נצא מההנחה שלא כולכם זוכרים מה כתוב בספר "מלכוד 67" של מיכה גודמן, או שלא כולכם קראתם אותו, או שאתם זוכרים, אבל רק חלק. מן הסתם, אתם זוכרים את החלק העיקרי, שעוסק בוויכוח על עתיד השטחים. אלא שבעיניי כוחו של הספר נובע, בין השאר, מכך שרבים מהטיעונים שמופיעים בו כלל אינם נוגעים לשטחים. הם נוגעים לאופן שבו הפוליטיקה הפסיקה להיות פוליטיקה ונעשתה מרכיב של זהות.
זהותו של אדם היא האופן שבו הוא מגדיר את עצמו. היא זו שמקנה לחייו משמעות. כאשר ויכוח פוליטי - נאמר, האם אתה בעד או נגד פינוי התנחלויות, או, האם אתה בעד או נגד המשך כהונת בנימין נתניהו - לובש כסות של דיון על זהות, הוא מאבד כיוון. עמדות פוליטיות כבר אינן משיבות על השאלה "מה צריך לעשות עכשיו", שהיא שאלה על מדיניות, אלא על השאלה "מי אני", שהיא שאלה על זהות. זה שינוי דרמטי, משום שהוא מקשה על היכולת לשקול עמדות פוליטיות לנוכח נסיבות משתנות. גודמן מנסח זאת כך: "אדם שהדעות שלו נספגו בזהות שלו […] חווה כל ערעור על דעותיו כערעור על עצם הקיום שלו".

עכשיו קראו את הפסקה הבאה, ואולי תתנחמו בזה שלבעיות שלנו, בישראל, יש דמיון לבעיות של אחרים, באמריקה. "מצביעים שתומכים בדונלד טראמפ ובג'ו ביידן אומרים שההבדלים ביניהם חורגים מעבר למדיניות גם לחילוקי דעות על ערכי ליבה. שיעור גדול מהבוחרים שתומכים בכל מועמד חושבים על תומכי המועמד האחר שהם לא רק בעלי דעות שונות על פוליטיקה ומדיניות, אלא גם מי שאיתם יש להם 'חילוקי דעות מהותיים על ערכי הליבה ועל המטרות של אמריקה'".

טראמפ וביידן מחליפים קללות במהלך העימות הסוער (צילום: רויטרס)

50 עמודים יש בדוח הטרי של מכון פיו על מצב הבחירות באמריקה, ורבים מהם מעידים שזה המצב. בוחרי טראמפ ובוחרי ביידן אינם מתווכחים על מדיניות נכונה - איך לטפל בקורונה, מה לעשות בכלכלה - הם נמצאים בעימות על זהות. בעיקר חשים כך הבוחרים של ביידן. רוב גדול מהם בכלל לא מצביעים בעד המועמד שלהם, הם מצביעים נגד המועמד השני, המאיים על ערכי הליבה שלהם. על הזהות שלהם. רובם (54%) אומרים שאם טראמפ ינצח בבחירות ירגישו "כעס" יותר מאשר "אכזבה". לפני ארבע שנים, כאשר טראמפ התמודד מול הילרי קלינטון, אמרו רוב הבוחרים הדמוקרטים שאם טראמפ ינצח יחושו אכזבה יותר מאשר כעס.

מתי הופך מאבק פוליטי, על מדיניות, למאבק ערכי, הנוגע בשורש הזהות? כאשר הבוחרים חושבים על פוליטיקה כעל "מאבק בין טוב לרע". בינואר שעבר כשליש מהבוחרים חשבו כך. מאז, זינק שיעורם וכיום הוא יותר ממחצית (51%). תשעה מכל עשרה בוחרים של ביידן ושל טראמפ סבורים שאם המועמד השני ייבחר ייגרם בכך "נזק ארוך טווח" לארה"ב. כך, גם בוחריו של טראמפ, שרובם אופטימיים ביחס למצבה הנוכחי של המדינה, וגם בוחריו של ביידן, שרובם הגדול (79%) חוששים בשל מצבה של המדינה.

התפלגות הבוחרים ערב הבחירות בארה''ב (צילום: שמואל רוזנר)התפלגות הבוחרים ערב הבחירות בארה''ב (צילום: שמואל רוזנר)

לטראמפ יתרון אחד על ביידן בעיני רוב קטן של הבוחרים: הוא נראה להם מתאים יותר לטפל בכלכלה. הנושא שבו הוא מפגר בפער הגדול ביותר לעומת יריבו: הסיכוי שיאחד את אמריקה. ואיך באמת אפשר לאחד אותה, כאשר יותר ממחצית הרפובליקנים חושבים שהבוחרים הדמוקרטים הם "לא מוסריים" (55%), ושאחוז דומה מהבוחרים הדמוקרטים חושבים שהבוחרים הרפובליקנים הם "צרי אופקים"? איך אפשר כאשר רוב האמריקאים אומרים שהוויכוח ביניהם הוא לא רק על מה צריך לעשות, אבל אינם מסוגלים להסכים אפילו על "עובדות בסיסיות".

עידן האכזבה

קחו לדוגמה עובדה בסיסית שיש לה כמובן קשר גם לשיפוט מוסרי. האם טראמפ הוא אדם דתי? דמוקרטים רואים את הנשיא שלהם, רפובליקנים רואים את הנשיא שלהם. הנשיא הוא אותו נשיא, אבל הערכת דתיותו שונה באופן דרמטי. רוב ניכר מבין המצביעים הרפובליקנים רואים בטראמפ אדם "דתי" (62%). רוב גדול הרבה יותר מבין הדמוקרטים חולקים על הטענה הזאת. הם רואים נשיא שאיננו דתי (87%).

מה הפלא שלאמריקאים קשה לדבר ולהסכים זה עם זה. מה הפלא שקשה להם לסמוך זה על זה. שיעור האמריקאים הסומכים על כך ש"רוב בני האדם יעשו את הדבר הנכון רוב הזמן" נמצא בירידה מתמדת. אין להם אמון בבני אדם, אין להם אמון במוסדות. על הסיבות לזה אפשר לנהל דיון ארוך. אבל ספק אם טראמפ הוא הסיבה העיקרית - סביר יותר שהוא התוצאה של התהליך הזה.

דיוויד ברוקס, שפרסם מאמר מקיף ב"אטלנטיק" על מה שהוא מכנה, בין השאר, "עידן האכזבה", מסביר שבתקופות של חוסר אמון אפשר לצפות לנחשול של פופוליזם. כך כתב: "פופוליזם הוא האידיאולוגיה של מי שמרגיש נבגד". התוצאה היא "הרבה יותר קיצוניות פוליטית. אנשים מחפשים מערכות אידיאולוגיות סגורות ונוקשות שמעניקות להם תחושת ביטחון". לטעמו של ברוקס, "טראמפ הוא הסמל הגדול של עידן חוסר האמון - אדם שלא מסוגל לאהוב, לא מסוגל לסמוך. כאשר אמריקאים רבים רואים את חוסר האמון של טראמפ, הם רואים אדם שמסתכל על העולם כמוהם".

רוב האמריקאים אומרים שהם רוצים נשיא שחייו מוסריים ואתיים. הדמוקרטים יותר מהרפובליקנים. מותר לפקפק בהצהרה הזאת. רפובליקנים בחרו בטראמפ אף על פי שגם הם מבינים שחייו אינם בדיוק מופת של מוסריות. דמוקרטים בחרו בביל קלינטון גם בעיצומה של פרשת מוניקה לוינסקי, כאשר מותר היה לפקפק גם בהתנהגות האתית שלו. כך או כך, במסגרת אובדן האמון החברתי הכללי רשם מכון הסקרים גאלופ את השיעור הגבוה ביותר אי־פעם (כלומר, מאז החל למדוד לפני 20 שנה) של אמריקאים הסבורים שמצב המוסר באמריקה "ירוד". כמחציתם סבורים כך, בעוד שיעור הסבורים שמצב המוסר באמריקה "טוב" ירד לשפל של 14% בלבד.

ואם נדמה לכם ששיפוט מוסרי הוא עניין אחד ועימות פוליטי הוא דבר אחר, כדאי לכם לבדוק מחדש את הגרפים. בתקופת הכהונה של ברק אובמה, רפובליקנים חשבו שאמריקה מתרסקת מוסרית, והדמוקרטים נקטו עמדה חיובית יותר. בתקופת הכהונה של טראמפ, הרפובליקנים שינו את עמדתם מעט לטובה, בעוד הדמוקרטים הרגישו קריסה מוסרית. הגרפים הלכו והתקרבו אלה ואלה, עד שעכשיו, כולם חושבים בערך אותו דבר. למה? שאלה טובה, שלפחות אחת התשובות לה מסתתרת במחקרים שפורסמו לפני קצת יותר משנה בכתב העת "American Journal of Political Science". מסתבר שיותר משהקוד המוסרי של בוחרים מנבא את האידיאולוגיה הפוליטית שלהם (כלומר, "אם אני מאמין בזה, אבחר בזה"), האידיאולוגיה הפוליטית שלהם היא שמכתיבה את הקוד המוסרי שלהם (כלומר, "אם אני בוחר בזה, אני מאמין בזה"). ובלשון החוקרים: "אוריינטציות פוליטיות יציבות יותר לאורך זמן מאשר עקרונות מוסריים; עקרונות מוסריים הם ככל הנראה תוצר של נטיות פוליטיות ולא להפך".

אם מעמיקים בקביעה הזאת, צריך להודות שיש לה משמעות מטלטלת. לא אמות המוסר קובעות במי נתמוך, אלא במי נתמוך קובע את אמות המוסר. אולי זה מסביר את העובדה שלבנים אוונגליסטים באמריקה, הנאמנים לשמרנות אדוקה בתחומים כמו מיניות, התמכרויות, הימורים ועוד, רואים דווקא בטראמפ "בעל מעמד מוסרי".

tguvot@maariv.co.il