באחת התוכניות בתחנת הרדיו גללי צה"ל החזיר הפרשן הבכיר והבוס האמיתי של התחנה יעקב ברדוגו את השם "כיכר מלכי ישראל". קשה לו לומר כיכר רבין. כשנדרשו בתחנה הצבאית להסביר זאת, פמפמו כמה נימוקים חסרי משקל, ועברו על הסיפור לסדר היום.

בתקופה האחרונה צוות ענק של נושאי תעודת עיתונאי ותארים אקדמיים מסלף את ההיסטוריה, את המציאות, והופך חלק גדול מהתקשורת הכתובה והמשודרת לשידורי תעמולה של בלפור ומפלגת השלטון. יותר ויותר פעמים אני מוצא עצמי משתיק את הרדיו או מחליף ערוץ בטלוויזיה מחשש שאחטוף התקף לב כשאני שומע את הרעל שניתז מפיהם של "אנשי התקשורת" מטעם.

יצחק, רוזה ורחל רבין (צילום: ויקיפדיה)יצחק, רוזה ורחל רבין (צילום: ויקיפדיה)


הכוכב התורן של ה"מטעם" הוא ד"ר אבישי בן חיים, אבי תורת הפריבילגיה, ההגמוניה, ישראל הלבנה נגד השחורה, ישראל הראשונה נגד השנייה והשלישית, מסית ומדיח, שמופיע ללא הפסקה מהבוקר עד הלילה בתוכניות הפקה פקה של ערוץ 13 וזוכה להיות אורח כבוד בתוכניות של שותפיו לדעה ולרעיונות ההזויים.

בימים אלו מציינים את יום השנה ה־25 לרצח יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, בנה של הגננת והמחנכת הדגולה מהרצליה. צעיר דתי, ימני, "ישראל השנייה", שקיבל הכשר מרבנים מסוימים בימין הפנאטי להיות מוציא לפועל של "פולסא דנורא", מבית מדרשם של כמה משיחיסטים רפי שכל, ששכנעו אותו שרבין עומד בקריטריונים של "דין רודף" ו"דין מוסר".

מסיבות לא מובנות לי לא מצאה לנכון המדינה לפוצץ את בית המחבל בהרצליה או לפחות לאטום אותו. בימים ההם, ברגעים של סערת נפש, נסעתי לבית המחבל והסתובבתי לבדוק את השטח, כשבראשי המחשבה לעשות "ל"ג בעומר" לבית שממנו יצא הטרוריסט לפיגוע. ברגע האחרון ההיגיון הבריא ניצח וירדתי מהרעיון הקרימינלי הזה.

אהבתי מאוד את יצחק רבין. מעולם לא התחנפתי אליו או עשיתי לו יחסי ציבור גלויים או סמויים באמצעי התקשורת שבהם עבדתי, להפך. לא פעם כיסחתי אותו כשחשבתי שהוא טועה. בפעמים הבודדות שהזדמן לי לשבת בחברתו (עם אנשים נוספים), נהניתי מהחוכמה, השנינות וההומור של הג'ינג'י העצבני, שעישן קנט ואהב וויסקי וגם להשחיל אנשים מתחת לחגורה כשהם באו לו ביציאות שלא אהב.

ביום שלישי בבוקר כיביתי את הרדיו, הנחתי את העיתונים בצד ובחצי חרדת קודש לקחתי מהארכיון הפרטי העתק של הספר של א. שמאלי, "רוזה כהן". רוזה כהן הייתה אמו של יצחק, את הספר האוריגינלי העברתי באמצעות טלי ליפקין־שחק ללאה רבין אחרי הרצח. הספר "רוזה כהן" שהיה בספרייה של הרבינים הושאל למישהו שלא החזיר (אני שונא מניאקים שלא מחזירים ספרים). חשבתי שמן הראוי שהספר יהיה בספרייה של משפחת רבין, לא לפני שצילמתי את כולו וכרכתי את העמודים אצל איש מקצוע.

הייתי ממליץ למומחה לענייני ישראל הפריבילגית ההגמוניאלית לקרוא את הספר. רוזה כהן הייתה מנהיגה אמיצה, שלחמה למען זכויות עובדים ופועלים, ללא הבדל דת, גזע, מין או ארץ מוצא. פייטרית מדהימה, שידעה שחוללה פלאים במאבקיה למען מזון, חינוך, מקומות עבודה לשכבות החלשות. אישה מופלאה שבכל מדינה נורמלית היו נקראות כיכרות על שמה ועלילותיה ומאבקיה היו נלמדים בבתי הספר, ומשמשים דוגמה למנהיגות. כשאני רואה את נשות הליכוד אוסנת מארק, מאי גולן, מירי רגב והצווחניות האחרות ומשווה אותן לרוזה כהן "האדומה", אני בוש. להשוות אותה לאורלי תכסיס־לוי, זה כבר חילול כבוד המתה.

בשבת שעברה הלכתי לכיכר רבין. נעמדתי עם סיגריית קנט ליד המדרגות שמהן ירד רבין אל מותו. נזכרתי איך ניצב גבי לסט אמר לשוטרים שאני בסדר, ויכול לעלות במדרגות לבמה. עצמתי עיניים, שמעתי שלוש יריות, שמעתי צעקות. אף על פי שבזמן הרצח כבר עברתי לפאב השופטים הסמוך, כל פרט מאירוע הרצח חקוק בזיכרוני.

רבין, הבן של "רוזה האדומה", נרצח. חלק מהמסיתים נגדו הפכו להיות מנהיגי המדינה, קפיטליסטים חזירים, שמאמינים ב"כוח, כבוד וכסף". הפטריוטים המזויפים הפכו את רבין ל"בוגד" בחייו. הם מסלפים את ההיסטוריה, ואם ימשיכו לשלוט, יימחקו רבים מגדולי המנהיגים מההיסטוריה של מדינת ישראל ומהמפה הפוליטית. את מקומם יתפסו אמיר אוחנה, דוד ביטן, דוד אמסלם, אריה דרעי, וכמובן - גדול הדור, בנימין הראשון נתניהו ויורש העצר "הצייצן הפלצן" יאיר נתניהו.

אני ממליץ לכל קוראי המדור ובעיקר לאנשי מחלקת התעמולה של בלפור להתאמץ להשיג את הספר "רוזה כהן" מאת אליעזר שמאלי (הוצ' המרכז לחינוך של מועצת פועלי תל אביב), ולקרוא אותו בעיון.

הרוב הגדול של העולים החדשים שהגיעו לארץ בראשית המאה הקודמת היו חלוצים. הם באו להקים מדינה יהודית בישראל. החיים בארץ החדשה היו קשים מנשוא, הרבה מחלות, רעב ומחסור היו מנת חלקם. בספר "רוזה כהן" ישנם תיאורים מעניינים, מרתקים ומרגשים על אותה תקופה.

בעקבות מלחמת העולם השנייה ולאחר השואה הגיע גל עלייה גדול של יהדות אירופה. חלק מהעולים נשאו איתם את טראומת המחנות, הגטאות ואובדן בני משפחותיהם. שלא ברצונם, על פי תיאוריות של דוקטורים הזויים, הפכו יוצאי פולין, גרמניה, הונגריה ושאר מדינות אירופה ל"אליטה", לפריבילגים, ל"ישראל הראשונה", הנצלנית, המתנשאת, המקפחת את בני עדות המזרח.

בן ציון הדר "בולוש" וחבריו הילדים מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים בוורשה הוא אחד מאלו שהפכו להיות לאחרונה מטרות לנאצה, קללות והאשמות נוראיות, בלי שידעו מה חטאם ומה פשעם.

בולוש, הילד הקטן שהוברח על ידי אחותו מפתחי הניקוז בגטו כדי שינסה להשיג קצת לחם. בולוש הפולני, "האשכנזי", שהיה עומד ליד מטה הגסטפו בוורשה ומנסה למכור סיגריות כדי שיוכל לשרוד. בולוש, ששר מתחת לחלונות הפולנים כדי שיזרקו לו משהו. בולוש והשרידים האחרים הפכו לאחרונה בעקבות מסע הסתה של "אידאולוגים" הזויים למטרה.

מוכרי הסיגריות מהכיכר בוורשה (צילום: ארכיון בית לוחמי הגטאות)מוכרי הסיגריות מהכיכר בוורשה (צילום: ארכיון בית לוחמי הגטאות)


אני קורא פוסטים ותגובות נוראיות בנוסח "חבל שהנאצים לא חיסלו אתכם", "תחזרו לפולניה, יא פולנים מסריחים", ועוד כמויות סחלה מילולי בלתי נסבל, תת־רמה. אני מקווה שבולוש ובני דורו, שרובם כבר אינם איתנו, לא נאלצו לקרוא את הדברים. אחדים שכן קראו, לא ייאמן הזעזוע שעבר עליהם.

בולוש נפטר ביום ראשון. הילד הצעיר ביותר מבין מוכרי הסיגריות בכיכר שלושת הצלבים הובא לקבורה. מדי פעם אני שומע את השיר על הילדים הללו, השיר "פאפירוסאן" (סיגריות), שנכתב על ידי הרמן יבלוקוף, זכה לכמה גרסאות. הוא גורם לדמעות כשהוא נשמע ביידיש וגם כשהוא נשמע בעברית.

כשקראתי על מותו של בולוש, השמעתי את השיר בתרגומו של אבי קורן ובביצוע של דודו פישר. וכמובן - איך לא - דמעתי.

בליל תוגה וערפל וחשיכה גדולה
עומד לו ילד ועיניו תקועות באפילה
עומד רועד מקור לו שם
אל קיר של בית הוא נשען
ובגדיו ספוגים במי גשמים
תיבה מחזיק הוא בידיו
עיניו מתחננות
אין לו כוח לעמוד כך, עוד ועוד ועוד
רעב אני, בגדיי קרועים
כולי רטוב, כולי טלאים
כולם לי צוחקים ולועגים

הוי קנו־נא, קנו ממני כאן סיגריות
טובות ויבשות הן הסיגריות
קנו סיגריות, תנו מעות
להתחנן איני יכול עוד
קנו ועל יתום תרחמו
הוי קנו־נא, קנו־נא גפרורים ממני
כאן כוח לעמוד כמעט ואין לי
קנו ממני, תנו מעות
כי לא אוכל כך לעמוד
קנו ועל יתום תרחמו

לא מכבר הייתה אמי, הייתה גם אחותי
הייתה עומדת לידי והתהלכה איתי
פתאום בלילה קר חלתה ובידיי התמוטטה
מאז אני ניצב כאן לבדי
מה נשאר לי, מה נותר, הכל איתה אבד
גם לי כבר זמן רב לא נשאר שעה או יום אחד
כך מתחננות עיניו
וגשם גשם על פניו
והד קולו נשא בין הברקים. 