הטור המלא של בן כספית

1. חוקי הדמוקרטיה הביביסטית
בימים האחרונים היה בנימין נתניהו מושקע כל כולו בסיכול הצעת ההחלטה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת הצוללות. הוא קטע את ישיבת קבינט הקורונה כדי לבלום את ההחלטה (שכבר אושרה בכנסת, בטרם היו"ר יריב לוין ביטל את ההצבעה), הוא הטריף את אנשיו שישתוללו על זה, ארגן קומבינה שבמסגרתה תדחה ימינה את ההצעה להקים ועדת חקירה לשופטים כדי לא לתת לכחול לבן תירוץ לתמוך בוועדת החקירה לצוללות. הוא הטריף את מקורביו ושותפיו, הוא נלחם על זה כאילו הוא נלחם על הבית. הוא נקט את כל האמצעים, כולל המיוחדים ביותר, כדי לטרפד, תרתי משמע, את הצוללת הגרעינית הזו שמתגנבת לנמל הבית שלו.

ההצבעה בכנסת על הקמת וועדת החקירה לפרשת הצוללות. צילום: דוברות הכנסת

הסיבה פשוטה: הוא באמת נלחם על הבית. נתניהו יודע מצוין למה הוא לא יכול להרשות לעצמו ועדת חקירה ממלכתית, ממשלתית או פרלמנטרית לחקירת הפרשה הזו. הוא לא צריך שמצעד הקצינים הבכירים ואישי הביטחון הוותיקים יתייצבו להעיד בשבועה מול מיקרופון ומצלמה על המאורעות ההם. הוא ממש לא מעוניין שעשרות התצהירים שהוגשו לבג"ץ על ידי התנועה לאיכות השלטון יהפכו לעדויות מצולמות וציבוריות.

אסור לו שהסירחון הזה יחזור לסדר היום הציבורי. הוא מבין שהציבור מבין את הסיפור הזה. גם בלוטות הריח המותשות של תושבי ישראל יודעות לזהות את הצחנה הזו. נתניהו יעדיף אפילו את העיסוק בקורונה על פני העיסוק בצוללות, בספינות המגן, בהפרטת מספנת חיל הים ובכל שאר התעלולים שנרשמו בדברי הימים של מצולות השחיתות. לכאורה.

נתניהו ואנשיו משננים כבר זמן רב את העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה סגר את התיק בלי לחקור את נתניהו. "נתניהו נקי", הם זועקים, "ביבי לא חשוד", הם קובעים ומנופפים בקבלות ובהחלטות שהנפיק לטובתם היועמ"ש אביחי מנדלבליט. הם צודקים. זו החלטתו של מנדלבליט. כשהוא מחליט לטובתם, הוא מלך. כשהוא מחליט נגדם, הוא תופר תיקים, מפיל ראש ממשלה מכהן, נסחט על ידי שי ניצן ועבר פעם ברחוב שבו גרה סבתא של גדעון סער.

הם הפכו את מנדלבליט לשק חבטות לאומי (רק אתמול רשם אחד הדוחים בביביסטים, עו"ד יוסי כהן, עוד מופע אמוק מחליא נגד היועמ"ש בכאן רשת ב'), אבל הם לא מתביישים להתפאר בהחלטתו כשהיא לטובתם. החוצפה מתה ונקברה קבורת חמור בפאטיו של בלפור. מתברר שמנדלבליט יכול לזכות את נתניהו, אבל אסור לו להגיש נגדו כתב אישום.

אותו הדבר בדיוק עם ביטול ההצבעה בכנסת על הקמת ועדת החקירה: מ"מ היועץ המשפטי לכנסת שגית אפיק החליטה, לאחר שבדקה את האירוע, שביטול ההצבעה על ידי היו"ר לוין מוצדק (עתירה לבג"ץ בדרך). איזו חגיגת בית שואבה פרצה באותו רגע בקרב הביביסטים. הנה, היא החליטה! היא בדקה ומצאה! הם שוכחים את מסע הג'יהאד המטורלל שלהם נגד "הפקידים" נגד "הממונים", נגד "המשפטיזציה", נגד כל אלה שלא נבחרו אבל מחליטים וגוזרים גורלות.

חייבים להציל את המדינה מציפורניהם, זועקים הביביסטים שוב ושוב ושוב. אז פתאום, כשפקידה (ממלאת מקום) מחליטה משהו לטובתם, הם מעלים אותה על נס. אם הייתה מחליטה נגדם, היו מעלים אותה על שיפוד.

אותו הדבר עם בג"ץ. פעם בשבוע־שבועיים הם מתניעים את צי ה־D9, מגיחים מהימ"חים ומסתערים על בית המשפט העליון עם רצח בעיניים. אבל כשבג"ץ מחליט ברוב של 11-0 שנתניהו יכול להמשיך לכהן גם תחת כתב אישום בשוחד, הם רוקדים דבקה נלהבת סביב אסתר חיות. אלה הם חוקי הדמוקרטיה הביביסטית. הכל בסדר, בתנאי שזה מתיישר עם המנהיג.

ההצבעה על הקמת ועדת החקירה לפרשת הצוללות (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)
ההצבעה על הקמת ועדת החקירה לפרשת הצוללות (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)

2. שיטת נצליח
ועכשיו לשאלה המרכזית: אם נתניהו זוכה, אם הוא לא חשוד, אם הוא לא נחקר ואם התיק נסגר, למה הם נלחמים כאחוזי אמוק נגד ועדת חקירה? הרי ועדת חקירה לא בודקת היבטים פליליים. היא בודקת היבטים ציבוריים, מנהליים, טכניים, היא בודקת התנהלות, היא בודקת מוכנות, היא בודקת קבלת החלטות. ועדת אגרנט של מלחמת יום כיפור לא עסקה בפלילים. גם לא ועדת וינוגרד, של מלחמת לבנון השנייה (כמה שנתניהו דחף להקמתה. כמה שנתניהו פמפם ומימן את ההפגנות נגד אהוד אולמרט באותה תקופה).

אז למה הם נגד? ממה יש להם לפחד? מה מדיר את שנתו של נתניהו, שקיבל תעודת יושר בפרשה הזו והוא מנופף בה בהתלהבות מול פרצופנו? הסיבה פשוטה: הוא מפחד מהאמת. הוא מפחד שמישהו יבוא ויפשפש בקרביו של הסיפור הזה. הוא יודע שיש מה לגלות, יש מה להציג לציבור, יש מה לברר.

הנה הסיפור: הייתה כאן שיטה. בואו נקרא לה "שיטת נצליח". אפשר לגוון עם "שייטת נצליח" או עם "שיטת נצ"ל(יח). נצ"ל אלה ראשי התיבות של ספינות נגד צוללות. לישראל אין צורך בספינות כאלה. רק מעצמות מחזיקות כאלה. מעולם לא עלתה האפשרות לרכוש ספינות כאלה לחיל הים הישראלי. אין בנמצא מפקד חיל ים ישראלי שיסכים לקבל ספינות כאלה, גם לא בחינם. איך זה מתקשר לעלילת סיפורנו? פשוט.

האלוף במילואים יעקב עמידרור, במאמר שעדיף היה שלא ייכתב, ניסה לתרץ את כל מה שקרה בפרשה הזו כ"טעות מטופשת". אבל זו לא הייתה טעות מטופשת. זו הייתה שיטה קבועה. זה התחיל עם צה"ל, שקבע שאינו זקוק ליותר מחמש צוללות. ניסו לכפות עליו את השישית. כמעט בכוח. ואחרי השישית, ניסו לכפות על צה"ל עוד שלוש צוללות, מספרי 7-8-9. מדובר בטירוף הדעת. להחזיק צי של תשע צוללות, כשהצבא מסתפק בחמש. כל צוללת זה 2־3 מיליארד שקל, רק התחזוקה של כלי כזה היא מאות מיליונים. אבל גם זה לא צלח.

כשהתוכנית הזו נחשפה, מיהרו לסגת לאופציה שלפיה שלוש הצוללות החדשות יחליפו את שלוש הצוללות הישנות. כאילו כלום. אחר כך הופיעה פתאום דרישה לספינות נגד צוללות (נצ"ל). סתם ככה, באיזה נייר מטה. כשזה התגלה והגבות הורמו, מיהרו מפעילי השיטה למשוך בחזרה את הרעיון. ניסינו. טעות, טועים. אחר כך באה התוכנית להפריט את מספנת חיל הים לטובת תיסנקרופ. למה לא? שהנכס האסטרטגי החשוב והיקר ביותר של מערכת הביטחון יתוחזק בידיים פרטיות. סך הכל הגיוני. כשבמשרד הביטחון התרוממו על הרגליים האחוריות, התחרטו.

כך המשיכו להכניס עזים, כלומר צוללות, ספינות, מספנות וכל מיני מרעין בישין לתוך החדר, בתקווה שאף אחד לא ישים לב. אגב, כל זה, כל רעיונות העוועים האלה, כל המצרכים הלא דרושים האלה, אמורים להגיע מאותו מקום. תיסנקרופ. וזה לא נגמר כאן. כי הלחץ הלך והתעצם, הלך והתגבר. ספינות המגן אמורות היו להגן על אסדות הגז, שאמורות היו להיות 120 ק"מ מהחוף.

בסוף מתברר שהאסדות ממוקמות 10 ק"מ מהחוף. אפשר להגן עליהן עם רוגטקה מחוף דור. בינתיים מופעל לחץ כבד על ביטול המכרז הבינלאומי ותפירת העסקה למידותיה של תיסנקרופ. האלוף דן הראל חושף שהלחץ היה של ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. הוא לא ידע, כמובן, שמקורבו ובן דודו ועורך דינו דוד שמרון נמצא עמוק בתוך הלופ הזה. למה שיידע? הוא לא אמור לדעת הכל, נכון?

את הספינות היינו אמורים לקנות אצל הדרום קוריאנים. כדי שזה לא יקרה, הכריחו את המערכת לבטל את המכרז והעלו את גודל הספינות מ־1,200 טון ל־2,000 טון, כדי שהיתרון של תיסנקרופ יהיה מובהק. לא עשו התמחרות, לא חזרו לדרום קוריאנים. ראוי לעיין בעדותו של היועמ"ש של משרד הביטחון אחז בן ארי בנושא הזה, וגם לקרוא את פרוטוקול הוועדה לביקורת המדינה של עפר שלח, שקיימה בנושא דיון ארוך ומצמרר. רק הדיון אצל שלח, שנתן שם עבודה, אמור להפעיל את כל צופרי האזעקה ולהדליק את כל הנורות האדומות.
ההצבעה על הקמת ועדת החקירה לפרשת הצוללות (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)
ההצבעה על הקמת ועדת החקירה לפרשת הצוללות (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)


3. הפעמון צלצל
 הלאה: את הצוללות, הספינות, הנצ"ל וכל שאר המרעין בישין הללו אנחנו אמורים לקנות בשקלים. זה כסף יקר. זה כסף שלנו, מתוך תקציב המדינה. כסף שבא על חשבון חינוך, בריאות וכו'. גם בתוך תקציב הביטחון, הכסף הזה בא על חשבון דברים שצה"ל זקוק להם כאוויר לנשימה. מאמר של אלוף גיא צור, שהיה ראש החטיבה האסטרטגית באג"ת בשנים הרלוונטיות, פורסם השבוע ב"הארץ". אלוף צור מנגב עם התזה העלובה של אלוף עמידרור את הרצפה. לא "טעות מטופשת", כמו השתלשלות מבעיתה, מצחינה, כזו שמצריכה בדק בית וניקוי אורוות דחוף.

גיא צור מספר שבאותן שנים התחלף השלטון במצרים, האחים המוסלמים תפסו את המושכות, וצה"ל דיווח לראש הממשלה את מילת הקוד "הפעמון צלצל". כלומר, צריך להשקיע מיד 50 מיליארד שקל כדי להתארגן לתחייתה מחדש של החזית הדרומית. את הכסף הזה צריך להשקיע באוגדות משוריינות, מודיעין והצטיידות.

צוללות זה הדבר האחרון שצריך לקנות. צוללות למצרים, זה הדבר האחרון שצריך לאשר. אבל נתניהו רוצה עוד שלוש צוללות שאיש לא צריך, ולוחץ לבטל מכרז לספינות כדי שנוציא עוד יותר כסף על שטויות. לשם ההשוואה: בעלותה של צוללת אחת אפשר לצייד אלף טנקים ונגמ"שים במערכת מעיל רוח, שתציל ביום פקודה את הצוות.

ועוד משהו: שיטת נצליח עובדת בתמימות, לכאורה. תמיד יימצא ראש המל"ל התורן שיכשיר את השרץ. אם זה יוסי כהן, או אבריאל בר יוסף (שהפך לחשוד מרכזי בפרשת הצוללות). הנוכחי הוא מאיר בן־שבת. אם יקבל איתות מבלפור שישראל זקוקה עכשיו בדחיפות לספינת חלל נגד חייזרים, הוא כבר יארגן נייר מטה מתאים, או יחלץ מהרב דרוקמן פסק הלכה נגד חייזרים.

בואו נשווה את הטרפת סביב רכש ימי מתיסנקרופ למה שצריך לרכוש באמת ובדחיפות: צי מסוקים חדש. מסוקי היסעור של חיל האוויר מתפרקים בתנועה. הצי מושבת חדשות לבקרים. הלוחמים שעליהם מסכנים את חייהם. הכסף להחלפת צי המסוקים קיים כבר שנתיים. זה כסף של הסיוע האמריקאי. אלה דולרים. לא באים על חשבון מעילי רוח. אבל העסקה לא מתרחשת. כמו גם העסקה לרכישה דחופה של טייסת קרב.

יש כסף, יש סיוע, יש החלטה של הצבא (שהתלבט בין עוד טייסת של F35 או טייסת של F15), אבל זה לא קורה. צה"ל גיבש עמדה. הכל מוכן. אין מטוסים ואין מסוקים. יש זמן. תהליך סדור. עבודת מטה. בודקים. לוקחים את הזמן. רק אתמול נודע שישיבת ועדת השרים להצטיידות בנושא, שאמורה להתקיים סוף סוף בשבוע הבא, נדחתה שוב בגלל שר האוצר ישראל כ"ץ.

ובצוללות, ספינות המגן, הנצ"ל והניצול הכללי של תיסנקרופ? כל זה קרה כהרף עין. במהירות הבזק. בלי שום עבודת מטה. הצוללות הופיעו באיזה מייל זניח שקיבל מנכ"ל משרד הבטחון דן הראל, שמצא את עצמו רץ במסדרון לרמטכ"ל לשאול אותו מה קורה כאן. במל"ל דורשים אישור תוך כמה שבועות. לצוללות. שאמורות להירכש בכסף שאין לנו. על חשבון מעילי רוח, על חשבון מילוי מחסני החירום, על חשבון טייסות חיוניות, על חשבון מיירטי כיפת ברזל. הכל קורה בישיבות מוזרות, בדרך כלל צדדיות, שבהן נרמז ש"אם המכרז לא יבוטל בטוב, הוא יבוטל ברע".

שמישהו יספור כמה פעמים התקשרו ראשי המל"ל בתקופת נתניהו למפקדי חיל הים בענייני הרכש האלה, וישווה את זה לפעמים שהתקשרו לעמיקם נורקין, למשל. היחס יהיה 100 ל־1, ואני לא מגזים.

את כל זה בנימין נתניהו לא רוצה שנבדוק. ניקוי אורוות? לא במשמרת שלי. למרות שהוא זכאי, למרות שהוא חף מכל פשע, למרות שהוא אפילו לא נחקר. לכן אסור לוותר. אסור להפקיר את הזירה הזו. מדובר בקודש הקודשים של מערכת הביטחון ושל הביטחון הלאומי. כל יום נוסף שבו בני גנץ לא מקים ועדת חקירה במערכת הביטחון, הוא בזיון.

אם נוסיף לזה את הסיפור שהביא השבוע גיא פלג, על חקירתו של עו"ד דוד שמרון ועל הטלפון הבהול של נתניהו לשמרון עם פרסום פרשת הצוללות, נקבל את התמונה המלאה. ראש הממשלה מתקשר לבן דודו, עורך דינו ומקורבו האולטימטיבי ולא שואל אותו אם הפרסום נכון, לא שואל אותו אם הוא באמת מייצג את תיסנקרופ, לא שואל אותו אם הוא באמת קשור לספינות ולצוללות.

הוא שואל אותו האם אני (נתניהו) פגשתי את מיקי גנור או הצטלמתי איתו. זה מה שמעניין את נתניהו. יכול להיות שאת השאלות שהועלו כאן למעלה הוא לא שואל כי הוא פשוט יודע את התשובה? לא. הוא הרי זכאי. הוא לא חשוד. הוא לא נחקר. אז מה הבעיה שלו?

זה מזכיר לי סיפור שסיפרה פעם אודליה כרמון, מי שהייתה עוזרת קרובה לנתניהו. אודליה היא גם א' ממשרד התחבורה, אחת הנשים שהעידו נגד הנשיא משה קצב בפרשה שהביאה לבסוף להרשעתו באונס. האירוע של כרמון עם קצב התרחש לפני שנים ארוכות והיה עמוק בתוך תקופת ההתיישנות. למרות זאת, העידה אודליה במשפט כדי להוכיח "דפוס פעולה". היא גם החליטה, בהחלטה אמיצה במיוחד, להיחשף.

בוקר אחד הופיע סיפורה של כרמון בכותרת הראשית של "מעריב". היא עדיין לא נחשפה שם לגמרי, אבל מי שהכיר אותה יכול היה להבין שמדובר בה. מי שהכיר אותה מצוין באותה תקופה היה נתניהו. היא עבדה כיועצת שלו. הוא זימן אותה במהירות ללשכתו. כרמון התייצבה. עבר עליה יום מטורף. לא רק ביבי הבין שזו היא. הופעלו עליה לחצים, היא קיבלה מאות הודעות, היא הייתה נסערת.

היא חשבה שנתניהו קורא לה כדי לגבות אותה, כדי לתת לה כתף או להושיט לה יד. היא טעתה. מה שנתניהו דרש ממנה זה ללכת מיד להיבדק בפוליגרף בשאלה אם הוא קשור בדרך כלשהי לפרסום העניין. מה שהטריד את נתניהו באותו רגע הוא האפשרות שמישהו יקשור אותו, כיריב פוטנציאלי של קצב על ראשות הליכוד, לעדותה של כרמון. כזה הוא האיש. הכל מתחיל ונגמר בו.

4. התזה של בצר
עליבותו של בני גנץ נוכח כל זה עולה השמיימה. הוא מצליח לאחרונה לחלץ מעצמו הצהרה ברורה, פחות או יותר, שאו שתקציב 2021 יוגש עד 23 בדצמבר, או שישראל תלך לבחירות. מצבו של גנץ לא פשוט. הוא נקרע לגזרים בין שתי גישות: הגישה הראשונה היא גישת רוב שותפיו במפלגה, שלפיה הפור נפל. או שיש תקציב 2021 מיד, או שגוררים את נתניהו לבחירות עכשיו, כשהכי פחות נוח לו.

גנץ מבין את התזה הזו. היא הגיונית. היא יודעת שאין לנתניהו הרבה אופציות. הסקרים לא מחייכים אליו, ושום דבר טוב לא מאיים עליו בשבועות הקרובים. אם יצטרך לבחור בין בחירות עכשיו לתקציב מדינה, יש סיכוי טוב שימצמץ. ברגע זה, תובטח הרוטציה.

את התזה השניה מייצג איש אמונו ומקורבו של גנץ, הוד בצר. האיש הנושא בתואר מנכ"ל משרד ראש הממשלה החליפי (זה לא מצחיק, זה על חשבוננו), ניצב כצוק של תבוסתנות ליד גנץ ומושך אותו לכיוון השני. אל תזוז, אל תעשה כלום, תוריד ראש, תזחל, תשפיל את עצמך, תהיה סמרטוט, מפציר בצר בגנץ (זו השפה שלי, לא שלו). המטרה: לעבור את השנה הקרובה בשלום, עד הרוטציה.

לפי התזה הזו, גם אם התקציב לא יוגש עד סוף השנה, נתניהו לא ירוץ לבחירות בשנה הבאה. מצבו בסקרים לא ישתפר. הכלכלה לא תתאושש. לכן עדיף להתנהג יפה ולהמתין לתקציב 2021 בפברואר. לא לטלטל את הספינה. לא להטביע את הצוללת. להמשיך להסמרטט למרגלות ביבי, לעשות פאנלים בקומת המגורים בבלפור, למשוך זמן ולקוות לטוב.

אי אפשר לדעת איזו מהתזות תתגשם במציאות. נתניהו יחליט, כמו תמיד, רק ברגע האחרון. אפשר רק לנסות לשנן את הסטטיסטיקה וללמוד מההיסטוריה. אם גנץ ימשיך בדרך בצר, עד נובמבר הבא יהיו לו פחות תומכים מלאורלי לוי־אבקסיס. במצב הזה, באמת יהיה קשה לפתוח לכבודו את לשכת ראש הממשלה. גנץ לא מבין שנתניהו מבין רק כוח. מעריך רק עוצמה. במלחמות התשה נתניהו תמיד מנצח.

בעימותים מפתיעים ועוצמתיים הוא בדרך כלל מפסיד. כך ב"פוטש בננה" במהלך ההצבעה על ההתנתקות (נתניהו חש בריצה למליאה וצעק בקול גדול "בעד"), כך בריצה המטורללת לאולפן ערוץ 1 להודות בכך שבגד ברעייתו (בלי שום סיבה הגיונית), וכך באין ספור הזדמנויות.
נתניהו וגנץ במליאה (צילום: דוברות הכנסת, יהונתן סמייה)
נתניהו וגנץ במליאה (צילום: דוברות הכנסת, יהונתן סמייה)

5. שלוש קטנות
זוכרים את הפרסום הזה? "ראש הממשלה נתניהו מינה את ירדן ותיקאי לאחראי על ניהול ההסברה הלאומית של משבר הקורונה. ותיקאי, שעוסק בתחום ייעוץ התקשורת במגזר הפרטי, יועסק על ידי משרד רה"מ כיועץ חיצוני בפטור ממכרז". מה נגמר עם זה? מה שתמיד נגמר עם זה. הנה הסיפור: הביקורת על המסר המפוזר, על חוסר האמון הציבורי, על היעדרה של יד אחת מתכללת ומקצועית בכל הקשור להסברה, הביאו את נתניהו למנות את ותיקאי.

ותיקאי הוא איש מקצוע. הוא שימש למעלה מעשור ראש מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. זו בדיוק הבלטה שלו. משרת ציבור ותיק ומנוסה, כזה שיודע לתת עבודה בשקט. אז הוא התייצב. התחיל לעבוד. הגיע לדיונים. ישב בישיבות הארוכות. קיים פגישות. אבל שום דבר לא קרה.

בעיקרון, העסק גווע. למה? ככה. או שמישהו טירלל מישהו בבלפור, או שהבירוקרטיה חנקה את זה, או שמשהו. מה עם ההסברה? טוב, תודה. ותיקאי לא צריך את הג'וב הזה. הוא עושה לביתו בהצלחה. הוא בא למילואים, אבל מתברר שאין צורך. אז תודה וסליחה.

פניתי לותיקאי לקבלת תגובה. הוא מסר שהודה למשרד ראש הממשלה על ההצעה לשמש יועץ הסברה חיצוני לקורונה, אך נוכח הימשכות ההליכים הבירוקרטיים הוא הודיע למשרד על הסרת מועמדותו.

ועדת הבחירות המרכזית נותנת עבודה. המעשיות האורבניות והתחקירים הרציניים על זיופים או חשד לזיופים בתוצאות הבחירות בשלושת הסבבים האחרונים הניעו את ועדת הבחירות לנקיטת שורה של צעדים מעניינים: כבר בסבב האחרון צומצם מאוד חריץ שלשול מעטפת הקלפי לתיבת הקלפי, כדי שיקשה על זייפנים לשלשל כמה מעטפות במקום מעטפה אחת. הוכנס מנעול מיוחד שבו ננעלה תיבת הקלפי לאחר הספירה, בדרכה לוועדת הבחירות המרכזית. אמצעי שיקשה על ניסיונות מסוג אחר.

ההתפתחות החדשה והמרעישה היא מכרז שהוציאה ועדת הבחירות המרכזית בחודש שעבר ל"פריסה, הפעלה ותחזוקה של מערכת לתיוג, מעקב ובקרה אחר ציוד בחירות". בעברית מדוברת: בוועדת הקלפי שואפים למצב שבו כל מעטפות ההצבעה, הרגילות והכפולות, יהיו מצוידות בשבב אלקטרוני שישדר לחדר הבקרה את מיקומן המדויק. המכרז יצא לדרך, הוצגה כבר מצגת מפורטת בפני המשתתפים, וכעת נערכים לפיילוט.

שבב אלקטרוני על מעטפת הצבעה יקשה על עצירה של צוות הקלפי בדרכו לירושלים, לטיפול כלשהו במעטפות. הוא יכניס אלמנט של הרתעה ופיקוח, ויהדק עוד יותר את הטבעת שמנסים בוועדת הקלפי לסגור סביב אפשרויות הזיוף. השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא האם המהלך יבשיל בטרם הבחירות הבאות, שתאריכן לא נודע עדיין.

בשבוע שעבר סופר כאן על א', ישראלי שנולד עיוור וחירש. א' חי בחור שחור נצחי. למרות תנאי הפתיחה המזעזעים האלה הוא מצליח לשרוד וגם לקיים קשר עם חברים שבאים לבקרו. עולם האינטרנט פתח בפניו אופקים חדשים בזכות תוכנת ברייל, שמאפשרת לו לנהל דף פייסבוק ולהתכתב עם חברים.

סיפרתי על א' בהקשר לשרה מירי רגב, שלפני כמה שנים לא אזרה כוח נפשי לשוחח איתו. האישה שמתגאה בעזרתה לחלשים סירבה לפגוש את א' (לבקשתי), כפי שעשו ח"כים ושרים רבים. כשהתרצתה סוף־סוף, וטלטלה את א' ללשכתה, לא הסכימה לנהל איתו את המפגש. צריך להחזיק את ידו של א' ולעבור באצבעו על אותיות הא"ב והברייל. זה היה גדול עליה.

א' הסכים שאפרסם את הסיפור, אבל ללא ציון שמו המפורש. למרות זאת, רבים זיהו שמדובר בו ויצרו איתו קשר. א' ביקש ממני לפרסם השבוע את שמו. קוראים לו איציק חנונא. הוא בחור מקסים. הוא חובש כיפה ומנסה לחיות את החיים ולשחק את המשחק עם הקלפים שקיבל. אפשר לכתוב לאיציק מייל ([email protected]) או לבקש ממנו חברות בפייסבוק ולהתכתב איתו שם (איציק חנונא).

אפשר גם לנסות לרכוש את ספר השירים המקסימים שהוציא לא מזמן, באירוע מרגש במיוחד שבו נכחתי יחד עם אריה אלדד ועוד לא מעט אנשים טובים. האמינו לי, לשבת עם איציק, יד ביד, ולפטפט על החיים והעולם, נותן לך הרגשה טובה לא פחות מאשר לו.
[email protected]