ההפגנות הן הביטוי למלחמה להצלת הדמוקרטיה. השאלה היא מפני מי, והתשובה המקובלת היא ביבי. טעות. בנימין נתניהו הוא קצה הקרחון. ל"עם" של נתניהו ושות' לא אכפת אם ישראל היא דמוקרטיה או דיקטטורה או גבינה 5%, ואין טעם להפחיד בדיקטטורה מי שחי בתוכה מרצון, שלא לדבר על אלו שרוצים בדיקטטורה כשהם רואים איך מתפקדת דמוקרטיה. 

מולם יש אדם שפתאום קם בבוקר, מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת - להפגנות, שהן שיאה של המלחמה על הצלת המדינה. השאלה היא איך מפגינים נגד העם ההוא? אין לי מושג כמובן, אבל לכולם ברור על מה נאבקים שני העמים שמכונים ישראל הראשונה (השמאל) והשנייה (הימין). אולי זה לא המינוח הכי מדויק, אבל זה מה שהולך ומתקבע וכנראה משקף את המציאות כיום. זו לא הפרדה גזענית או פטרונית, דתית או לאומית. זוהי הפרדה פוליטית מוכחת, ואלו הם המנדטים של מפלגות הימין שעושות שימוש גזעני במוצא האתני כחלק מקמפיין יצרי נגד ישראל הראשונה. 

הפגנות הקילומטר נגד נתניהו (צילום: הדגלים השחורים)

רוצים הוכחה? מי שמתפלל לא מפגין, ומי שמפגין לא מתפלל. מצד אחד ניצבים תומכי שחיתות ודיקטטורה, מדעת או שלא מדעת, ומצד שני מתנגדי שחיתות ודיקטטורה. כמה פשוט, כמה נכון וכמה מייאש. ישראל (עדיין) לא דיקטטורה אבל היא בהחלט לא דמוקרטיה, גם לא גבינה 5%. סילבי קשת (נדמה לי) כינתה בזמנו את ישראל "דמוקטטורה". המצב כיום: הכנסת מצביעה, הממשלה מסכימה, ונתניהו מאשר או שולל. 

כבר כיום חיים חלק מאזרחי המדינה בדיקטטורות (שלא לדבר על הפלסטינים שחיים בממשל צבאי שנשען על כידוני צה"ל). חלק חי בדיקטטורה אלוקית וזה מרגיש לו עבד נרצע ומרוצה; הביביסטים חיים בדיקטטורה של המורם מעם שרצונו רצונם; ומאות אלפים ניזונים מהשלטון וחיים מרצון בדיקטטורה מתגמלת: משכורות, הזדמנויות עסקיות, כוח, כבוד - אלו היו והינן הסיבות ההיסטוריות הקבועות שבגינן אנשים חיו מצוין בדיקטטורות מרוסיה עד סין, מהפיליפינים עד איראן. 

מכאן ואילך הכל נעשה פשוט יותר ויותר: הדיקטטורה מטפלת ב"עם" בעזרת פירוטכניקה של לחם ושעשועים, אויב בשער, אויב בבית וגאווה לאומית. הרבה גאווה לאומית. איזה חופש ביטוי דורשים שם בהפגנות השמאל? מעולם לא היה לעם ישראל של הבלוק הקואליציוני ביטוי משל עצמו. יש להם גדודי רבנים, רכזי סניפים וקבלני קולות שחוסכים מהם כל מאמץ לביטוי שאיננו חלק מהציות לאג'נדה הימנית־לאומנית־דתית. יש להם אפילו אינטלקטואלים שעוטפים את עבדותם במלל של הצדקות אידיאולוגיות. 

על הדרך, כמו בכל דיקטטורה בהתהוות, נבנית משטרה גלויה וחשאית שמופקדת על כך שהשלטון יצווה והעם יציית. במקרי קיצון מפעילים צבא. כמה אנחנו רחוקים מהמצב הזה? כבר ראינו חיילים במחסומי ההפגנות, וכמו שאמרו הגששים: האלמנט כבר בפנים. 

הפגנות בת''א (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)הפגנות בת''א (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

# # #
לממשלה יש אלף ואחת דרכים לחלחל ולאכוף את מדיניותה. לאופוזיציה יש כיום ארבע דרכים לבלום ו/או להפיל את הממשלה: ההפגנות, שמוכיחות נחישות המונית מידבקת ואוספות קהלים נוספים, הן הדרך העממית ביותר וכנראה הנכונה ביותר. 

הבעיה: חתכתי את ההפגנה בבלפור לאורך ולרוחב, ובצד התקוממות הרוח הלוחמנית ששררה במקום הייתה (לפחות לי) אכזבה. ישראל השנייה לא הייתה נוכחת באורח שיביא לשינוי אלקטורלי, שהוא המטרה הסופית של ההפגנות. במצב הנוכחי אין דרך בעולם שהקואליציה הנוכחית, עם או בלי כחול לבן, תקרוס בלא שתתחולל אותה סערה מושלמת. 

עכשיו נדמה שאת הסימנים להתהוותה ניתן לראות גם בעין בלתי משוחדת, והמפגינים כבר לא לבד. תקשורת המיינסטרים הבינה סוף־סוף מה תפקידה בכוח, והיא נעה ברוח הגבית שנושבת מההפגנות: ניתן לראות ביצוע חד יותר של ההפרדה בין אמת לשקר ברמה המקצועית. כאשר האידיאולוגיה הדמוקרטית ניצבת מול אידיאולוגיה של דיקטטורה, אזי הצד המקצועי חייב לדבר ובקול רם. כל עיתונאי שראה, שמע וסיקר את ההפגנות וחש במה מדובר מכסח היום את פעילות הממשלה ברמה של טיפול צמוד לכל שקר, הטעיה, הסתה והכפשה. 

אם מחפשים הבהוב של שיח תקשורתי מתפכח מעבר לחדשות, אזי "אופירה וברקו" הם המגדלור. אם פטריוט בגרוש נטול פילטרים כמו אייל ברקוביץ' מטיח בשר אמיר אוחנה "אתם ארגון פשע", אז אולי יש תקווה. הבעיה היא שהמציאות הפוליטית של ברקו, כמו רבים ומשוטים אחרים, קונה את נפתלי בנט כמושיע הקורונה בלא להבין ש"השיחה הטובה" שהייתה השבוע בין נתניהו לבנט היא העדות לכך שתמיד ילך הזרזיר אצל העורב.

אמיר אוחנה (צילום: דוברות הכנסת - יהונתן סמייה)אמיר אוחנה (צילום: דוברות הכנסת - יהונתן סמייה)

הדרך השלישית שבונה את הסערה המושלמת היא מעורבותה של מערכת החוק בצורך להגן על עצמה ועל הדמוקרטיה. מאוחר מדי, מהוסס מדי ומעט מדי, אבל עדיין נלחמים שם על נפשם אישית ומערכתית. הדרך הרביעית שמציגה אלטרנטיבה היא מאבק בתוך הממשלה בסגנון כחול לבן, וקשה להמעיט בחשיבותה. 

# # #
השאלה היא אם הסערה המושלמת תגן גם על הדמוקרטיה, והתשובה היא שאני סקפטי להחריד. יש אולי רוב אופוזיציוני לסילוק נתניהו, אבל אין רוב אופוזיציוני לשמירה על הדמוקרטיה. בצד הדמוקרטי של הכנסת הנוכחית כיום נמצאות כחול לבן, יש עתיד, מרצ והרשימה המשותפת, ששלושת מרכיביה דמוקרטיים יותר מיש עתיד ובכל מצב יתמכו בכל מאבק פרלמנטרי שיעדיף דמוקרטיה על דיקטטורה. 

וישנן שתי העזים הטרויאניות של בוגי יעלון - צבי האוזר ויועז הנדל, רגל פה רגל שם. בנט נכון להיום הוא הנער השליח של רבני המגזר החשוכים ובצלאל סמוטריץ', ועוד בקואליציית הדיקטטורה גם יעקב ליצמן, משה גפני ומאיר פרוש. 
ומה אם יסולק נתניהו? "מה שחשוב לי", אומר אביגדור ליברמן לבן כספית ("מעריב־סופהשבוע"), "זה שבפעם הבאה כשהימין ינצח, הוא גם יידע לשלוט. 

הימין ניצח כאן הרבה פעמים בבחירות, אבל אף פעם לא שלט או ניהל באמת". ולדימיר פוטין לא היה מנסח את זה טוב יותר. אומנם לכאורה חרדים לא רוצים ליברמן או כל אבחנה אחרת של כתבים לענייני מפלגות שתפסול שותפות כזו או אחרת. למעשה, אם מישהו חושב שהחבר'ה האלה בבלוק הימני לא יודעים לרבע מעגלים כדי לשרוד בשלטון, הוא לא הגיר מימיו דמעות תנין מבצל אורגני. 

בוגי יעלון בין המפגינים (צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90)בוגי יעלון בין המפגינים (צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90)

ושוב נשארנו עם התקווה האחת, ממשל אמריקאי דמוקרטי מלא מלא, כלומר הבית הלבן, הסנאט והקונגרס שיחד עם האיחוד האירופי יפגינו סדר משלהם במזרח התיכון, והשנייה שכל ארבעת מרכיבי הסערה המושלמת יתכנסו להוריקן שאולי ירסק את הבלוק ולא רק יבעט את נתניהו ברוח ברקו. 

להזכירנו: הקרב הוא בין המאמץ הימני לשימור השנאה של ישראל השנייה לראשונה ובין המאמץ השמאלני לשכנע את ישראל השנייה שמי שדופק אותם זו הממשלה שלהם.

tguvot@maariv.co.il