כעס רב של הציבור הכללי מופנה בימים אלה של סגר אל עבר הציבור החרדי - העני והמרוד המהווה 10.1% מכלל האוכלוסייה - ולעבר הערבים, העניים גם הם ברובם, המהווים 21% מכלל הציבור ומונים 9.246 מיליון אישה ואיש. הציבור החילוני, המבוסס יותר, המהווה 43.1% מהאוכלוסייה, מתלונן כי החרדים, ברובם, לא רק שאינם נוטלים חלק בנטל העבודה ובנטל השירות הצבאי, הם גם אינם ממושמעים כלל וכלל בדרישה לשמור על התקנות למניעת התפשטות הקורונה.

עימותים אלימים בין שוטרים לחרדים בהלווית האדמו"ר. צילום: מוטי זילברברג

חלק מציבור הדתיים הלאומיים, קבוצה שבחלקים רבים שלה היא מבוססת כלכלית ומהווה 12.8% מהאוכלוסייה, מתלונן, יחד עם קבוצות אחרות, על הערבים שאינם מקפידים על נקיטת צעדים להימנע מחשיפה לקורונה, בייחוד בחתונות המוניות. לעומתם, המסורתיים, שהכנסתם סבירה ורובם אינם עניים, המהווים 22.1%, מתלוננים כי החילוניים מרעישים ומתקהלים בהפגנות צפופות המהוות כר להתפשטות הנגיף ואף נותנים סיבה לחוסר משמעת בקרב האחרים. הערבים מתלוננים כי המדינה הקצתה לסקטור שלהם אמצעי לבדיקת ולניטור הנגיף באיחור, הם דווקא יותר ממושמעים מקבוצות אחרות המלינות עליהם. מובן שיש פה הכללות לשם הנוחות בלבד, כדי לבדל בין השבטים והקבוצות האתניות החיות בארץ ישראל. מה שברור שלרוב שום קבוצה אינה רואה את הגיבנת של עצמה ואת היחס לאחר.

הפער בהכנסה הפנויה של התושבים הגרים ברשויות מקומיות מבוססות במרכז הארץ, לעומת אזורים מרוחקים מהמרכז או הגרים ביישובים הומוגניים של חרדים או ערבים, גבוה בישראל בצורה ניכרת מאשר זאת המתבטאת בפער בין אזורים גיאוגרפיים שונים בתוך כל מדינה במדינות ה־OECD, כך בדוח אחרון על ישראל של הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח. השכר הממוצע בערים העשירות גבוה פי ארבעה לעומת השכר של תושבים ברשויות עניות. פער זה הוא בין הגבוהים ביותר בקרב הארגון. בתל אביב למשל, רק עשירית מהתושבים עניים, לעומת ירושלים, שבה כמעט מחצית מהתושבים עניים.

לא זאת בלבד, קובע הדוח, הפער בין המרכז ההיי־טקיסטי של ישראל לשאר המדינה הולך וגדל, כך בעשור האחרון גדל הפער בין העשירון התחתון של הרשויות המקומיות בישראל לעשירון העליון בשיעור שנתי של כ־5.5%, העלייה החדה ביותר בפער בין כל מדינות ה־OECD. בקיצור, אומר הדוח, לא כל המדינה נהנתה מהביצועים הטובים של המשק הישראלי טרם נגיף הקורונה המתפשט, שיביא לעליה בפער ההכנסות בין האזורים העשירים לעניים. אין שום מדינה המתקרבת לגידול בפער בהכנסה הפנויה בין הגרים ברשויות עשירות לעניות, כך קובע הדוח. שימו לב, היה גידול קל בפער של פחות מ־2% בקנדה, של אחוז ומעט מעל לזה בבריטניה, בניו זילנד ובפולין. בשאר המדינות כמעט ולא נפתח פער, קרוב לאפס או שיפור של חצי אחוז בפינלנד, בצרפת, בצ'כיה ובאוסטרליה.

ממוצע ה־OECD היה שיפור של כ־0.2% לשנה כמו ביפן, בארה"ב, בהולנד ובדנמרק. עוד קובע הדוח כי גם לאחר היציאה של ישראל מהמשבר הנוכחי, כאשר תקרה, הארגון צופה כי הפער בין העשירים והעניים בין הרשויות המוניציפליות יישאר בעינו. כרגע נפגעים בתחום האבטלה יעדי תיירות ומטרופולינים, ובשלב ההתחלתי עיקר הנפגעים היו ערי התושבים החרדים.

תמונה עגומה זאת נובעת מהדואליות במשק הישראלי, סקטור ההייטק מוטה היצוא עם פריון עבודה גבוה, בעיקר בתחומי הטלקומוניקציה וחברות בתחומי התוכנה, לעומת פעילות של חברות בעלות אפיונים מקומיים לא סחירים מבחינה בינלאומית, עם פריון עבודה נמוך המלווה בשכר נמוך בחברות ובעסקים הממוקמות בעיקר בפריפריה. לא זאת בלבד, החרדים והערבים חיים ביישובים נפרדים או בשכונות נפרדות בערים מעורבות. במרכז, ובתל אביב בעיקר, נמצאות 60% ממשרות ההייטק וכ־80% מחברות ההייטק, תופעה שגברה בשנים האחרונות. תל אביב קיבלה בשנים האחרונות 70% מהעלייה בפעילות ההייטק. שיעורי המס הנמוכים אפקטיבית לחברות רב־לאומיות הנוהרות לישראל, 5%־16%, הביאו לעלייה חדה בהשקעות החד־צדדיות מהעולם בישראל, כך שערכן כיום הוא כ־45% מהתוצר. הנהירה היא בעיקר של חברות אמריקאיות, וגם הפחתת המס בארה"ב על ידי הנשיא טרמאפ ל־21% לא הפחיתה האטרקטיביות של ישראל.

ישראל לא השכילה לשתף את כוח האדם בפריפריה בתעשיית ההייטק הפורחת, למרות המחסור של 15,000 עובדים בתעשיית שמרוכזת במרכז, כפי שקורה בהרבה מקומות בעולם, שם יש ריכוזים של חברות הייטק במקומות מסוימים. ישראל היא מדינה קטנה מאוד במונחים בינלאומיים, וכדי להמשיך להצליח בתעשיית ההייטק עליה לדאוג לגיוס עובדים נוספים, גם מהפריפריה. חובה עליה לעשות זאת כדי להצליח במשק הבינלאומי התחרותי. אבל בעיית הנגישות לדיור במרכז הארץ מונעת  את ההזדמנות מאנשים מהפריפריה וערבים או חרדים לעלות בסולם ההצלחה הכלכלית.

הדיור הסוציאלי בישראל נמוך מאוד ביחס למדינות הארגון, כ־6% מהציבור מקבל סובסידיה לדיור. היצע הדיור הציבורי נמוך, התור ארוך, וההמתנה לזכאות בפועל עלתה מאז 2017 ב־50%. נמכרו דירות של הדיור הציבורי למתגוררים בהן במשך שנים, אבל לא נבנו תחתן דירות (לדיור ציבורי) חדשות. הדירות של הדיור הציבורי שנשארו הן בפריפריה עם מעמד סוציו־אקונומי נמוך, הרחק ממקומות העבודה הנחשקים והמשתלמים. כך שוב מתרחק הסיכוי של החלשים להשתלב במשרות הטובות. לא זאת בלבד, מחקרים בינלאומיים מצאו שמקומות עם רמה סוציו־אקונומית נמוכה מונעים גישה של הגרים שם לחינוך מיטבי, וכן גישה לעבודה, תחבורה ושירותים אחרים. במילים אחרות, כדי לצמצם את הפערים צריך לבנות שיכון סוציאלי ציבורי קרוב למרכזי התעסוקה במרכז הארץ, במטרה לתת סיכוי דווקא לחלשים.

עימות בין המשטרה לחרדים במאה שערים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)עימות בין המשטרה לחרדים במאה שערים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

עסקים במקום תושבים

זאת ועוד: שיטת המיסוי של השלטון המקומי בישראל מעוותת. המיסוי של אזורים מסחריים ומשרדים מגיע לעתים לפי 11 מאשר ארנונה למגורים, הרשויות מעדיפות עסקים כדי להגדיל את ההכנסות ומרחיקות משפחות שבגינן הן דווקא צריכות לשאת בהוצאות חינוך, סביבה ועוד. הרשויות המקומיות מאשרות בניית דירות גדולות, וכך הן מבריחות אוכלוסייה חלשה, בעוד רשויות חלשות קולטות אותן והעול עליהן גדל, גם בגלל שהממשלה מכתיבה מתן הנחות ופטור לאוכלוסיות חלשות כגון זקנים, עולים או סטודנטים. אפליה זאת בתשלומי ארנונה בין מגורים למסחר צריכה להיפסק, קובע הדוח, כך אולי יתאפשר ליותר תושבים לגור במרכז הארץ במקום העסקים, שצריך לחייב אותם בערך הנוכחי של נכסיהם, כעין מס רכוש מעודכן.

בנוגע לסקטור הערבי מציע ה־OECD לתקצב את רשויות התכנון, לסייע בתכנון ערים במגזר זה, לרשום את הבעלויות על הנכסים וכן להכיר במבנים לא חוקיים ולרשום אותם כנכס חוקי. לעשות סדר, לגבות מסי אמת עירוניים ברשויות המקומיות ולעבוד עם הממשל המרכזי תוך יצירת אמון הדדי בניהול הרשויות המקומיות הערביות כדי לשפר תשתיות. חלק מהתשתיות חסרות גם מפני שאין רישום נכסים לא חוקיים, והיעדרן פוגע בסיכויי התושבים לעלות בסולם הכלכלי. הסדרה של היישובים הערביים תאפשר להם נגישות לשוק המשכנתאות החסום בפניהם בהיעדר רישום בעלות על הנכס.

הסגרגציה של האוכלוסייה עם חיסרון יחסי התחלתי היא בעייתית. כמו החרדים, גם הערבים מרוכזים בערים ובכפרים עם חיסרון יחסי התחלתי שמקשה עליהם להתקדם. חרדים או ערבים הגרים בערים מעורבות עם אוכלוסייה מגוונת יותר, נמצאים ביתרון יחסי לעומת הגרים בערים הומוגניות, מאחר שבערים מעורבות הזדמנויות העבודה וההתקדמות גדולות יותר. מקום הלידה, החיסרון של מקום הלידה והעוני שנלווה אליו, יכולים להשפיע במשך דורות על המוביליות החברתית וההכנסה הפנויה בצידה.

דוח ה־OECD מקפיד לומר כי מצבם של העניים החרדים והערבים מבחינת סיכוייהם להתקדם הוא גרוע אף מזה של העניים "הרגילים". הם חסרים הרבה כישורים לעבודה במשק מודרני. חובה להעלות מיד את רמת הלימודים ביישובים של השכבות החלשות באמצעות שיפור באיכות המורים. אך גם בזאת אין די, מאחר שמי שמצליחים לעבור את מכשול ההשכלה בערי הפריפריה או בריכוזים של ערבים או חרדים, נשאבים למרכז הארץ ומותירים את היישובים שבהם גדלו חלשים כתמיד.

בשנים האחרונות הפחיתה הממשלה תשלומי העברה, כלומר, את תשלומי ביטוח לאומי, כדי לעודד אוכלוסייה חלשה להשתתף בשוק התעסוקה - וההשתתפות אכן עלתה. שיעור העניים בשוק העבודה בישראל הוא בין הגבוהים בעולם, 13%, כפול מרוב המדינות המערביות או דומה ליפן, ארה"ב, לקוריאה הדרומית ולגרמניה (שהן בסביבות 10%). במילים אחרות: אף שקבוצות חלשות אלה נכנסו לשוק העבודה ושיעור התעסוקה שלהן עלה, לא היה בזה כדי להוציא אותם מעוניין. הבעיה היא שבמקומות העבודה של הקבוצות החלשות הפריון נמוך, אלה עסקים ושירותים שאינם חשופים לתחרות מחו"ל, בניגוד לפריון העבודה הגבוה בהייטק, המעורה בשווקים הבינלאומיים. שינויים דחופים דרושים במערכת המס כדי לעודד עלייה בפריון העבודה בענפים המסורתיים, תנאי לעליית שכר.

תשלומי ההעברה בישראל לקבוצות החלשות עדיין נמוכים בהשוואה בינלאומית. בעוד קבוצות העניים בחברה הישראלית סובלים מהחרפה בעוני, המאפיינת אזורים ושיכונים של חברה שנשכחה מאחור, דווקא החזקים נהנים ממנעמי שיטת המס בישראל. ה־OECD מציין כי הפטורים ממס למיניהם בישראל מגיעים ל־67 מיליארד שקל בשנה, שהם 4.8% מהתוצר. האוצר הבטיח כי יבטל פטורים בהיקף של 10־20 מיליארד שקל. בשפה פשוטה יותר, בעוד הממשלה מכבידה ידה על העניים וחסרי המזל, קרן השפע של הפטורים מעניקה לחזקים, רובם מרוכזים במרכז הארץ, עוד יותר הזדמנויות לעלות מעלה בהכנסה הפנויה ולהשאיר את החרדים והערבים מאחור. בכסף שייחסך מביטול הפטורים ממס, הממשלה תוכל להשקיע יותר בתשתיות, בעיקר בתחום התחבורה, שמונעות מתושבי הפריפריה נגישות למקומות עבודה. נציין כי תשתית התחבורה בישראל נמוכה בשליש ממדד הייחוס של מדינות ה־OECD. כן נדרש להגדיל את התשלומים הסוציאליים לעניי ישראל. רק כך אפשר לגשר על הפערים החברתיים ולהגדיל את פריון העבודה של אלה שנשכחו מאחור.

חתונה ערבית ברמלה בקורונה (צילום: פלאש 90)חתונה ערבית ברמלה בקורונה (צילום: פלאש 90)

מס ומסחרה

בתחום המסים נעשו צעדים לשיפור המצב, מערכת מס הכנסה פרוגרסיבית בישראל והפעלת מס הכנסה שלילי, מענק עבודה בלשון החוק, התגלה כנותן תוצאות טובות היות והוא מפחית מנטל המס על בעלי הכנסה נמוכה ואף הביא להפחתת שעור העניים, גם בקרב החרדים, בעוד מס היסף, שהפעיל שר האוצר לשעבר משה כחלון, הביא להעלאת שעור המס על השכבות החזקות. יחד עם נקודות הזיכוי שהורחבו בשנים האחרונות, המצב טוב יחסית, שני העשירונים העליונים משלמים 90% ממס ההכנסה בעוד העשירון התחתון משלם רק 0.4% מגביית מס הכנסה. הפטור החלקי ממס שעובר לאזורי פיתוח כדי לעודד מעבר של משפחת חזקות לפריפריה, נכשל, מי שמקבל את הזיכויים בפריפריה הן כמה משפחות חזקות שבלאו הכי אינן זקוקות לתמריץ, וזאת בעלות של 2.4 מיליארד שקל בשנה, לעומת 1.4 מיליארד בשנת 2015. בזבוז מטורף זה של כספי המדינה עבור מי שבחלקם נרשמו כגרים באזורי פיתוח בעוד מרכז חייהם הוא בלב הארץ.

תקציב זה היה עדיף לתת לרשויות מקומיות חלשות בפריפריה כדי לחזק את השירותים לתושביהן. גם נקודות הזיכוי העודפות לכלל הנשים מחטיאות את המטרה, עיקר הנהנות מכך הן נשים בעלות הכנסה גבוהה בעוד לבעלות הכנסה נמוכה אין זה מוסיף לנטו. זאת הטבה שאין בה עבורן שימוש. בישראל תשלומי המעביד לקופת הפנסיה גבוהים במונחים בינלאומיים, המעביד משלם כשני שלישים מההפרשה של 18.5% מהשכר. ההפרשה לבעלי שכר נמוך גבוהה במונחים בינלאומיים. התוצאה היא כי שכבות חלשות חיות בעוני לאורך שנות העבודה, בשל החיסכון הפנסיוני הכפוי, מה שדווקא מפחית את התמריץ לצאת לעבודה או לעבוד באופן רשמי, כלומר מגביר את העבודה הבלתי־מדווחת, השחורה. צריך לעשות שינוי במבנה ההפרשות לפנסיה כדי להגדיל את הנטו בידי העובד העני לאורך חיי התעסוקה, מציע ה־OECD.

אבל ראו אבסורד אחר בתחום מערכת הפנסיה שהוא כיום חובה בישראל. הממשלה מסבסדת את ציבור החוסכים לפנסיה בשיעורים הגבוהים ביותר בעולם, בעלות של 1.9% מהתוצר, שהם כ־27 מיליארד שקל. יותר ממחצית הסכום של הסבסוד, באמצעות האפשרות לנכות תשלומים לקרנות הפנסיה, הולך לעשירון העליון. מי לא נהנה מהסבסוד של הפנסיה? העניים, שבלאו הכי אינם משלמים מס הכנסה ולכן אין להם אפשרות לנכות את התשלומים לפנסיה מהמס שהם משלמים. הם מהווים 45% מכלל העובדים בעשירונים התחתונים, שקרן השפע הממשלתית בחוקי המס, במקרה זה החיסכון לפנסיה, אינה מגיעה לפתחם.

ה־OECD קורא לממשלה גם לבטל את הפטור ממסים על קרן השתלמות שבעיקר נהנים ממס בעלות מדהימה של 8 מיליארד שקל בשנה, מי הנהנים? בעלי השכר הגבוה. אין שום סיבה יותר לפיקציה הזאת. עוד מומלץ לתת לשלטונות גישה רחבה יותר לחשבונות הציבור במערכת הבנקאות כדי לבדוק העלמות מס, בייחוד בתחום הנדל"ן, בייחוד למשכירי הדירות הזכאים לפטור ממס על הכנסה של עד כ־5,100 שקל בחודש. שלטונות המס חייבים לחפש ולמצוא רוכשי "קש" של דירות, כלומר מי שנרשמו על שמם נכסים כדי להעלים מס רווחי הון כתוצאה ממימוש מכירת דירה להשקעה וכן ליהנות מפטור מתשלום מס על השכרת דירות.

אז לפני שאנחנו מגיבים פבלובית וכועסים על החרדים והערבים בנושא נגיף הקורונה, אולי נעשה צעדים להעלות את רמת החיים שלהם באמצעות ויתור על מנעמי התקציבים, הפטורים והסובסידיות שהישראלים האחרים מקבלים בסכומי עתק בכל תחום מהמדינה ששייכת לכולם - גם לחיים בצפיפות איומה כמו החרדים או הגרים בנכסים לא רשומים רחוקים מהמרכז כמו הערבים. אולי?