאלה אותי במה אמא עובדת, ואם יש עוד עיתון גם בשבילה, "רק בשביל התשבצים". הסברתי לה שאמא שלי לא עיתונאית, וזה גיליון שמגיע מסבתא, שלא משחררת אותו עד שהיא פותרת את כל התשבצים.

הטקס הזה היה מתרחש בכל יום ראשון, מלבד בתקופת החגים. אז היו עוברים הגיליונות "טבח שרשרות סוכה". פרעות שהיו מתרחשות בעמודי הכרומו הנדירים, בעידן שבו העיתון הרגיל היה צובע את האצבעות בשחור. אז הייתי נאלצת לומר למורה שאמא לא תשלח לה עיתון השבוע, ומבטיחה שתקבל אחד מיד אחרי החג.

בשנות ה־80 קניית מגזין הייתה נחשבת מותרות. את כל הילדות שלי העברתי בהליכה למכולת ובחזרה עם רשימת קניות בסיסית: לחם, חלב, גבינה. בימי שישי הלחם היה הופך לחלה, ואל הרשימה נוסף מוצר נוסף - עיתון. כך שלגזור עיתון כדי להכין ממנו קישוטים היה מעשה חתרני. בדרך כלל היו משתמשים בניירות קרפ צבעוניים זולים. מי שהיו לו מגזינים בבית היה משקיע בקישוטי סוכה של אינטליגנטים - סיפורים של אנשים גזורים בנייר עיתון שמסיימים את דרכם מעל הראש של הדודה.

מ"בראבו" לא הסכמתי אף פעם לעשות קישוטי סוכה. במשך כמה שנים היה המגזין עם השער של פטריק סווייזי מ"ריקוד מושחת" מוצפן היטב בספרייה שלי, כדי שאיש לא יידע שבזבזתי את דמי הכיס על עיתון באנגלית שאני לא מסוגלת לקרוא. לגזור אותו לקישוטים היה מבחינתי חילול הקודש. במשך שלוש שנים הוא גסס במגירה, צהוב ומוכתם משאריות של קטשופ וחביתה. אבל עדיין הייתי מעלעלת בו בסתר.

באחד מחגי סוכות קרה דבר נורא - אמא שלי שלחה איתי בטעות למחנכת גיליון חדש של "לאשה" ולא נשארו לנו ניירות צבעוניים לשרשרות. אלו היו ימים נטולי חנויות יצירה, ושעות לפני ערב החג גילינו בוועד הסוכה השכונתי שסטוק השרשרות מהשנה שעברה קרוע ואין מנוס מלהכין חדש. אני לא יודעת מה עבר לי בראש כשנכנסתי לחדר, פתחתי את המגירה והתחלתי לגזור. יכולתי לשתוק. אף אחד לא ידע ש"בראבו" נמצא שם. אבל כיו"ר ועדת קישוטי הסוכה חשתי אחריות גדולה ששוב נפסיד בתחרות והפעם בגללי.

במשך שבוע שלם היה תלוי ראשו של פטריק סווייזי עליו השלום מתחת לסכך הכשר, שאבא של אחד הילדים שלקח ברצינות את תחרות הסוכה היה מפלח. זו הייתה השנה האחרונה שלנו בשכונה, לפני שעברנו למרכז העיר, לבתים גדולים בלי מרפסות פתוחות ועם הרבה כבישים מסביב ולא גינות. השנה האחרונה של "בראבו" בחיי, והשנה האחרונה שבה חגגתי את חג הסוכות.

את תחילת הקריירה שלי בעיתונאות עשיתי במגזיני כרומו לנשים. מאז ועד היום כשאני נתקלת בהם אצל הרופא, אני מיד חוזרת להיות יו"ר ועדת קישוטי הסוכה, ומדרגת בראש את הפוטנציאל שלהם להצליח כשרשרות. אבל עיתונים באנגלית אני עדיין לא מסוגלת לגזור.