אמור לי באיזה סימן פיסוק אתה משתמש, ואומר לך מי אתה. אני, למשל, בנאדם של שלוש נקודות. מהוסס... מהורהר... לא תמיד משוכנע שהאמת נמצאת רק בקודקוד שלי. לעומתי, ישנם אנשי הנקודה. הם חותמים כל משפט בנקודה. מסיימים עניין וממשיכים הלאה. מפסקים, ועוזבים. אך סימן הפיסוק השולט לאחרונה הוא כמובן סימן הקריאה. זו תופעה עולמית שבטח קשורה לרשתות החברתיות ולרצון לבלוט. אבל ממחקר עומק שעשיתי (סתם, לא עשיתי, אבל עקבתי אחרי הנושא...) אני מסיק חד־משמעית שישראל הפכה להיות באופן רשמי אומת סימני הקריאה האולטימטיבית. יתרה מזאת, ככל שיש לאדם פחות תוכן - כך הוא מגביר את השימוש בסימן.

סימן הקריאה ידע כבר עליות (הלוגו של וואלה! ושל "ישראל היום") ומורדות (ב"סיינפלד", איליין ובן זוגה נפרדו על רקע חילוקי דעות בקשר לשימוש בו) - אך אין ספק שהוא מגיע לשיאו בימים אלה. סימן הקריאה במקור נועד להדגיש קריאות כמו "הידד!" ו"יש!", אבל מי קורא "הידד" בימינו? להפך, זו תקופה שבה נשמעות יותר קריאות "אוי ואבוי", ו"אין, אין לי, מאיפה אני אביא כסף, כפרה? דבר איתי בעוד חודש".  

הקורונה ביאסה לנו גם את קריאות ההתפעלות וההתפעמות, והותירה אותנו נטולי צעקות התלהבות. וכך, סימן הקריאה תפס את מקומו החדש: אמפליפייר של רגשות. הוא זוכה לאינפלציה מדאיגה במיוחד דווקא בשיחות חולין אוויליות בוואטסאפ. כל משפט מזמן לעצמו הדגשה מוגזמת, ללא פיקוח או ריסון. אני לא אגיע! נבוא בכיף! את מאחרת! הכנתי פסטה לצהריים! - למה הפסטה זקוקה להדגשה? ואם היית מכינה אפונה, היית מסתפקת רק בנקודה? 

ילד גולש ברשתות חברתיות, צילום אילוסטרציה (צילום: אלוני מור)ילד גולש ברשתות חברתיות, צילום אילוסטרציה (צילום: אלוני מור)


ואם קובעים להיפגש ואחד הצדדים כותב: אגיע. יש תחושה שהוא לא באמת שמח להגיע. הוא בטח עושה טובה שהוא בא. לעומת זאת, אגיע! משמעו: אגיע בשמחה ובששון, חיכיתי למפגש הזה ולא סתם אבוא אליו, אבוא אליו עם סימן קריאה מתלהב.  אגב, אם איאלץ לבטל את ההגעה שלי, אשתמש במספר לא פרופורציונלי של סימני קריאה נוספים, כמו אויש! אתם לא מאמינים!!! בסוף לא! אוכל! להגיע!!! (כאן יבוא גם אימוג'י, שזה נושא בפני עצמו).

האתר שעושה שימוש חדשני ומרהיב לרעה בסימני הקריאה הוא "ישראל בידור". למי שלא ער לתהפוכות שעובר ענף הרכילות בשנים האחרונות, נגיד בכמה מילים שרחל המרחלת - כבר לא! וישראל בידור, לגמרי כן! מדובר באימפריית רכילות המופעלת על ידי בחור צעיר ששולט על אתר ועמוד אינסטגרם מהפופולריים בארץ (883 אלף עוקבים). 

לדוגמה, הנה הדרך שלהם לבשר על כך שאון רפאלי הסתפר. שימו לב, מדובר רק באון רפאלי, ורק בסידור שיער. לכאורה, אין דרמה. ולמעשה, אין עניין. ובכל זאת: "הלם הלם הלם! קבלו את המהפך של און רפאלי! דוגמן השנה שאתם בחרתם! הנה התסרוקת החדשה שלו! הכי מושלם? או שפחות עפתם?" אתה קורא את הידיעה, מסתכל על התמונה, ושואל, על שום מה הותקפתי במאות סימני קריאה? למה הם צועקים עליי, מה עשיתי רע? ועוד מאותו אתר: התעלפנו! מירי רגב ואייל ברקוביץ' הפיצוץ! הלב שלנו נשבר לרסיסים! הסינדרלה הבאה - טיילור מלכוב!

און רפאלי (צילום: סיימון אלמלם)און רפאלי (צילום: סיימון אלמלם)


בכל תולדות ישראל והעמים לא היה שימוש כל כך בלתי תבוני בסימן פיסוק כה תמים. בתנ"ך כולו אין ולו סימן קריאה אחד. הם הצליחו לעבור שנים על גבי שנים עם כל העקידות, הרציחות, האותות והמופתים, חציית ים סוף, גזיזת שערו של שמשון, ולא ראו הצדקה לסימן קריאה אחד קטן. וחבל! היית מצפה שכשמגדל בבל מגיע לשיאו, זה לא ייגמר בפסיק או נקודה. כשנבות היזרעאלי סירב למכור לאחאב את הכרם, הוא היה חייב להגיד: לא! לא אמכור לך!!! כדי שאחאב יירד ממנו.

אנשי השלוש נקודות לא יותירו את חותמם בעולם. אנשי הנקודה שייכים לעבר. הימים האלה הם בסימן סימן הקריאה. המינגוויי השתמש בו רק פעם אחת כשכתב את "הזקן והים", ואולי בגלל זה היצירה עוד תישכח. רוצה להיות עדכני? תכתוב: הלם הלם הלם! לא תאמינו מה קרה לזקן! הוא הצליח לדוג רק דג אחד!!! ונאבק לשמור אותו!!! - כך כותבים היום, ארנסט, תלמד!!!