לא מעט מסורות פוליטיות הושחתו בארבע שנות כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ, והשבוע היה תורה של מסורת העימות הנשיאותי. אולי הגיע הזמן. זו מסורת שנשענת על אתוס משנות ה־50 של המאה ה־19, בין סטיבן דאגלס לאייב לינקולן. אלא שג׳ו ביידן אינו דאגלס, וטראמפ אינו לינקולן, והמאה ה־21 אינה המאה ה־19. ובכלל, מי יודע מה באמת היה בעימותים הג׳נטלמניים ההם. התיאורים בכתב נותרו, אך אין תצלומים, אין וידיאו. אפשר לדמיין, אי אפשר באמת לשמוע. 

טראמפ וביידן מחליפים קללות במהלך העימות הסוער (צילום: רויטרס)

העימותים היו על משרה בסנאט, לא על הבית הלבן. לינקולן הפסיד. דאגלס נבחר. הם ערכו שבעה עימותים, לא שלושה כפי שמקובל היום. הם עסקו בנושא עיקרי אחד: העבדות. דאגלס תמך באפשרות להחזיק עבדים בטריטוריות שבהן רוב האזרחים (הלבנים) רוצים בזה.

לינקולן התנגד להרחבת העבדות מעבר למדינות הדרום. נושא קשה, כואב, שהשניים הללו עסקו בו ביישוב הדעת, בכבוד הדדי. רק נסו לשער כיצד היה נראה דיון כזה היום - דמיינו דיון על נושא רבע כואב מזה, שמינית בעייתי מזה - האם ייתכן שיתנהל בכבוד הדדי וביישוב הדעת?

מי שהחמיץ שעות שינה יקרות כדי לראות את ביידן וטראמפ מתכתשים, לא ראה הרבה כבוד הדדי. לא כאשר דיברו על נושא כואב כמו המגיפה. לא כאשר דיברו על נושא כואב כמו הגזענות. אין טעם לתאר את העימות לפרטיו. הוא זמין ביו־טיוב, מחכה לכם. אם תחליטו לצפות בו, כדאי לזכור שזה איננו קרב על נימוסים והליכות. זה קרב על המשרה החשובה ביותר בעולם.

האמריקאים, מסיבות שקשורות יותר לתרבות של שואו טיים מאשר לתרבות של ממשל נאות, החליטו שהשלכת המתחרים לזירה, לקרב פומבי, תסייע להם להחליט מי מהם מתאים יותר להיות נשיא. זו כמובן שטות גמורה. אין קשר בין ניהול עימות טלוויזיוני לניהול מדינה. אבל מסורת זו מסורת. בקיץ בייסבול, בחורף פוטבול, בסתיו עימות. העיקר שזירת הקרבות לא תישאר ריקה.

הרבה אגדות עממיות נקשרו בעימותים ובהשלכותיהם על מערכות הבחירות. בכל פעם נשלפות מחדש האנקדוטות. רייגן מתבדח על גילו המבוגר, ניקסון מזיע, פורד מכחיש שליטה סובייטית במזרח אירופה, בוש משתעמם ומציץ בשעון. האמת היא שרק לעתים רחוקות הייתה להם השפעה דרמטית וישירה על הבחירות. כאמור, לינקולן הפסיד - אבל לא בגלל ביצועיו בעימותים. והוא הרוויח - אבל לא בגלל ביצועיו בעימותים.

הרווח היה פרסום. בזכות העימותים, שסוקרו בהרחבה בעיתוני התקופה, לינקולן נעשה לדמות ידועה, מה שהכשיר את מועמדותו לנשיאות שנתיים לאחר העימותים. זה תפקידם של עימותים מוקדמים בבחירות המוקדמות של המפלגות: לקחת מועמד לא מוכר, ולעשות ממנו סלבריטי. 
את טראמפ ואת ביידן כולם כבר מכירים. העימות לא הציג אותם לקהלים חדשים, כי אין קהלים חדשים.

העימות מן הסתם לא שכנע הרבה בוחרים לעבור צד, כי אין הרבה בוחרים לשכנע. לפחות אם לשפוט על פי הסקרים, המרוץ לנשיאות של 2020 הוא אחד היציבים בתולדות אמריקה. משמע, רוב הבוחרים כבר החליטו. לא אתמול, לא שלשום, לא לפני כמה שבועות. הם החליטו לפני חודשים רבים מאוד. 

הסקרים הראשונים לאחר העימות לא זיהו שינוי בהחלטה. טראמפ היה כריזמטי יותר. אף אחד לא ציפה שיהיה אחרת. טראמפ היה גס רוח יותר. אף אחד לא ציפה שיהיה אחרת. טראמפ הפך את הדיון הזה לאחד המכוערים, אם לא הכי, בתולדות העימותים. אף אחד לא ציפה שיהיה אחרת. ביידן לא היה מרשים. הוא אף פעם לא מרשים. יתרונו באפרוריותו. מצד שני, גם לא עשה שום טעות דרמטית. זה כל מה שנדרש ממנו. לא לקלקל יתרון מבטיח. 

רוב העימותים מזיזים את מחוג התמיכה, אם בכלל, באחוזים בודדים. בוש האב שיפר את מצבו מול היריב, מייקל דוקאקיס, בפחות מאחוז, לאחר העימות הראשון ביניהם (1988). כאשר היה נשיא והתעמת מול ביל קלינטון, הורע מצבו בכ־0.5%. בשני המקרים, השינוי לא היה מהפכני. בוש הוביל בכל מקרה בבחירות הראשונות, ופיגר בכל מקרה בשניות. קלינטון ניצח, וארבע שנים אחר כך הפסיד 1.5% בעימות מול בוב דול. זה היה רחוק מלסכן אותו.

עימותים שהשפיעו? היה האחד המוכר של רייגן נגד קרטר, שהוסיף למועמד הרפובליקני 5% והפך פיגור להובלה. היה העימות הראשון בשנת 2000, שהפך את בוש הבן ממפגר בקצת למוביל בקצת. העימות הראשון בין ברק אובמה למיט רומני צימק את הפער לכדי שוויון. 

לעימותים עשויה להיות משמעות כאשר המועמדים פחות מוכרים (רייגן, בוש הבן, רומני). כאשר מדובר במועמדים לנשיאות של פעם ראשונה, שהציבור עוד צריך לטעום מהם. עשויה להיות להם משמעות כאשר ההתלבטות קשה. אפשר לדמיין בוחר מתלבט בין אל גור לג׳ורג׳ בוש, אפשר לדמיין אותו מתלבט בין אובמה לרומני. אבל טראמפ וביידן? הם כל כך שונים, מייצגים פוליטיקה כל כך שונה, באים בעידן כל כך מקוטב, שמי בכלל עוד יכול להתלבט?
כמה תמיכה הרוויח כל מועמד (צילום: ללא)כמה תמיכה הרוויח כל מועמד (צילום: ללא)

יש כמה שעוד מתלבטים. תלוי בסקר, בין 3% ל־10% מהבוחרים. לא הרבה, אבל די והותר לניצחון בעידן הזה, שבו הפער בבחירות הולך ומצטמצם. מאז בחירות 1988 כל הנשיאים נבחרו ברוב קטן מ־10%. מה שהופך את העשורים האחרונים לעידן הכי תחרותי זה יותר ממאה שנים. פעמיים בתקופה הזאת - בשנת 2000 ובשנת 2016 - המועמד שקיבל פחות קולות הוא שנעשה נשיא. 

הפעם הקודמת שבה נרשם עידן תחרותי כל כך הייתה בעשורים האחרונים של המאה ה־19. שבע מערכות בחירות רצופות עם פער קטן. וגם אז - שתיים שבהן ניצח הנשיא שקיבל פחות קולות. רות׳פורד הייז נכנס לבית הלבן ב־1876, בעקבות עסקה אפלה שאפשרה את המשך המשטר הגזעני במדינות הדרום. בנג׳מין הריסון ניצח ב־1888, הדיח את הנשיא המכהן, גרובר קליבלנד, וזה אף על פי שקיבל כמעט 100 אלף קולות פחות. הפער באחוזים היה שמונה עשיריות האחוז. 

ביידן עודו מוביל בסקרים בפער גדול בהרבה. הוא יכול לספוג מכה קלה, ועדיין לנצח. כמובן, בהנחה שהסקרים מדייקים. לחלופין, הוא יכול לספוג גם מידה מסוימת של אי־דיוק בסקרים. נייט כהן חישב השבוע שאם הסקרים ידייקו, ביידן ינצח בפער גדול ונוח, עם יותר מ־350 אלקטורים (צריך 270). אם הסקרים יטעו השנה בדיוק כפי שטעו לפני ארבע שנים, ביידן עדיין ינצח. הוא יזכה בכל המדינות שקלינטון ניצחה בהן, ויוסיף עליהן את מישיגן, פנסילבניה, אריזונה וחצי מנברסקה. כמובן, אם יתברר שגם ביידן סופג וגם הסקרים טועים, הכל יכול לקרות. 

אבל גם לזה צריך להוסיף הערת אזהרה: הסקרים יכולים לטעות גם לרעת ביידן. במקרה כזה, ניצחונו יהיה סוחף.