מדינת ישראל יצאה מדעתה. רק במדינה מעורערת יכול מועמד להישאר מחוץ לכנסת עם 3 מנדטים בשנת 2019 ולגרוף 23 מנדטים בסקרים בשנת 2020. 

למועמד הזה קוראים נפתלי בנט. הוא הרוויח את המנדטים שלו על הנייר, אבל ביושר. הוא שכנע את הציבור שהוא הכי מתאים להיאבק בקורונה ולייצר פתרונות ועשה את זה בכישרון לא מבוטל, במהירות מסחררת ובדיוק רב.

בנט תוקף את ההנהגה

ועדיין, אם מישהו היה מספר לו באפריל שנה שעברה, כשהתרוצץ חסר אונים במשרדי ועדת הבחירות המרכזית וניסה לקושש עוד כמה קולות כדי לחצות את אחוז החסימה, על תוצאות סקר חדשות 12 מאמש, הוא היה נקרע מצחוק. הבעיה היא שהבדיחה הזו כאן, והיא על חשבוננו.
תוצאות הסקר מאתמול, דרמטיות ככל שיהיו, מבשרות בעיקר על התפרקות כללית, ציבור אובד עצות וקהלים עצומים שמחפשים מנהיג. מצביעי נתניהו מאוכזבים מנתניהו ונוהרים לבנט. מצביעי גנץ מאוכזבים מגנץ ולמרבה ההפתעה, נוהרים גם הם, לפחות בחלקם, לאותו בנט. המפלגה של בנט היא מפלגת הקורונה.

המגיפה הארורה הזו הורגת אנשים ברחבי העולם וגם כאן, אבל את נפתלי בנט היא הקימה לתחייה, החזירה אותו מן המתים. אם בנתניהו פוגעת כעת מכת ברק, הרי שבנט הוא הכליא ברק. גם הוא יודע שלא יקבל 23 מנדטים בבחירות הבאות. השאלה היא מי כן יקבל את הקולות האבודים ואיך תתפצל המפה הפוליטית.

לשאלה הזו אין תשובה כרגע, בדיוק כמו שאף אחד לא יודע מתי יהיו הבחירות. במצב הנוכחי הכל, כולל הכל, פתוח לגמרי. נתניהו צריך להחליט את מי הוא מעדיף כמספר 2 שלו: בני או בנט. נתניהו יודע שבני הכנוע והחלש עדיף על בנט כפול ומשולש. הסיכויים שינצל את נקודת היציאה הבאה שלו לבחירות (23 בדצמבר) נראים כעת קלושים לגמרי. יש לו ראשות ממשלה בטוחה עד נובמבר, למה להפקיד אותה בידיים של אויב מסוכן ושוחר נקם כבנט?

מי שמחפש פרשנות לחדלות האישים הלא תיאמן של בני גנץ בשבועות האחרונים, יכול למצוא אותה במספרים האלה. גם גנץ יודע שבנט מטיל אימה על בלפור. הוא מנסה לשכנע את נתניהו שעדיף לו להישאר עם הציפור האחת שיש לו ביד, מאשר שתי הציפורים (בנט ואיילת) על העץ.
הבעיה היא שכמו שהדברים נראים, עד שנגיע למועד הרוטציה, הציפור הכלואה בידו של נתניהו תחזיר את נשמתה לבורא. מרוטת נוצות, שבורת כנף, נטולת תמיכה ציבורית כלשהי, גנץ יגלה באיחור את מה שהוא היה צריך לדעת מהרגע הראשון: נתניהו מבין רק עוצמה. אין שום סיבה להתרפס בפניו. עם נתניהו צריך לשחק בכללים של נתניהו. כלומר, מלוכלך.

זה מה שמנסה יאיר לפיד לעשות. המספרים שקיבל אתמול (18) אינם גרועים, אבל גם רחוקים מלהיות טובים. לפיד היה אמור להיות זה שיקלוט את מאוכזבי נתניהו והליכוד, לא בנט. בקורונה הפסיד לפיד לאחיו לשעבר בנט. אבל יו"ר האופוזיציה הוא שחקן ארוך טווח ומקווה לתקן לאט, בסבלנות של רוקמת תחרה, את מה שהתקלקל. הוא מתכוון להגיש בשבוע הבא הצעת אי־אמון קונסטרוקטיבי בראש הממשלה.

על פי החוק הקיים, ממשלה אפשר להפיל באי־אמון רק אם ההצעה כוללת גם קואליציה חלופית וראש ממשלה חדש (לא חלופי. זה כבר יש...). לפיד מתכוון להעמיד פיתוי בפני השותפים הפוטנציאליים שלו: בקואליציה החלופית שלו גנץ נשאר שר הביטחון, אשכנזי שר החוץ וניסנקורן שר המשפטים. ליברמן יקבל את האוצר. ובנט? בנט יהיה מה שהוא כל כך רוצה להיות: שר הקורונה.

אני לא רואה את החברים זורמים לאירוע הזה. אני כן רואה את החברים בבלפור נטרפים מדאגה ומנסים לבער את קיני הקושרים ולסכל את המזימות בעודן באיבן. ללפיד זה לא יזיק. הוא ייראה מנהיג, הוא ימלא את חליפת יו"ר האופוזיציה והוא יתחיל להרגיל את הציבור להיותו אלטרנטיבה. האם זה יספיק? אף אחד לא יודע. כפי שהמפה הפוליטית נטרפת מולנו חדשות לבקרים, כך הכל יכול לחזור למקומו בשלום בעוד כמה חודשים.