על תלמידי כיתה ז', שבה לומדת בתי ענבל, הוטל להכין עבודת שורשים ולראיין את אחד מזקני המשפחה. אלא שלמטלה המקובלת והמחנכת הזו נוסף טוויסט מוזר. התלמידים התבקשו לחבר את הביוגרפיה של אותו זקן משפחה לביוגרפיה ולתחנות החיים של יצחק רבין ז"ל.

מה הקשר? מה הטעם לכך? קשה להבין. חשוב לעקוב אחר שורשי המשפחה ולקבל את תמונת העולם של מבוגר קרוב. הכרחי ללמוד על רצח ראש הממשלה ולהסיק ממנו מסקנות, אבל החיבור בין הדברים מאולץ ומעוות. פוגעני כלפי שתי המשימות, שכל אחת חשובה בפני עצמה.

נכדתו של יצחק רבין בראיון מיוחד לחדשות 13

קשה להאשים את מי שהגה את הרעיון הפדגוגי הלא מוצלח הזה, מי שנתון תחת שטיפת מוח תרבותית בת 25 שנה, שבמסגרתה הכל קשור ליצחק רבין. בפריזמה המעוותת, שטופחה במערכת החינוך מאז הרצח המתועב, רבין הוא הכל: הוא אבי האומה, רב־החסד והאמת, הקדוש המופלא שאין בלתו. מי הם הרצל ובן־גוריון, ז'בוטינסקי ובגין לעומת הענק שדמותו שזורה בכל. אל האולימפוס, שחייבים לשלב את תחנות חייו אפילו בעבודת שורשים משפחתית.

העיוות הזה החל מיד לאחר הרצח. דמותו של רבין נופחה בכוונה לממדים מיתיים על ידי המחנה הפוליטי שלו, במטרה לנצל את הרצח לניצחון בשדה המדיני והפוליטי. כך נעשה שימוש מכוון בטרגדיה ובזעזוע מההתנקשות, כדי להכריע את הוויכוח על דרכו של רבין בשנותיו האחרונות. דרכם של הסכמי אוסלו והשמאל הקיצוני. לצורך כך הועלה רבין לדרגת קדוש, שכל מעשיו ומחשבותיו הם האמת הצרופה. ולכן ממילא, מי שהתנגד לדרכו המדינית הוא בהכרח תמצית כוחות הכפירה והאופל. כך נעשה ניסיון לצבוע את מתנגדי אוסלו בצבעי השותפים לרצח, כדי לבצע דה־לגיטימציה לדרכם.

אלא שהמציאות הייתה חזקה מכל, ומהר מאוד התברר עד כמה רבין טעה. עד כמה ההסכמים שחתם עם הארגון לשחרור פלסטין היו הזמנה לרצח עם והשמדת המדינה, ממש לא הסכמי שלום. רק חצי שנה לאחר הרצח, במאי 1996, רוב הציבור בחר במי שנחשב כאנטיתזה לדרכו של רבין - בנימין נתניהו. ההוכחות המדממות לכישלון מעשה אוסלו, שסופקו בשפע בחצי השנה שחלפה בינתיים, הכריעו את הכף.

יצחק רבין יורד ממכונית השרד שלו, 1974 (צילום: שמואל רחמני)יצחק רבין יורד ממכונית השרד שלו, 1974 (צילום: שמואל רחמני)

אבל אף שדרכו המדינית והפוליטית של רבין התבררה כהרת אסון, העיוות במערכת החינוך וברבדים התרבותיים העמוקים של המדינה הפך למציאות קבועה. מורי הדור הזה גדלו לתוך מערכי שיעור כוזבים ומוסכמות מחשבתיות מעוותות, נשלטים על ידי דמות מיתית עליונה של ראש הממשלה שנרצח.

אלא שרבין לא היה אל ולא מורם מעם. הוא היה איש מעשה וציוני טוב, אבל לא הוגה דעות ולא הותיר אחריו כל מורשת. כרמטכ"ל של הניצחון המזהיר בששת הימים, דמותו הוכתמה בהתמוטטות עצבים ערב המלחמה. אחר כך הוא הציג מצג שווא לבוחריו וביצע תרגילים פוליטיים בלתי לגיטימיים, קנה חברי כנסת של הימין כדי להעביר בכנסת את הסכמי אוסלו. וחמור מכל, הוא הוביל את הטעות החמורה והטרגית ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל - הכנסת ערפאת וכנופייתו לתוכנו.

ובכל זאת, הילדים של היום והדורות הבאים חייבים ללמוד ולשנן את מעשה הרצח כדי לנסות למנוע כל סיכוי לחזרת מעשה מתועב כזה, שמנסה לשנות בכוח את כללי המשחק. חשוב לשנן את הלקח הזה לילדי בית הספר. לשנן, בלי להפוך את מושא הרצח לקדוש. זהו אתגר מכונן עבור מערכת החינוך, שעוצבה במשך רבע מאה באופן מוטה ומעוות. 25 שנה אחרי, בשלו העתים לעיבוד מחדש של חומרי הלימוד לגבי רבין ו"מורשתו". הגיע הזמן לחזור לאמת ולהיגיון.

זירת רצח רבין (צילום: יהונתן שאול)זירת רצח רבין (צילום: יהונתן שאול)

עדיין עם אחד?

השבוע התבשרנו על הגשת הצעת חוק שתחייב את הממשלה להיוועץ ביהדות התפוצות לפני כל חקיקה בעלת השפעה לגביהם. עיתוי מוזר להצעת חוק שכזו, דווקא כאשר מתברר שוב עד כמה הרוב המכריע של יהודי ארה"ב לא רק שלא נועץ בנו אלא מצפצף עלינו. שוב מתחוור שיותר מ־70% מהם מצביעים לג'ו ביידן ולמפלגה הדמוקרטית, שחלקה עוין לעצם קיומה של מדינת ישראל. והם עושים כך אף על פי שרוב יהודי ישראל סבורים שהרפובליקנים ודונלד טראמפ עדיפים עבורנו. זהו שבר יסודי בין יהודי מדינת העם היהודי ליהודי ארה"ב.

יוזמי ההצעה חושבים שכך יבנו גשר חדש בינינו לבין יהדות הגולה, ואילו בחוגים דתיים סבורים שטמונה פה מזימה, להקנות כוח לרפורמים ולקונסרבטיבים בתוך המדינה. אלא שגם ללא תיאוריות קונספירטיביות, דווקא סביב הבחירות בארה"ב, ספק אם נותרו יסודות לגשר שמנסים לבנות מציעי החוק. כי איך אפשר להקנות ליהודים מחו"ל, במיוחד מארה"ב, מעמד אצלנו, כאשר ברור עד כמה הם לא סופרים את האינטרסים והעמדות שלנו. 

מנקודת מבט ישראלית, אין ספק מי טוב יותר למדינה: טראמפ והמפלגה הרפובליקנית הם כיום פרו־ישראלים מובהקים, יותר מכל נשיא, ממשל ומפלגה אמריקאית בעבר. המפלגה הדמוקרטית, לעומת זאת, התרחקה מאיתנו מאוד. וגם מי שנותר בה בעל סנטימנט חיובי כללי כלפי המפעל הציוני - הפך לביקורתי מאוד כלפינו. 

העימות הראשון של טראמפ וביידן  (צילום: רויטרס)העימות הראשון של טראמפ וביידן (צילום: רויטרס)

במקביל, נתח הולך וגדל בדמוקרטים יכול להצטרף בקלות לפרלמנט ולפוליטיקה האיראנית. רבים מצעירי הדמוקרטים אוהבים אותנו בדיוק כמו מובילי הדעה בטהרן. שלא לדבר על ביידן עצמו, שבניגוד לתיאורים המסולפים של אנשי שמאל ישראלים היה מבקר חריף שלנו כבר בימי גולדה מאיר ומנחם בגין. מי שאחר כך, כסגן נשיא של ברק אובמה, היה שחקן בכיר בממשל עוין, שניסה לכפות עלינו מהלכים שהיו עלולים לחסל את ישראל.

הפרדוקס הוא שהיהודי האמריקאי הממוצע אומנם מצביע לדמוקרטים, אבל הוא אוהב אותנו. מסמפט, אבל לא באמת איתנו. יהודי ארה"ב ברובם לא באמת מבינים מה קורה בארץ הקודש ולא באמת מתעניינים לעומק. עם כל הסימפטיה כלפינו, הם מתעניינים יותר במה שקורה אצלם בבית ומגבשים את ההצבעה שלהם רק לפי שיקולים פנים־אמריקאיים. ברגע האמת, פשוט לא סופרים אותנו.

ואגב, מי שפעם נהגנו לכנות "יורדים", נוהגים ההפך: להם חשוב במיוחד מה יחס הממשל האמריקאי לישראל. איך שגלגל מתהפך. ועוד פרדוקס - דווקא גורמים רפובליקניים אידיאולוגיים, לא רק דתיים, מייחסים חשיבות רבה יותר למדיניות האמריקאית כלפי ישראל, מאשר הבוחר היהודי הדמוקרטי הממוצע.

זה לא אומר שצריך לוותר על היהודים. לרובם, גם כשהם מצביעים ביידן, עדיין אכפת מאיתנו. לכן חייבים לחזק את "תגלית" ודומיה, להעצים את ההסברה בקמפוסים, במדיה וברשתות החברתיות. בייחוד להעמיד בפניהם את התמונה האמיתית, שמסולפת על ידי השמאל והערבים. אבל נכון להיום, אנחנו לא על אותו דף. לא חולקים עולם ערכים ואינטרסים משותף, שמאפשר להקנות להם דריסת רגל בהליכי הגיבוש ובקבלת ההחלטות של מדינת ישראל.

tguvot@maariv.co.il