"הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי" נחשב במשך שנים גוף אנטי־ישראלי בלשון המעטה. הוא הוקם בעקבות ניסיונו של תייר אוסטרלי לשרוף את מסגד אל־אקצא באוגוסט 1969. נציגים של 57 מדינות אסלאמיות חברות בו, ובכלל זה איראן וטורקיה. בארבע השנים האחרונות עומד בראשו המזכ"ל הסעודי יוסף אל־עת'איימין. בפברואר שעבר, לפני תשעה חודשים בלבד, דחה הארגון את יוזמת השלום של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וקרא למדינות החברות בו לא לשתף פעולה עם היוזמה. אולם ביום שני כבר נשמעו מכיוון הארגון (יותר נכון מכיוון העומד בראשו) צלילים אחרים.

אל־עת'איימין התראיין לערוץ סקיי ניוז בערבית ואמר את הדברים הבאים: "צריך לחשוב מחוץ לקופסה... זו סוגיה (הפלסטינית) שנמשכת כבר 70 שנים. ניסינו את המלחמות ולזרוק את הישראלים לים, ניסינו רבות. ומה שצריך זה שהדור החדש של אחינו הפלסטינים ינסה רעיונות שיובילו לפתרון הבעיה הזו שמעניינת את כולנו, אבל בדרכים חדשות, בדרכים שלא נוסו עד כה, באופן שיוביל לפתרון שתי מדינות וירושלים המזרחית בירת המדינה הזו... מדוע להתעקש על דרך ההתנגדות והחרם וההתרחקות? צריך להתרחק מהרעיונות המוכרים והמסורתיים".

סאיב עריקאת מסביר את עמדת הרשות הפלסטינית על הסכם השלום בין ישראל ובחריין (צילום: רויטרס)


אלה דברים שקשה בכלל לדמיין שהיו נאמרים לפני כמה חודשים בלבד. אלא שההתפתחויות האחרונות - הסכם הנורמליזציה עם סודן, ולפני כן עם בחריין ואיחוד האמירויות - מצליחות לגרום לרעידת אדמה במזרח התיכון, לא פחות.

קשה לתאר זאת באופן פחות דרמטי. התפיסה של דורות של מוסלמים באזור בקרב המדינות הסוניות והשיעיות התעצבה על בסיס הסוגיה הפלסטינית והסכסוך עם ישראל. והנה לנגד עיניהם המשתאות של מאות מיליוני מוסלמים ונוצרים ערבים, ובעיקר עיניהם הפעורות לרווחה של הפלסטינים, התפיסה הזו קורסת לתוך עצמה. לפתע הפלסטינים, שנהגו לנופף ביחסים בין ישראל למדינות ערב בתור הגזר להסכם שלום עמם, מוצאים עצמם במקום שבו הם אינם רלוונטיים עוד. פתאום קם עם בוקר אחד ומגלה שההבנה, המחשבה, הרעיון, התפיסה של הלאומיות הפלסטינית, בסכנה של ממש. מאיגרא רמא, שבה "הסוגיה" הפלסטינית נמצאת במרכז העולם הערבי, במרכז האסטרטגיה ועיצוב המדיניות של מדינות ערב הסוניות השונות, לבירא עמיקתא, מצב שבו מנהיגים מכל רחבי העולם הערבי קוראים לפלסטינים לחשב מסלול מחדש ולבדוק מה קרה פה בדיוק, וכיצד הפכו עצמם לנטל על כתפי העולם הערבי כולו. נטל שלא מעט מדינות ערביות מבקשות כעת להתנער ממנו, ובמהירות.

את ההסכמים הראשונים עם איחוד האמירויות ובחריין עוד עיכלו בקלות יחסית ברשות הפלסטינית. הנטייה של מקבלי ההחלטות ברמאללה ובראשם הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) הייתה לספוג את המהלומה ולהמשיך הלאה. אחרי הימים הראשונים שבהם הותקפו קברניטי איחוד האמירויות, ובעיקר יורש העצר מוחמד בן זאיד, הוחלט במוקטעה להוריד הילוך ולהפסיק לתקוף ישירות ובעקיפין את המדינות שהגיעו לנורמליזציה עם ישראל.

אולם בסוף השבוע האחרון הידיעה על כוונתה של סודן לנרמל את יחסיה עם ישראל התקבלה בהלם מסוים, ושוב נדמה שהמערכת הפלסטינית כולה נכנסה לסחרור. כמעט כמו מתאגרף שסופג אגרוף אדיר לפניו, עדיין לא נופל אך כבר מרגיש את הסחרחורת התוקפת אותו. הרשות מנסה לעכל, להפנים, לבחון, והתגובה הראשונית שלה היא צפויה ורחוקה מלהרשים: להעיף אגרופים באוויר. כלומר להתבצר בעמדות השונות, להבהיר שדבר לא ישתנה בדרישות הבסיסיות של הפלסטינים, ושאין שום כוונה לבצע חישוב מסלול מחדש. להפך: הפלסטינים עומדים על שלהם, ולא משנה מה יהיה המחיר.

ברקע ההחלטה להתבצר בעמדות הנוכחיות עומדות כמובן הבחירות בארה"ב: אם ביום שלישי ייבחר המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן, הרי שמבחינת הרשות כל מהלכי יוזמת טראמפ אינם רלוונטיים יותר, והרשות תחזור למרכז הבמה המזרח תיכונית. והיה וטראמפ ינצח שוב, המשמעות היא - כפי שהגדיר זאת השבוע באוזניי פרשן פלסטיני מוכר - "יוכרז כאן אבל. אבל של ממש".

ואכן, ניצחון של טראמפ עשוי או עלול (תלוי את מי שואלים) לבשר על תום עידן: סיומו של עידן אוסלו וסיומה של הרשות הפלסטינית במאפייניה המוכרים לנו מאז 1994. תרחיש שכזה צפוי לתת תזכורת כואבת למדינת ישראל ולישראלים שחוגגים עדיין את הסכמי השלום האזוריים, על כך שהבעיה הקשה ביותר לפתרון, וללא ספק אחת מהכואבות ביותר, הייתה ונותרה הסוגיה הפלסטינית.

אותו פרשן גם העז לנחש שניצחון של טראמפ יוביל ככל הנראה לקיומן של בחירות כלליות בשטחים לפרלמנט הפלסטיני (התשריעי), ולאחר כמה חודשים גם (אולי) לבחירות לנשיאות. וכאן כבר עלה שם של מועמד מוביל לניצחון, שנדמה שהישראלים העלימו כמעט לחלוטין מהתודעה שלהם: מרואן ברגותי.

ברגותי והטורטית
הבחירות האחרונות לנשיאות הרשות התקיימו בינואר 2005, חודשיים לאחר פטירתו של יאסר ערפאת. מאז, במשך כמעט 16 שנים, מכהן בתפקיד אבו מאזן. הסבירות לקיום בחירות לנשיאות כאמור תלויה בלא מעט נסיבות, אך ניצחון של טראמפ, או עזיבתו של אבו מאזן את התפקיד בגלל אילוצים בריאותיים, יסללו את הדרך לכך.

במקרה שכזה, התרחיש הסביר הוא שהוועדה המרכזית של פת"ח תציג מועמד מטעמה, והסבירות הגבוהה היא שיהיה זה אבו מאזן עצמו (אף שמדובר באדם בן 85). אם אבו מאזן לא יהיה בין המתמודדים, הרי שכבר הוזכרו השמות של היורשים הפוטנציאליים: מחמוד אל־עאלול, ג'יבריל רג'וב ועוד. הוועדה המרכזית לא תתמוך כנראה במועמדותו של ברגותי, שיושב בכלא הישראלי על חמישה מעשי רצח.

מרוואן ברגותי (צילום: gettyimages)מרוואן ברגותי (צילום: gettyimages)

למי ששכח, ברגותי, כיום בן 61, נחשב לארכיטקט האינתיפאדה השנייה, למי שפעל רבות כדי לגרום לה לפרוץ, ומאז שפרצה היה בין התומכים הראשונים בהפיכתה לחמושה, או בערבית ל"צבאית". באפריל 2002, בתום מרדף ממושך אחריו, נעצר בבית חברו זיאד אבו עין ברמאללה (אבו עין מת מהתקף לב במהלך הפגנה נגד ישראל) על ידי כוח מיחידת דובדבן, ומאז, זה יותר מ־18 שנים, הוא עצור בכלא הישראלי.

לפני קצת יותר משלוש שנים הוביל ברגותי שביתת רעב שהייתה אמורה להיות מהגדולות שידעו בתי הכלא הישראליים. אולם היא הסתיימה ללא שום השלכות כמעט, לאחר שמנהיגה והסמל שלה - מרואן ברגותי בעצמו - תועד כשהוא זולל חטיף טורטית בסתר. זה היה רגע של ניצחון מבחינת שירות בתי הסוהר, שטמן לברגותי את "המארב", אך גם ליריבי ברגותי בוועדה המרכזית של פת"ח. עד היום נשבעים אנשיו שכמה מבכירי התנועה עשו כל פעולה אפשרית כדי להכשיל את שביתת הרעב. הטעות של ברגותי העלימה אותו מעט מהזירה הפוליטית המקומית, וכך גם את הדיון באפשרות שיהיה ביום מן הימים יורשו של אבו מאזן.

אולם לפי מקורות פלסטיניים שונים, ברגותי עדיין מתעקש שבבחירות לנשיאות, אם וכאשר יתקיימו, בכוונתו להציג את מועמדותו - כנציג של פת"ח או כנציג עצמאי. כלומר גם אם פת"ח יציב מועמד אחר מטעמו, ברגותי יתמודד מולו. לעת עתה לפחות, על פי סקרי דעת קהל ברשות, ברגותי עדיין נחשב למועמד המוביל. כלומר ישנה סבירות מסוימת שביום מן הימים ישראל תתעורר ותגלה שהנשיא הנבחר בבחירות ברשות הוא לא אחר מהאסיר הביטחוני המפורסם ביותר שלה.

"אין טעם לקבוע כרגע החלטה בדבר השתתפות מרואן בבחירות הללו", מסביר מקורבו וחברו כדורא פארס בשיחה עמי. "כאשר אבו מאזן יפרסם את צו הבחירות לנשיאות, הוא יודיע אז מה בכוונתו לעשות. אבל רוב הסיכויים הם שהוא אכן יתמודד, ואני לא יודע אם בשם פת"ח או לא. זה תלוי בתנועה ובאופן הבחירה שלה את המועמד שלה. אם לא תהיה תוכנית דמוקרטית של ממש לפת"ח לקראת הבחירות לנשיאות, כלומר פריימריז של ממש, הרי שלפת"ח יהיה יותר ממועמד אחד. אני עדיין חושב שלמרואן יש הסיכוי הטוב ביותר לנצח, אפילו מתוך הכלא".

ברגותי כבר אינו ילד. חלפו להן 18 שנים ויותר מאז ששיחק ב"שוטרים וגנבים" עם השב"כ ולוחמי דובדבן. הוא שומר על הגזרה ועושה לא מעט ספורט בכלא ועדיין חותר לפתרון על פי הנוסחה של "שתי המדינות". אולם לדברי פארס, אין ספק שגם ברגותי שותף לצורך בעשיית חשבון נפש ובשינוי בפוליטיקה הפלסטינית לנוכח ההתפתחויות האזוריות, כלומר ההסכמים מול מדינות ערב וההבנה שהעידן של הרשות הפלסטינית בתצורה הנוכחית שלה, קרוב לסיום.

וכאן כבר צריך לומר את הדברים שיש מי שמבקש לברוח מהם בצד הישראלי והאמריקאי. הסוגיה הפלסטינית אינה הולכת לשום מקום, בטח שלא להיעלם. את מה שקיווינו להעלים כעת אנו עלולים לפגוש בצורה אחרת, מסוכנת ובעייתית יותר, נוסח מרואן ברגותי, בהמשך הדרך. עידן היום שאחרי אבו מאזן, אינו צפוי להיות דומה כלל לזה הנוכחי. "כל התקופה הזו מבחינת הפוליטיקה הפלסטינית והערבית, אינה ברורה. ההערכה שלי היא שאנחנו בסוף תקופה", מסביר פארס. "התמונה הנוכחית, זו של 27 השנים האחרונות (הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית - א"י) לא תישאר. השקט הזה, הקבלה בצד הפלסטיני של המציאות, זה לא יימשך, זה נובע מחולשה ובלבול. אנחנו לקראת תקופה חדשה אצלנו. הכל השתנה סביבנו, ורק אצלנו דבר לא השתנה. נכון שעדיין יש מי שמדבר אצלנו על שתי מדינות וישנם לא מעט דיבורים על 'מדינה פלסטינית', אבל אולי במקום מדינה פלסטינית צריך לדבר על זכויות שוות. למה אנחנו צריכים מדינה ללא ריבונות, ללא צבא, מדינה מפורזת. מה הטעם. רבים אצלנו חושבים היום שעדיף שתהיה מדינה שקוראים לה ישראל, אבל שיהיו לנו זכויות שוות שם כמו אלה של האזרחים הישראלים. דבר אחד אני יכול להבטיח לך - להישאר תחת כיבוש, זה לא יקרה. ובין זכויות שוות להקמת מדינה פלסטינית, התחושה שלי שהרוב אצלנו מעדיף זכויות שוות.

"האג'נדה של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית הסתיימה. נכשלה. מי הכשיל את זה? זה פחות חשוב. הנקודה המשמעותית היא הכישלון. אנחנו לא רוצים בפאודה, ויש אכזבה גדולה גם מחמאס. ואנחנו והם צריכים לפעול יחדיו ולחשוב אם הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 בכלל תשרת את המטרות שלנו. אחת הבעיות הגדולות שלנו היא הנטייה להאשים את הכיבוש ולא לעשות חשבון נפש. זה לא קיים אצלנו בתרבות, לבדוק איפה טעינו. זה אחד המנהגים האומללים שלנו - לא לעשות חשבון נפש ולהאשים את הכיבוש הישראלי. ולצערי, המנהיגים שלנו היום אומרים דברים שחוזרים על עצמם ואף אחד כבר לא מאזין להם".

[email protected]