אגדת עם סקנדינבית ידועה מאוד מספרת על ציפור שהחמיצה את מועד היציאה לדרך של להקת בנות מינה אשר נדדה דרומה עם בוא הסתיו. החורף בא. ישבה הציפור בשלג וכמעט קפאה למוות. לפתע עברה פרה והטילה עליה עוגת גללים מהבילה. והיה חם לציפור. חם ונעים. מרוב שמחה נתנה קולה בשיר. עבר שועל בסמוך, שמע את הזמרה. הוציא בזהירות את הציפור, ניקה אותה יפה יפה וטרף אותה.
מוסר ההשכל של הסיפור הזה אף הוא ידוע, אך ראוי לעיין שוב בשלושת חלקיו: א. לא כל מי שמטיל עליך את גלליו - בהכרח גורם לך רעה; ב. לא כל מי שמוציא אותך מהפרש - הוא מושיעך; ג. ואם אתה כבר יושב בתוך הפרש - לפחות אל תשיר.
ההמונים המיוזעים בהפגנות, כמו אלו המרקדים ב"טיש" או מצטופפים בלוויית הצדיק שמת מקורונה - כל אחד נושא דגל מיוחד משלו. שחור, ורוד או עשוי משי מפוספס של קפוטה ומגבעת פרווה הקרויה שטריימל. לכל אחד דגל משלו, אבל גם מכנה משותף: בצוק העתים הזה הם מוצאים נחמה רבה בחום ובצפיפות שהם יוצרים בהפגנות או בהתקהלויות בחצרות צדיקים, חום, מגע אנושי, תחושת "ביחד" קהילתית.
ואם נשוב אל המשל הסקנדינבי - בימי מגיפה אלו אנו כבר יודעים מה מקור החום הזה. מה שגורם להם להתקהל אינו רק התקווה להפיל את נתניהו או להתקרב לריבונו של עולם באמצעות הצדיק, אלא הצורך להרגיש חלק מקבוצה גדולה. הידיעה המנחמת ש"אני לא לבד בצרה הזאת". בקהילות החסידים - האדמו"רים מטפחים את הצורך הזה. ולחילונים - יש רשתות חברתיות הטורחות, מטעמים מסחריים ציניים, ללכד את "הדומים". ואם בדרך הם גם צריכים ללבות שנאה ואלימות מילולית - למה לא?
מי שאינו מאמין בתיאוריה הזו מוזמן לצפות בסרט המופת "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" ("THE SOCIAL DILEMMA") ויבין שחלק גדול מ"הזעם" שהוא חש כלפי נתניהו והשחיתות והימין אינו אלא תוצאה של מניפולציה צינית שעושים בו מארק צוקרברג ושותפיו.
על כל פנים - ההצטופפות אינה נובעת רק מניסיון להחליף את השלטון או להתקרב לאבינו שבשמיים: זהו אינסטינקט העדר. תקווה עתיקה שהלביאה בעשב הגבוה תלכוד אנטילופה אחרת, הרועה בשולי העדר, ולא אותי. לא חסינות עדר תושג כך - אלא סתם עדריות בהמית.
אבל קהל המצטופפים, המפגינים או המסתופפים, למד היטב את לקחי אגדת העם. ולכן הוא רואה אויבים דווקא באלה המנסים להציל אותו, ולחלץ אותו מערימת הפרש שבה הוא מתפלש להנאתו (ובימי מגיפה - כל התקהלות משולה להתפלשות בערימת פרש).
הם נלחמים במשטרה. רוגמים אותה באבנים ובחיתולים צואים וצועקים עליה "נאצים" במעוזי סאטמר, או מגדפים אותה ומתכתשים איתה בבלפור ובהבימה; והגדיל לעשות אחד מהאדמו"רים החילוניים שלהם, טייס "קרנף" מהולל בנעוריו ומלח ארץ אמיתי, שצרח על שוטרת אתיופית "אל תיגעי בי - אני הבאתי את ההורים שלך. את לא מתביישת?".
אלו ואלו מתכתשים להנאתם עם השוטרים וממהרים להפיץ סרטוני זוועה על האלימות המשטרתית. ובאמת אינני מבין מדוע צריכים השוטרים לסכן את בריאותם כשהם מנסים לתפוס בידיים אנרכיסטים חובשי כיפה או עוטי בנדנות. מדוע הם צריכים להתגושש שוב ושוב עם מפגינות חצופות ונערים פוחזים היורקים עליהם? ישובו המכת"זיות לאלתר! ויוסיפו למי הזרנוק שתיים־שלוש טיפות אקונומיקה. כידוע בבית מדרשו של האדמו"ר דונלד טראמפ - אין כמו קצת אקונומיקה נגד הנגיף הנבזה.
סילוני המים יטאטאו את האנרכיסטים, יסמרטטו את מצנפות הפרווה, וימיסו את מלח הארץ. המפגינים יצרחו כמובן שזה אמצעי אלים ולא אנושי. הבל הבלים. זה האמצעי המתון ביותר בתנאי המגיפה הנוכחיים. הם יזעקו לשמיים שזה סוף הדמוקרטיה, אבל הם כבר קבעו את מותה כל כך הרבה פעמים, עד שהציבור (לא זה שהם רואים בקבוצות הוואטסאפ שלהם, אלא הציבור ממש) כבר אינו קונה את בשורת המוות המוקדמת הזו. "להפגין נגד הדיקטטורה" הוא סוג של אוקסימורון המוכיח את כזבו.
כשם שהוא אינו מבין מה שפיו ממלל - גם המפגינים כבר מזמן ניתקו מהמשמעות המילולית והם מתמכרים לקצב התופים ולצרחת חצוצרות הפלסטיק. הם בטוחים שהם מפילים את נתניהו - אבל מוסיפים בוחרים לבנט. והמפגינים בכיכר הבימה שרים בגרון ניחר "אין לי ארץ אחרת", על הכרזות שלהם כתוב "דמוקרטיה" ו"חופש ביטוי", ואת השלטים הללו הם מטיחים בשדרני ערוץ 20 וצורחים עליהם "תעופו מהעיר שלנו".
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - חסידים בהתוועדויותיהם שופכים את נפשם בניגון כיסופים או במארש מימי נפוליאון שנגאל מהטומאה והפך לניגון מקודש. השירה מלכדת. מחברת. בחסידות מדברים על ניגונים של "דבקות". שרים בדבקות ומביאים להידבקות המונית. אלו ואלו רוצים טוב - ומביאים רע. רע על עצמם ולכן גם רע עלינו. אין מה לשיר עכשיו. ואם מוכרחים: שירת יחיד עדיפה על שירת רבים. עוד ישובו ימי שירת רבים. תפילת רבים.
התרעות פיקוד העורף