בשיחתם האחרונה בשבוע שעבר, אמר בני גנץ לבנימין נתניהו את הדבר הבא (לא ציטוט מדויק): אני מביא בחשבון שיכול להיות שלא תהיה רוטציה ושלא אהיה ראש ממשלה, אבל אני רוצה שתדע שבמקרה כזה גם אתה לא תהיה ראש ממשלה. אתה תסיים את חייך הפוליטיים.

השר יזהר שי מכחול לבן חזר על המסר הזה אתמול באולפן "פגוש את העיתונות". הפרשנות (המוטעית) לדברים עסקה באופציה להקמת ממשלה אלטרנטיבית בהצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבי. על פי התיאוריה הזו, כחול לבן תסייע לסיעות האופוזיציה להפיל את הממשלה ולהקים חלופית תחתיה.

לדעתי, גנץ התכוון לדברים אחרים. אחד מהם, היא האפשרות להעביר חקיקת שחיתות מהסוג שהיתה אמורה לעבור לפני הקמת הממשלה: חוק שיקבע שנאשם בפלילים לא יכול לכהן כראש ממשלה או להיבחר לכנסת. חוק שאותו רצו אביגדור ליברמן ויאיר לפיד להעביר בטרם קרס גנץ והצטרף לנתניהו. חוק שהיה מונע מנתניהו להתמודד בבחירות נוספות.

אני מאלה שסברו שגנץ קיבל את ההחלטה הנכונה (אם כי קשה מנשוא) בנסיבות המצב ההוא. הוא קיבל אותה מסיבות לאומיות, לא אישיות. לא הייתה ממשלת מיעוט, לא הייתה אופציה טובה אחרת, ח"כ צבי האוזר היה מעמיד את עצמו לתפקיד יו"ר הכנסת, אלמלא עשה זאת גנץ.

הבעיה היא שמרגע קבלת ההחלטה ההיא, גנץ ומפלגתו מפגינים אוזלת יד מהדהדת, חדלות אישים נוראית, התרפסות מבזה ומיותרת ואפסות שאין לה גבול מול בנימין נתניהו. את כל זה הם עושים אף שלנתניהו אין "שוט" אמיתי: הוא לא יכול לפטר את גנץ או מי משריו, הוא משותק, הוא תלוי לגמרי בשיתוף הפעולה של גנץ ויד אחת שלו קשורה מאחורי הגב.

תארו לעצמכם מה היה קורה עכשיו לנתניהו אם ליברמן או לפיד היו שותפיו לממשלת הרוטציה. איך הם היו נכנסים בו כשהיה מתברר להם שדקה אחרי חתימת ההסכם הוא מפר אותו. מה הם היו משאירים ממנו כשהיו מבינים שאין לו כוונה להעביר תקציב מדינה הנדרש לנו כעת כחמצן לנשימה, רק כדי לשמור על "נקודת יציאה" להפרת ההסכם. איך הם היו מתנהגים לנתניהו אם היה ממשיך במעלליו הלא ייאמנו, שזיכו אותו (בצדק) בתואר "ראש משפחת פשע".

בני גנץ מוכיח בשבועות האחרונים שהוא לא כשיר להנהגה. אין לו את זה. הוא מפחד מהצל של עצמו, מהסס לפני כל החלטה מתבקשת, אחרי שמקבל אותה מזגזג ומתחרט, לא מעז להביט לנתניהו מקרוב, בלבן של העיניים, לא מצליח לאסוף את עצמו ולהגיד "עד כאן".

בני גנץ (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)בני גנץ (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

דבריו של השר יזהר שי אתמול בערוץ 12 היו אמורים להיות מלווים בהתקפה כוללת של המפלגה כולה, הרעשה ארטילרית כבדה על כנופיה, שמפרקת את המדינה הזו מנכסיה בשיטתיות מקפיאת דם. זה לא קרה. היחידים שנלחמים על המדינה הזו בימים אלה הם המפגינים, ששטפו אתמול את הרחובות, וסיעות האופוזיציה.

האובססיה של נתניהו לחנוק את ההפגנות נגדו התבררה כטעות פטאלית. הוא חשב שיגדע את ראשה של המפלצת, ובמקום זה קיבל מאות מפלצות קטנות, תוססות וששות אלי קרב. רבבות מפגינים גדשו גם אתמול את הרחובות, הצמתים, המחלפים והגשרים, במגבלת ה־1,000 מטר. ככל שיענו אותם, כן ירבו וכן יפרצו.

האכיפה המשטרתית המוגזמת, נטולת ההיגיון ושיקול הדעת, בלטה גם אתמול אל מול אוזלת היד במגזר החרדי. אלה מפגינים באוויר הפתוח עם מסיכות, בעוד חסידויות לא קטנות במגזר החרדי מצפצפות בריש גלי על ההנחיות, פותחות בתי כנסת וממשיכות לצופף בהם אלפי חסידים כאילו כלום.

מי שחיפש הדגמה למעמקי תחתית החבית שלתוכה נדחסנו באדיבות מפלגת השלטון, מצא אותה ביום שישי אצל "אופירה וברקוביץ'", עם עוד מופע אימים של תגרנית שאמורה להכנס עוד שנה לתפקיד שרת החוץ של ישראל.

"עד שלא תתנצל בפני מיליון וחצי ליכודניקים", צווחה על אייל ברקוביץ', "לא תהיה מאמן נבחרת ישראל, אני אישית אדאג לכך". על מה הוא צריך להתנצל? לטענת רגב, הוא כינה את הליכודניקים "משפחת פשע". היא משקרת, כרגיל. ברקוביץ' אמר את הדברים לח"כ מיקי זוהר וכיוון אותם לזוהר, לרגב ולחבריהם. הוא גם העיר על כך לרגב במהלך צרחותיה, אבל ללא הועיל.

מלבד הסגנון, הווליום, הוולגריות והשקרים המובנים, רגב התבלבלה. רק ההתאחדות לכדורגל יכולה למנות מאמן לנבחרת ישראל. אסור להתאחדות לשקול כל שיקול פוליטי. ההתאחדות לכדורגל העולמית כבר נדרשה להבלים שהפיצה רגב, בפעם המי יודע כמה. למחרת, בלייב פייסבוק, היא התעקשה להמשיך למנף את הביוב הזה וטענה ש"מאמן הנבחרת צריך לייצג את כל העם". שמישהו יסביר לה שמאמן הנבחרת הנוכחי מייצג את העם האוסטרי. וגם קודמו.
מירי רגב ואייל ברקוביץ' (צילום: צילום מסך: קשת 12)מירי רגב ואייל ברקוביץ' (צילום: צילום מסך: קשת 12)


סיפור קטן על רגב: בבחירות מועד א' ב־2019 עשה הליכוד שגיאה ופרסם תמונת קמפיין שבה נראו שבעה ממועמדי הרשימה על גג הכנסת עם הכותרת "מנהיגות מאוחדת לניצחון הליכוד". עמדו שם, מימין לשמאל, גלעד ארדן, ניר ברקת, גדעון סער, בנימין נתניהו, ישראל כ"ץ, יואב גלנט ויולי אדלשטיין. כך הציג הליכוד את עצמו. נדמה לי שהד"ר אבישי בן חיים היה חולה באותו יום, או משהו. כך או אחרת, התמונה עוררה ביקורת לא פשוטה. בלי נשים, בלי מזרחים, שבעה גברים לבנים מדושנים ומרוצים מעצמם עד הגג עמדו שם על הגג.

מירי רגב זעמה. אחרי כמה ימים הופיעה בתוכניתם של שרון גל ורני רהב בערוץ 13. הם שאלו אותה. היא הסבירה: "ראש הממשלה התקשר והסביר לי את זה", הסבירה. "ראש הממשלה והליכוד עשו כנראה סקרים, לליכוד יש משימה אחת, להעביר את אותם מתלבטים מהמרכז־שמאל ימינה. זה לא סוד שדפוס ההצבעה בחברה הישראלית הוא דפוס הצבעה לגברים אשכנזים מהשבט הלבן. כשאתה מבין את זה, אז הם שמים את השביעייה שחושבים שתביא את קולות אותם מצביעים מהמרכז לימין".

הסבר לא משהו. התוכנית הוקלטה יום לפני שידורה. את היום הזה בילה דוברה של רגב דאז בתחנונים מול ההפקה והפציר בהם להוריד את התשובה. הם לא הורידו אותה. בדיוק כמו שאי אפשר להוריד את עליצותה וריקודיה הפומביים של הגברת רגב לאורכה ולרוחבה של ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון.

היא, כזכור, היתה דוברת צה"ל ודוברת ההתנתקות. היא הייתה אז באופוריה. סבלם של המתיישבים שנעקרו מבתיהם עבר לה ליד האוזן. כל מי שהיה שם לידה באותם שבועות, ראה את זה (כולל אותי). היא גם הכינה לעצמה פלטפורמה פוליטית לקראת פרישתה מצה"ל, תחת כנפיו של הרמטכ"ל דאז, פטרונה דן חלוץ.

ובכן, לא כל זה הסתייע. הקריירה של חלוץ נגמרה בטרם עת, רגב תקעה לו סכין בגב ללא הינד עפעף. גם הכנותיה והתייעצויותיה להיקלט במפלגת העבודה או קדימה לא המריאו. בינתיים השתנתה המפה הפוליטית, ורגב, כזיקית מיומנת, השתנתה איתה. עכשיו היא ימנית לוהטת שקוראת לאייל ברקוביץ' "סטייק". למה? כי הוא מתהפך כמו סטייק. אם ברקו סטייק, רגב שווארמה. לא מתהפכת פעם־פעמיים במהלך הצלייה, פשוט מסתובבת. 

מפגינים נגד נתניהו בתהלוכה בתל אביב (צילום: דוברות המשטרה)