שנים אנחנו חיים כאן בתחושה של מדינה אחת, מדקלמים משפטי אחדות דוגמת "כל ישראל ערבים זה לזה", מטפחים גאוות יחידה, מתגאים בסולידריות החברתית שלנו בשגרה ובעתות משבר. שנים אנחנו מנסים ליצור, על אף השוני, תמונה הרמונית מחלקי הפסיפס החברתיים - ואז הגיעה הקורונה, והכל התנפץ.

לא רק שאנחנו לא עם אחד - אנחנו הרבה יותר קרובים לפדרציה שמחולקת למספר מדינות, שלכל אחת מהן יש מושל ונבחרים שלה, ופועלת קודם כל למען תושביה בלי להביא בהכרח בחשבון את האינטרסים של המדינות האחרות. הקורונה חשפה את הפיקציה וגילתה לנו שאנחנו פדרציה המבוססת על מגזרים שביניהם שוררים ניכור ושנאה, ושכל אחד מהם מתנהל כאוטונומיה עצמאית.

זה לא שלא היו תמרורי אזהרה. כתובות הפילוג, השנאה וההסתה התנוססו בשלטי ניאון ענקיים, ובמקום לכבות אותם ולחבר את נקודות השבר - המנהיגות הנוכחית העדיפה ביודעין ללכת למסלול של פרימת החברה הישראלית. היא שאבה את כוחה מהפיצול, שהסלים והעמיק, ושאת תסמיניו אנחנו רואים כיום במלוא עוצמתם. כל ישראלי שעתיד המדינה חשוב לו מרגיש את עוצמת ההתפרקות והשבר. תחילה זה לווה בכעס רב על המגזרים שבוחרים להפר בגסות את ההנחיות, אך לתחושתי בימים האחרונים נוספו לתחושת הכעס תחושות של עצב, ייאוש וחשש אמיתי לעתידה של מדינת ישראל.

עימותים אלימים בין שוטרים לחרדים בהלווית האדמו"ר. צילום: מוטי זילברברג

האם המגיפה שמבקשת לקרוא תיגר על חוסנה של החברה הישראלית תצליח לפרק אותה? האם הגענו לנקודת האל־חזור?

מלחמת האזרחים, שרבים התריעו מפניה, כבר כאן. ואם לדייק, זוהי מלחמת המגזרים, כשכל אחד נלחם על הדברים שחשובים עבורו. כל סקטור נלחם בהחלטות הפוגעות בו, ולא מתוך דאגה אמיתית לחברה כמכלול. אנו בוחרים במלחמה וממשיכים להיכשל בהתמודדות היומיומית עם הקורונה כחברה רב־תרבותית. המלחמה אומנם עדיין שקטה יחסית, אבל היא מסלימה מדי יום באין מפריע, כשבאופק לא נראית ההנהגה שיש בכוחה או ברצונה לעצור את הטירוף.

עושה רושם שגל האלימות ששוטף את הארץ בשבועות האחרונים לא פוסח על אף מגזר ועתיד להסתיים באסון. אלימות בין מפגיני ימין לשמאל, בין מתנגדי המחאה למפגינים, בין שוטרים למפגינים, בין שוטרים לחרדים. מי שמחפש נקודות תקווה ואור יתקשה מאוד למצוא כאלה, ונדמה שהבעיה העיקרית מתמקדת כעת במגזר החרדי.

משימה בלתי אפשרית

התמונות שמתעדות את הפרת ההנחיות הגסה במגזר החרדי קשות לצפייה, אבל לא רק מבחינת הסכנה האפידמיולוגית, אלא גם מבחינה חברתית. הן מחדדות את ההבנה שבינינו לבין המגזר החרדי פעורה תהום, שלא לומר קיים ניתוק מוחלט. מדינה בתוך מדינה.

הסימנים הראשונים של היעדר המשילות הופיעו באמצע חודש מרץ, כאשר התקבלה ההחלטה על סגירת מוסדות החינוך אך הרב קנייבסקי הודיע כי הלימודים בתלמודי התורה ובישיבות בכוללים יימשכו כרגיל. כבר אז הייתה צריכה להידלק אצל מקבלי ההחלטות נורה אדומה: היה עליהם להבין שיהיה מאוד קשה לנהל את המגזר החרדי בזמן המגיפה, ושיש למצוא דרך להבהיר באופן חד־משמעי שדין הרחוב החרדי כדין הרחוב הכללי. במקום זה נעשו ניסיונות ליצור מתווים והתאמות למגזר החרדי, שקרסו במהרה וייצרו אין־ספור אירועי הפרה בוטים של הנחיות.

חתונות המוניות, בתי כנסת צפופים, מוסדות לימוד פתוחים, והשבוע - תמונות שכאילו לקוחות מעידן טרום־קורונה, כאשר אלפי חסידים הגיעו לבית העלמין באשדוד להלווייתו של האדמו"ר מפיטסבורג, הרב מרדכי יששכר בער לייפר.

מלבד הפרת ההנחיות שמסכנת את כולנו, מה שמבטא את עומק המשבר בין המגזר החרדי למדינת ישראל הוא החלטה של חלקים במגזר לפעול להשגת חסינות עדר, בניגוד גמור לאסטרטגיית משרד הבריאות.

כדי להבין איך הגענו עד הלום צריך להבין שמדובר בתהליך שהתחיל כבר מקום המדינה. בחסות הממסד הפכו מגזרים שלמים, ובהם החרדים והערבים, למתחמים אקס־טריטוריאליים, עצמאיים, ללא קשר למדינה וללא קבלת כל מרות שלטונית. חשוב להדגיש כי לא מדובר בכלל הציבור החרדי אלא בחלקים ממנו, ובהם חסידיות, הפלג הירושלמי הקיצוני ואחרים. הקורונה האירה את גודל הבעיה. העובדה שהמערכת העלימה עין שנים רבות והעדיפה לטמון את ראשה בחול - לא סייעה להתמודדות עם הנגיף.

מדינת ישראל לא השכילה ליצור נקודות מפגש וממשק עם המגזר החרדי. היא הסכימה למשל להפריט לחלוטין את מערכת החינוך, שיכולה הייתה להוות קרקע לחיבור אפשרי לכלל הקולקטיב הישראלי. ילדים שלומדים במערכת החינוך החרדית העצמאית לא לומדים את מקצועות הליבה, אבל לא פחות חמורה היא העובדה שהם לא לומדים את ההיסטוריה של ישראל, את סיפורה של המדינה שנאבקה ושילמה בדם על הקמתה, וזה גם חלק ממה שעומד בסופו של דבר מאחורי תמונה שבה ילדים מיידים אבנים בשוטרים וקוראים לעברם "נאצים מסריחים", "שיקסע", משתעלים עליהם ועוד.

המפגש בין המשטרה לרחוב החרדי מביא לתמונות לא פשוטות לצפייה, שמזכירות תקופות של רדיפת יהודים ואנטישמיות: שוטר משליך פח על ראשו של ילד, אחר דוחף בגסות אברך שמחזיק פעוט בידיו, מעצרים ברוטליים ואלימים. אלא שהפעם אלה הם השוטרים שנשלחו לעמוד במשימה כמעט בלתי אפשרית, בשם ממסד שחלקים ברחוב החרדי לא מכירים בלגיטימציה שלו. התחושה היא של כאוס שמשתולל במגזר, שנדמה שאף הוא סובל מהיעדר מנהיגות מחברת.

חלון הזמנים הולך ומצטמצם. צריך להבין שהקורונה הייתה רק קטליזטור לתהליכי פיצול שמתהווים בתוכנו. כדי להפסיק את מלחמת המגזרים שכבר עכשיו מפוררת את החוסן החברתי שלנו, נדרשת מנהיגות אמיצה שתפעל למצוא נקודות חיבור חזקות, על אף השוני. אם משהו לא ישתנה בקרוב, אנחנו עלולים להתעורר בעוד כמה שנים כשלדגל המגן דוד שלנו יצטרפו נוספים, שכל אחד מהם מייצג אוטונומיה מגזרית.
 
[email protected]