1.

החודשים האחרונים קשים מנשוא. הבידוד, הבדידות, בתי הקפה והמסעדות הסגורים, החברים הוותיקים (שעדיין חיים) שאין היכן לשבת איתם ולצחוק, לקטר, לבקר. פרלמנט בנדר שסגר שעריו עם מותו של בעל הבית הצדיק אבי בנדר. נשים מעדיפות להסתגר בבית מחשש להידבקות ולקנסות בגלל הסגר. הקורונה הרחיקה את העוזרת המסורה שלי, ואני נאלץ להתמודד עם שואב האבק הסורר, ולרוץ עם עשרה קילו כביסה בשקית ניילון מלאת טי־שירטס, תחתונים, מכנסיים, סדינים, ציפיות ומגבות, ולראות על דלת המכבסה שהיא סגורה בשל הקורונה. חוזר הביתה עם הסחורה ומקלל את עצמי על זה שאני טכנופוב ולא יודע להפעיל את מכונת הכביסה ומכונת הייבוש.

טפו, אינעל העולם, אפילו המיצוצייה הקטנה של יואב בוויצמן 24 סגרה שעריה, ואחת ההנאות הבודדות שנשארו - שתיית מיץ תפוזים, רימונים או תפוחי עץ טבעי נשארה בגדר חלום. מיטב הרופאים שאני מכיר הזהירו אותי שאני ברמת סיכון גבוהה, ושאנקוט את כל צעדי הזהירות הנדרשים מגבר בן 74 עם מחלות רקע, מעשן כבד. הזהירות מוציאה אותי מדעתי. אני יושב רוב שעות היום והלילה בבית, קורא את כל העיתונים כולל מודעות אבל, שומע את כל מהדורות החדשות משש בבוקר ועד חצות הלילה. בין לבין רואה את תוכניות הפקה פקה בטלוויזיה החל מחמש אחר הצהריים ועד מהדורות הלילה המאוחרות.

מאז שחיברו אותי לנטפליקס אני רואה אחרי חצות שני פרקים של הסדרה "כנופיית ברמינגהם", שותה קפה אחרון (נטול קפאין) ומעשן קנאביס רפואי מתוך תקווה שאירדם כמו תינוק. מבעד לחלון אני רואה את עשרות העטלפים החגים סביב עץ הפיקוס שמול החלון. חלקם מתקרבים בצורה מאיימת אל החלון ומשנים כיוון, אחדים מהם מתיזים אל הזכוכית איזה מוכטה מגעילה שמכתימה את הזגוגית.

מדי כמה לילות אני זוכה לשמוע את היללות מקפיאות הדם של התנים שעושים סיבוב חיפוש מזון בחצר, במרחק עשרה מטרים מהחלון. אי־שם בין שתיים לשלוש לפנות בוקר אני מנסה להירדם, ואז מתחילים הסיוטים. לא להאמין, אבל בסיוטים שלי מופיעים שרים וחברי כנסת שמרבים להופיע בתקשורת ומעוררים בי גועל נפש בשל צורת ההתבטאות שלהם והתכנים המגעילים של דבריהם.

שלושת המובילים בסיוטים בשבוע החולף היו השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, שבא לי בחלומות עם גוף של נחש ענק, מצחקק ופולט ארס מפיו. יו"ר הקואליציה מיקי מכלוף זוהר, האיש של שלוש הכ"פים - כבוד, כסף, כוח - המופיע כעקרב והוא מקרב את העוקץ הארסי שלו אל פניי. השלישית היא שרת התחבורה מירי סיבוני רגב "כפיים" בדמות עכביש האלמנה השחורה המטייל על גופי ומשתק אותי מפחד, לפני שייתן לי את עקיצת המוות.

אני מתעורר מדי כמה דקות מזיע מאימה. נדמה לי שאני צועק מפחד. רץ למקלחת, מנסה שוב להירדם ואז הם מופיעים שוב, כל אחד לחוד ולפעמים שלושתם ביחד. ברקע אני שומע את צחוקו המתגלגל של הבוס שלהם בנימין נתניהו, שיחד עם בנו יאיר לועג לי: "אנרכיסט, מפיץ מחלות, הזוי, חמוץ, חייזר". בא לי לסתום להם את הפה בכאפה, אבל אני כמו משותק, בהלם.

כדי לברוח מהם אני פותח את הרדיו ושומע את חלקם מתראיינים בתוכנית הבוקר של אריה גולן. הלך עליי, אין לי לאן לברוח. מביא את העיתונים שממתינים לי ליד הדלת. התמונות של אוחנה, רגב, ביבי וזוהר מופיעות בעמודים הראשונים. אני מסיט וילונות ופותח חלונות, חום אימים נכנס לבית הממוזג. החתולה שאימצה אותי יושבת על העץ, מחכה לחתיכת הפסטרמה היומית שלה. עובר למחשב. לפני שאני עובר לפייסבוק, אני מציץ באתר וואלה, YNET ומעריב־אונליין. הם גם שם, לא עוזבים אותי העקרב, העכביש והנחש. אני במצור.

אמיר אוחנה ומיקי זוהר (צילום: מרק ישראל סלם)אמיר אוחנה ומיקי זוהר (צילום: מרק ישראל סלם)

2.

שני אירועים שבהם מעורבים שוטרים וילדים חרדים הטריפו אותי בתחילת השבוע. בסרטון הראשון שראיתי נראה שוטר רץ אחרי ילד בן 13, משליך עליו דלי, ממשיך לרוץ אחריו עד שהוא תופס אותו וחובט בו. אחר כך גורר אותו לניידת ולוקח אותו למעצר. גילוי נאות: אם הייתי שוטר וילד חרדי או חילוני צפונבוני או נער גבעות היה קורא לי "נאצי" ומשליך עליי אבן או שקית מלאה צואה, הייתי מוריד לו כאפה ועוצר אותו. לא מעבר לזה. זה היה אינסטינקט טבעי, תגובה רגשית בלתי ניתנת לשליטה.

בסרטון השני נראה קצין משטרה מעיף על המדרכה נער חרדי, ומכה אותו בצורה אכזרית. הקצין הבכיר שנראה בתמונה המשיך להכות את הנער, וחבריו הצטרפו אליו אחרי שהנער שכב חסר אונים על המדרכה. בעלי עין חדה - ויש לי עין כזו - יכלו להבחין שהנער סובל ממוגבלויות. בדיווחים בטלוויזיה אמרו שהנער אכן סובל ממוגבלויות. זה נורא. אין לזה שום הצדקה.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. היכן הרגישות, היכן האחריות, היכן האנושיות? שוטרים כאלו צריכים בהליך שיפוטי מהיר לעוף מהמשטרה. הבעיה היא שהליכים כאלו במשטרה הם מסורבלים, ועד שמגיעים להחלטות, המקרה מתמסמס, והתיקים נסגרים בגין חוסר אשמה או חוסר עניין לציבור. חבל.

לפני כ־50 שנה התנסיתי בתקרית שבה פוצצו לי שוטרים את הצורה והובהלתי למחלקת השיפוצים במיון איכילוב. ומעשה שהיה כך היה:
ישבתי במסעדת "24 שעות" של שמיל שקד בקרן הרחובות יורדי הסירה והירקון בשעת לילה מאוחרת. לפתע נעצרה קורטינה של הבילוש המשטרתי במרחק של 20־30 מטר ממקום מושבי. ארבעה בלשים זינקו מהרכב והתנפלו על צעיר שהלך על המדרכה, אוחז בידו שקית. קמתי ממקומי והלכתי לכיוון ההתרחשות. השוטרים ערכו חיפוש לא עדין על הבחור שצעק, "זה סטייק, לא סמים, זה סטייק".

הם הרימו אותו והובילו אותו לקורטינה והכניסו אותו אזוק למושב האחורי, כששני שוטרים ממשיכים לחבוט בו. זיהיתי שהבחור הוא ג'ימי "היפה" מכרם התימנים, שכונה גם ג'ימי "הצנחן", בשל שירותו הצבאי בצנחנים. ג'ימי צעק שהשעון של סבו נפל בעת ההתכתשות וביקש שיביאו לו אותו. בתגובה הם חבטו בו וסתמו לו את הפה.

אמרתי לקצין, שגם אותו הכרתי, שבבוקר אפנה לדובר המשטרה ואגיש נגדם תלונה על התנהגות ברברית, ואז אמרתי משהו שאסור היה לי להגיד, אבל אמרתי: "אתם מתלוננים שלפעמים אומרים לכם שאתם מתנהגים כמו נאצים, וזה מה שאתם עושים כעת". הקצין ושני שוטרים יצאו מהקורטינה והכניסו לי מכות. אחד השוטרים נתן לי בעיטה בפנים כשהייתי שרוע על הכביש. הרגשתי שהלכה לי העין. לא ראיתי. הייתי על סף אובדן הכרה. השוטרים הסתלקו עם ג'ימי, שחשבו שיש לו בשקית סמים, אבל היה בה סטייק שהביא לחבר חולה שגר בבית סמוך. אותי פינו לאיכילוב, שם היה חשש שהעין שלי הלכה פייפן.

עורך הדין שלי אותם ימים היה חברי היקר אורי סלונים. הגשנו תלונה נגד השימוש בכוח מופרז ולא סביר נגדי. כרגיל טענו השוטרים את הטענה שהם אינם משנים עד היום: שאני תקפתי אותם. מאז אותו יום התנכלו לי הבלשים בכל מקום שנתקלו בי. חברי ש' זימן אותי יום אחד ואמר לי שכדאי שאתחפף לאיזה תקופה מתל אביב, כי הבילוש יפיץ שאני מלשין משטרתי ואני עלול להיקלע לסיטואציה לא נעימה בלשון המעטה. ש' הלווה לי קצת כסף ונסעתי לחו"ל. זה היה ב־1972, השנה שבה נעצרתי בגרמניה כחשוד בשוד מזוין.

כשנשאל דובר המשטרה בעקבות המעצר אם אני מוכר למשטרה, סיפר הדובר לכתבי המשטרה שאני מוכר בתחום עבירות הסמים. הדובר המוכשר קצת התבלבל, כי מי שנעצר בעניין סמים היה נתן זהבי אחר. כשחזרתי מחו"ל סלונים הגיש בשמי תביעות לשון הרע נגד דובר המשטרה והעיתונים שפרסמו את הידיעה בלי לבדוק. העיתונים שילמו פיצוי זעום, והמשטרה התנצלה על הטעות.

ובעניין התלונה נגד השוטרים שתקפו אותי: כשהייתי כלוא בגרמניה, עציר עבודה שהיה אחראי לחלוקת האוכל לתאים (הייתי עצור בצינוק ומבודד) העביר לי גזיר עיתון בלי שהשומרים יראו. אחרי שדלת התא נסגרה, פתחתי את גזיר העיתון. היה כתוב בו שהמשטרה החליטה לקנוס בכמה לירות את קצין המשטרה שהיה אחראי על הבלשים, בשל שימוש בכוח לא סביר. גובה הקנס היה משהו בערך של מנה פלאפל ובקבוק קולה.

אחת המפגינות שנזקקה לטיפול רפואי בהפגנה בת''א (צילום: אבשלום ששוני)אחת המפגינות שנזקקה לטיפול רפואי בהפגנה בת''א (צילום: אבשלום ששוני)

3.

בימים המוטרפים האלו נמצאות עיר הקויידש בני ברק ושכונת מאה שערים בראש מהדורות החדשות. בעולם השירה והפזמונאות, שני המקומות המסעירים והמרתקים האלו כמעט לא זוכים לאזכור. יובל מנדלסון ולהקת שייגעצ ("פרחח" ביידיש) שרים שיר שכתב והלחין מנדלסון ששמו "חייל של מאה שערים":

גידלתי זקן ועכשיו אני דוס
ואין יותר מה לפחד
קניתי תפילין וגם אלוהים
ואין יותר מה לפחד
אני עושה כל מה שכתוב בספרים
אני חייל של מאה שערים

יש לי כיפה כזאתי שחורה
ויש לה רקמה מזהב
ויש לי חולצה יפה לבנה
לכל הימים של החג
אני מכיר בעל פה את כל הפסוקים
אני חייל של מאה שערים

אז נכון שלא עשיתי צבא
ונכון שלא שילמתי מסים
ונכון שחוץ מלהתפלל
לא עשיתי שום דבר בחיים
אבל הדלקתי נרות
ואכלתי מצות
ואשתי לבושה בשמלות ארוכות
אז אני יהודי
אוי, אוי, אוי, אוי, יהודי

ולא ממזמן עברה בשכונה
אחת עם בגדים קצרים
אפילו כיסוי לא היה לראשה
ולמה הם לא מתחשבים
אני ירקתי עליה ישר לפנים
אני חייל של מאה שערים

אז לפני שתפרוץ פה מלחמת אחים
בואו נשב נלבן עניינים
נקבל החלטות נחוקק גם חוקה
אבל קודם תחזרו בתשובה