טום בראדלי היה אחד הפוליטיקאים המעניינים של המאה הקודמת. בראדלי, נכדו של עבד שחור, נבחר לראש העיר לוס אנג'לס בתחילת שנות ה־70 וכיהן בתפקיד 20 שנה. יותר מכל ראש עיר לפניו או אחריו. קצת אחרי תחילת שנות ה־90 הבין שהסוף קרוב. מהומות שחורים אלימות ברחבי העיר ב־1992, מהגרועות שידעה העיר, ואמריקה בכלל, טלטלו את הבוחרים. בראדלי עזב את העיר וניסה להיבחר לתפקיד מושל המדינה. הוא ייזכר כנראה בגלל המרוץ הזה - הכושל - יותר מאשר בזכות כל המרוצים המוצלחים שקדמו לו.

טראמפ וביידן מחליפים קללות במהלך העימות הסוער (צילום: רויטרס)

בראדלי הוביל בסקרים לקראת הבחירות. יתרון שאמור היה להבטיח ניצחון. עד כדי כך שעיתון חשוב אחד, ה"סן פרנסיסקו כרוניקל", כבר הודיע על ניצחונו בכותרת היום למחרת. אלא שבראדלי הפסיד. ומההפסד צמח ביטוי: "אפקט בראדלי". מחקרים רבים נערכו על אודותיו, והוכיחו שלא רק משל היה אלא תופעה של ממש. בוחרים לבנים, שלא רצו להיתפס כגזענים, אמרו לסוקרים שיצביעו לבראדלי השחור, ולפעמים אמרו שעוד לא החליטו, אך בסופו של דבר בחרו במועמד הלבן. הם לא שיקרו כדי להטעות את הסוקר, כמו בטענה של מינה צמח נגד מצביעים בישראל. הם שיקרו מתוך מבוכה, או רצון להשביע את רצון המתשאל.

אפקט בראדלי הוא מאז מושג ידוע ומדובר בקהילה הפוליטית האמריקאית. היו שחשדו בקיומו כאשר ברק אובמה התמודד לנשיאות, והסקרים היטיבו איתו. אך בדיעבד, התברר שלא היה. יש החושדים בקיומו כיום. אומנם אין מועמד שחור, אבל יש מועמד אחר שהבוחרים אולי חוששים, או מתביישים, להודות שהם תומכים בו. זה דונלד טראמפ כמובן. מאפקט בראדלי צמחה אגדת ביישני טראמפ. הבוחרים שלא נעים להם לספר שבכוונתם להצביע עבורו.

הביישנים הם הסיכוי האחרון של טראמפ, התקווה הגדולה שלו. כי מהסקרים כנראה שכבר לא תצא לו ישועה גדולה. והסקרים, כבר כתבנו על זה לפני כמה חודשים, בדרך כלל דווקא צודקים - והשתפרו מאוד בשנים האחרונות (אפשר לבדוק, יש מחקרים טובים שמאשררים את זה). ויש מי שמזין את התקווה הזאת. בראשם, רוברט קהלי, העומד בראש חברה ושמה "טרפלגר גרופ". בשבועות האחרונים הוא הסוקר המצוטט ביותר בקרב תומכיו של טראמפ. כך באמריקה, כך גם בישראל, בעיקר בחוגי ימין המתעקשים להאמין שהנשיא עוד ינצח. ומי יודע, אולי באמת עוד ינצח. בשביל זה יש בחירות.

דונלד טראמפ וג'ו ביידן בעימות הראשון (צילום: REUTERS/Brian Snyder)דונלד טראמפ וג'ו ביידן בעימות הראשון (צילום: REUTERS/Brian Snyder)

קהלי הוא איש רציני, עם כמה הישגים מעניינים. בראשם, התחזית המדויקת שסיפק לקראת בחירות 2016. הוא היה הסוקר היחיד שחזה את ניצחונו של טראמפ בפנסילבניה ובמישיגן ובבחירות בכלל. סיבה לאופטימיות: לפני כמה ימים קבע שגם השנה טראמפ ינצח במישיגן. קביעה נועזת לנוכח מה שאומרים כל הסקרים האחרים. נועזת עד כדי התגרות בהתחשב בכך שכל האחרים נותנים לג'ו ביידן יתרון של בין 6% ל־11% במדינה הזאת. אם קהלי - בעצם, טראמפ - ינצח במישיגן, הסוקרים האחרים יצטרכו ללכת ולעשות שיעורי בית.

הוא עושה דברים קצת אחרת מהם. השאלונים קצרים יותר. הוא חושב שלאמריקאים שמצביעים ימינה אין סבלנות לשאלונים ארוכים. הוא לא מסתפק במשאל טלפוני, כי בטלפון יש חשש גדול יותר שהמשיב יתבייש. הוא מקפיד על מספר גבוה של נדגמים, כדי להמעיט בשקלול. אם לא עושים כך, הסביר לאחרונה למגזין "נשיונל רוויו", מקבלים את הרפובליקנים שלא אוהבים את טראמפ "ומתים לספר על זה".

קהלי הוא קרן אור בחשכת הקמפיין של טראמפ. הוא נותן לנשיא יתרון לא רק במישיגן, אלא גם באריזונה (שוב - היחיד שעושה כך). ומצד שני, אפילו קרן האור הזאת עמומה משהו. טרפלגר נותנת יתרון לביידן בפנסילבניה, אומנם קטן, אבל אפילו היא. והיא נותנת יתרון לביידן בוויסקונסין, אומנם קטן, אבל אפילו היא. היום שבו טרפלגר תכריז על סופו של טראמפ, ואולי הוא לא רחוק, יהיה היום שבו יכבה האור האחרון. אבל בינתיים, מהבהב. לפחות לעיני המאמינים.

כמובן, "מאמינים" היא מילה קצת חזקה, מחוץ להקשר, כשמדובר בעיסוק צונן כמו איסוף מספרים וניתוחם. אבל לטרפלגר יש פחות עוקבים סקרנים ויותר מאמינים מלאי תקווה. בצד הסקרנים - מקצועני הסטטיסטיקה - מביטים בה במידה של חשדנות. האם היא באמת מדויקת יותר מאחרים?

נייט סילבר, אשף הסקרים של האתר 538, קובע שלא. וזו לא קביעה אידיאולוגית, אלא עובדתית. לסילבר יש מנוע אוטומטי שבודק דיוק של סוקרים על סמך הישגי וכישלונות עבר, ואז נותן להם ציון. לטרפלגר יש אצלו ציון C מינוס. לא בדיוק תעודת הצטיינות. קהלי זוכר ומונה בעיקר את הצלחותיו, אבל המנוע של סילבר זוכר גם את כל הסקרים האחרים. בדקתי השבוע: 48 במספר. מתוכם, קהלי דייק ב־75% מהמקרים. ועוד: הוא נוטה לטעות לטובת הצד הרפובליקני. טעות חציונית של כמעט אחוז שלם.

אהה, יאמרו תומכיו של טראמפ, זאת בסך הכל דרכו של סילבר, שלא חזה את ניצחונו של טראמפ, לקעקע את אמינותו של קהלי, שכן חזה את הניצחון. אולי. סטטיסטיקה יכולה להיות ענף יצרי ותחרותי, כמו כל ענף אחר. ובאמריקה גם מקובל, שלא כמו אצלנו, שהסוקרים עצמם מזוהים פוליטית. סילבר חזה את ניצחונותיו של אובמה, ולא הסתיר את שמחתו על ניצחונותיו. קהלי מזוהה כסוקר המועדף על הימין. בין השאר, כי יותר נעים לשמוע בשורות טובות מרעות, מה גם שלעתים הן מתממשות.

הנשיא טראמפ בעצרת בחירות, נבאדה (צילום: רויטרס, Defence Ministry of Armenia/Handout via REUTERS)הנשיא טראמפ בעצרת בחירות, נבאדה (צילום: רויטרס, Defence Ministry of Armenia/Handout via REUTERS)

סילבר איננו היחיד שמפקפק במתודולוגיה של קהלי. ואיננו היחיד שסבור שבוחרי טראמפ הביישנים הם אגדת עם - לא תופעה שיש לה ראיות כלשהן בשטח. נייט כהן, שבחן גם הוא את הנתונים (הוא איש הסטטיסטיקה של "אפשוט" מבית ה"ניו יורק טיימס"), מסכים בסך הכל עם סילבר. ובכל זאת, האמריקאים ספקנים. הם רואים את הסקרים, ובכל זאת רבים מהם (בחלק מהסקרים הרוב) סבורים שטראמפ עומד לנצח. חלק מזה הוא תוצר של חרדה - הם מפחדים להאמין שזה נגמר. חלק מזה הוא תוצר של ניסיון - לא רק הניצחון המפתיע של טראמפ עצמו בבחירות 2016, אלא גם ניצחונות של רפובליקנים אחרים מאז. אם הסקרים היו מדייקים, במדינות כמו אוהיו ואיווה לא היה היום מושל רפובליקני. אבל במרוצים של 2018 זכו בשתי המדינות דווקא המועמדים הרפובליקנים. אלה שפיגרו בסקרים.

את שון טרנדי, אנליסט הסטטיסטיקה הבכיר של האתר "ריל קליר פוליטיקס", כל זה "מדאיג מאוד". גם הוא חושש מהבוחר של טראמפ ששומע בטלפון "שלום, אני מהסקר של רשת NBC" וטורק את הטלפון כי הוא לא מאמין לתקשורת. טרנדי לא שמע על ראיות כלשהן המאששות את תיאוריות המצביע הביישן (טראמפ וביישן במשפט אחד נשמע קצת מוזר, לא?). אולי אחוז או שניים, אבל לא יותר. מצד שני, מי יודע, אולי דווקא בבחירות האלה יתברר שהתיאוריה נכונה. "אין אורות אדומים מהבהבים", אמר טרנדי לשבועון "ניו יורקר". אבל יש דברים "שאם בסוף טראמפ ינצח, או יגיע מאוד קרוב לזה, נסתכל עליהם לאחור ונגיד 'אה, זה היה כאן כל הזמן'".

סטיית תקן

1. שני סקרים תוך שבוע נתנו תוצאה די דומה - כשבעה מכל עשרה יהודים באמריקה יצביעו לג'ו ביידן. אבל מה שמעניין יותר הוא המאפיינים של היהודים האלה. לדוגמה, העובדה שמצביעי טראמפ (היהודים) רואים את ישראל כמשמעותית הרבה יותר לזהות היהודית שלהם (ראו גרף).

2. כדאי להתחיל לחשוב על ליל הבחירות. בוויסקונסין ובפנסילבניה, שתיים מהמדינות החשובות ביותר במרוץ, אסור להתחיל להתעסק במעטפות הצבעה שנשלחו בדואר עד יום הבחירות. זה מבטיח שלא יהיו תוצאות מוקדמות. אוהיו תדווח בליל הבחירות על כל מה שיש, אבל לא תדווח בכלל על מעטפות שמגיעות ביום הבחירות עצמו או אחריו (אבל נשלחו בזמן לפני הבחירות) עד 17 בנובמבר. במילים פשוטות: אם המרוץ באוהיו צמוד, נדע את התוצאה הסופית כשבועיים אחרי הבחירות.

3. כדי להבין כמה מבולבל יכול להיות ליל הבחירות, הנה עוד פיסת מידע: בג'ורג'יה, מדינה חשובה למדי בבחירות האלה, אפשר לטפל במעטפות הבוחרים מרגע שהן מגיעות בדואר (לא לספור, אבל לבדוק תקינות). במישיגן, מדינה עוד יותר קריטית, ערים של מעל 25 אלף תושבים יכולות להתחיל לטפל במעטפות רק ביום שלפני יום הבחירות. אם יהיו הרבה מעטפות, והרבה ויכוחים, יהיו גם עיכובים.

4. הבחירות לסנאט מותחות וצמודות. אלן אברמוביץ פרסם השבוע מודל החוזה את תוצאותיהן בהסתמך על סקרים של המרוץ לנשיאות. איך זה קשור? קשור בהחלט. בשנים האחרונות יש נטייה הולכת וגוברת של בוחרים להצביע לסנאטורים מהמפלגה של הנשיא שהם מעדיפים. לכן, על פי אברמוביץ, הדמוקרטים ייקחו מהרפובליקנים בין מושב אחד לשמונה בסנאט, וקרוב לוודאי כחמישה. זה יקנה להם רוב של 52 מול 48. כמובן, כל זה בהנחה שאפשר לסמוך על סקרי הנשיאות.

השבוע עשינו שימוש בחומרים מתוך: טרפלגר גרופ, נשיונל רוויו, "ניו יורק טיימס", "ניו יורקר", ריל קליר פוליטיקס, 538, הוועד היהודי–אמריקאי, גאלופ, סבתו קריסטל בול, פיו.


[email protected]