השבוע ביקרתי בפעם הראשונה בדובאי. כל מה שאמרו לכם עליה נכון ואף יותר. זו עיר מרתקת, רבת עוצמה, והיא עשויה שכבות ללא סוף. עיר ערבית חשובה, שאין בה שנאה לישראל, וספק אם התכונות הללו, שנאת זרים, איבה או רגשות שליליים כלפי קבוצה מסוימת, טבועים בכלל בנפשותיהם של אדוני הארץ. "לא תמצא אצלנו גזענות", אמר לי אמירותי אחד, בכיר בקהילת העסקים.

ביקור בדובאי, איחוד האמירויות - נסיעה לאורך הכביש החוצה את העיר. צילום: ג'קי חוגי

אף שהם מקדמים אותנו בברכה, יש ישראלים שיחמיצו פנים. הרי הכל הם קונים או לוקחים בהשאלה. את השפה (הערבית היא שפת המדינה, אבל האנגלית שולטת), את כוח העבודה (85% לפחות מן התושבים הם מהגרי עבודה), את הארכיטקטורה (היא תזכיר לכם את לאס וגאס, את סינגפור ואילת גם יחד). וכמובן את מזונם. רובו מיובא.

גם אוניברסיטאות הם לקחו בהשאלה (באבו דאבי פועלות שלוחות של אוניברסיטת ניו יורק, של הרווארד ושל הסורבון). ואף שיש להם תרבות משלהם, היסטוריה וארכיאולוגיה, הם הקימו אצלם שלוחות של מוזיאונים מערביים (מן הצרפתים הם לקחו את הלובר, ומן האמריקאים את גוגנהיים). רבים, בעיקר ערבים, לגלגו עליהם אחרי שבנו את הכור הגרעיני באבו דאבי, או שלחו גשושית לחלל. המדענים בשני המקרים היו זרים, ורק המימון מקומי. אבל בפני עצמו, הפטנט הזה שנקרא "איחוד האמירויות" הוא מודל מרתק. שילוב פנטסטי בין יד ברזל, הרוחשת כבוד לאזרח ולזר, הון שנצבר בכוחותיהם שלהם וטיפוח של מצוינות. את כל גורמי המדון והריב שבהם שקוע העולם הערבי לעייפה הם הסיטו הצדה כמו מפלסת שלג.

גמאל עבד אלנאצר, מייצג נאמן של דורו במובן האומלל של המילה, נהג לומר כי אין קול גבוה מקולה של המערכה. האמירותים שמו את הססמה הזו ללעג. אצלם, אין קול גבוה מקולו של הפיתוח. הפנים שלהם החוצה, אל מחוזות ההישגיות העולמיים. לא כדי לעשות כסף. הם עדינים, אלגנטיים, ואין בהם נובורישיות. הכסף עבורם הוא אמצעי. פניהם אל פסגת ההישגיות העולמית כדי להתבסס, לתפוס עמדת הובלה ובכך לרכוש לעצמם יציבות. זה לא מקרה שהם רצו לעצמם F35, ואחרי שש שנים גם השיגוהו.

מן הסיבה הזו ברור מדוע איחוד האמירויות הזיזה הצדה את הבעיה הפלסטינית. כשאתה מזנק מעלה כטיל שלוח, קשה להזדהות עם מי שמתבוסס למטה, או מושך אותך לשם. זה לא רק הפלסטינים. לתפיסתם, כל מה שמפריע, יוסט. גם ערכים מקודשים לכאורה. האסלאם למשל. אין שם עידוד לאדיקות דתית או לנוכחות של הדת במרחב הציבורי. באופן בלתי מוכרז, הם הפרידו את הדת מן המדינה.

עוד מעט נחזור לאסלאם, אבל תחילה נתעכב על הדמוגרפיה. זה לא גילוי גדול שרוב אוכלוסייתם זרים. הרי כך מתנהלות נסיכויות המפרץ כבר עשרות שנים. אבל אחת היא לדעת זאת, ואחת לראות במו עיניך. הריבון הוא מיעוט במדינה שלו עצמו. אתם יכולים לבלות שם כמה ימים בלי שתפגשו אמירותי אחד לשיחה. אנחנו, עם החרדות הלאומיים שלנו, שעל חלקן אנו מדברים ואת חלקן מדחיקים, לעולם לא היינו מאפשרים לעצמנו להיות מיעוט בארצנו, בדעה צלולה. זה היה נראה לנו כקץ הציונות.

דובאי (צילום: One&only the Palm)דובאי (צילום: One&only the Palm)

מכה לאחים המוסלמים

אם מדברים על חרדות לאומיות בהדחקה, מומלץ למתעניינים לזכור את השם מרים מוחמד אל־מהיירי. זו השרה לביטחון תזונתי, המקבילה המשודרגת של משרד החקלאות אצלנו. היא בת 41, מהנדסת מכונות, דוברת גרמנית, צרפתית ואנגלית. היא אחת מכמה שרים האחראים על תחומי חדשנות וטכנולוגיה, שכל תפקידם לחזק את יסודות הקיום של הנסיכות ולהצעידה בבטחה אל העתיד. אנחנו הישראלים זקוקים לביטחון צבאי וגם לביטחון פנים. הם, לעומתנו, זקוקים גם לביטחון תזונתי. מדינה שאת רוב מזונה קונה מאחרים, לא מתייחסת אליו כאל דבר מובן מאליו. מהיירי מונתה בידי השליט, מוחמד בן זאיד, כדי להרחיב את מקורות הייצור של מזון עבור האוכלוסייה. בנקודה הזו הם פוגשים אותנו. לא רק כדי שנלמד אותם להפיק יבולים מן האדמה, אלא גם כדי למצות את המרב מן האדמה, מן הטכנולוגיה החקלאית ומשוק המזון.

עם פרוץ משבר הקורונה, ולמשך כמה ימים, נראה היה כי נתיבי האספקה העולמיים ינותקו. בזמן שבו אנחנו נחרדנו מן המחשבה שלא יהיו כאן אורז וביצים לפסח, את האמירותים אחזה חרדה גבוהה פי כמה, מהיכן יביאו מוצרי יסוד להאכיל בהם את האוכלוסייה. זו איננה דאגתם היחידה. עד לפני עשור עוד תססו אצלם כיסים של פעילות פוליטית בלתי רצויה. נהוג לייחס אותה לאחים המוסלמים, אבל לא תמיד מדובר באותה תנועה סונית מצרית, שהייתה ראשונה לכולן. לרוב זהו הכינוי המקובל למי שמנסה להחיל את האסלאם על המדינה, ולתת לשריעה מקום מרכזי בחיי היומיום. הם אינם נחמדים, החבר'ה האלה. היכן שביכולתם לנצל את הדמוקרטיה כדי לטפס על גבה לעמדות שלטון, הם יעשו זאת. היכן שלא, הם יפעילו כוח.

עד לפני עשור עוד אפשר היה לראותם במרחב הציבורי האמירותי, אבל המשטר סילק גם אותם. ואף את בני דמותם האיראנים. טהרן נמצאת במרחק נגיעה. מחופיה של דובאי אפשר לראות ללא טלסקופ אדמה איראנית. האמירותים חוששים לא רק מפעולה צבאית תוקפנית שתצא מטהרן, אלא בעיקר ממה שמכונה בז'רגון הפוליטי הערבי תַשַיוּעְ, מסיונריות שיעית. בשטחם קיימת קהילה איראנית גדולה, המונה כמה עשרות אלפים, אבל גם הם, כמו יתר בני הלאומים, עסוקים בפרנסתם. חלקם אף אופוזיציונרים בגלות.

המזרקה למרגלות בורג' ח'ליפה, דובאי, איחוד האמירויות. צילום: ג'קי חוגי

לא איראן, לא האחים המוסלמים. כיום באיחוד האמירויות יש רק קול אחד. קולו של השלטון. אופוזיציה, פנימית או חיצונית, תסולק או תוכחד. אבל הפחד תמיד קיים. גם החרדה מפני אובדן הכנסות. אין להם נפט בשפע כמו לסעודים, לכן במקום לשקוע בעוני ולהתעלל באזרח כמו אחרים, הם החליטו להמציא את עצמם מחדש. דובאי היא סטארט־אפ בענף התיירות. חולות מדבר שהפכו לאטרקציה.

הפטנט אינו חדש. הוא מותאם למאה ה־21. זו האמנה הידועה בין המנהיג לשבטו עוד מימי הג'אהליה. אני אדאג לכל מחסורכם, אתם תיתנו לי נאמנות. התשובה החיג'אזית למודל למדינה המערבי. מי שייכנס בינינו, נהלום בראשו. כך נהוג בסעודיה, בבחריין. כך במרוקו ובירדן. האמנה הזו עלולה להתערער כאשר השליט נחלש ומתקשה לקיימה. כדי שלא יגיעו לשם, שליטי האמירויות הוסיפו לנוסחה הזו חיזוקים. כבוד לאזרח, קידמה וחינוך גבוה. זה לא רק עובד להם, אלא אף מתחזק.

ובחזרה לאסלאם. אף שהרוב בדובאי מוסלמים (אמירותים, פקיסטנים, מצרים ואחרים), תצטרכו להתאמץ מעט כדי למצוא מסגד. יש בה מסגדים, חלקם אף יפים וגדולים מאוד, אבל רובם נטולי צריח, והם שוכנים בתוך בניינים. בראשו של בורג' ח'ליפה, המגדל הגבוה באיחוד האמירויות, יש מסגד. למדתי זאת משוטר מקומי, ואלמלא סיפר, לא הייתי יודע, כי אין כל שילוט המעיד על כך. נדיר לראות גברים מחודדי זקן מהלכים ברחובות, למצוא בדוכנים ספרי הלכות, או לשמוע את קול המואזין. לא רק המואזין בקושי יישמע. הרחוב בדובאי שקט ונטול רחשים. זו עיר ללא רעש. היא גם נקייה מאוד. נהג שמכוניתו נתפסה מלוכלכת, יקבל קנס גבוה. אם תמצאו בדל סיגריה על המדרכה, דעו כי היה שם ישראלי. הניקיון אינו רק חזותי. הוא גם רעיוני. אתם יכולים לאהוב את הארכיטקטורה המגוונת או לסלוד ממנה, אבל לעולם יהיה לה קו נקי.

לנו, הישראלים, יש דימוי כי הם והסעודים מקשה אחת. זה נכון פחות או יותר בזירה המדינית. שני הממשלים פועלים רבות יחד. כאשר המלך סלמאן רצה להכשיר את בנו חסר המנוח מוחמד למדינאות, הוא שיגר אותו לאבו דאבי, כדי שילמד את רזי הפוליטיקה אצל מוחמד בן זאיד. הן היו מתואמות היטב במלחמה נגד המיליציה הפרו־איראנית בתימן, במאמץ להפיל את אסד בסוריה, וכמובן בכינון היחסים עם ישראל. סעודיה, שעדיין אינה יכולה לעשות זאת, נתנה את ברכתה לאחותה.

אבל בתוכם פנימה, האמירותים אינם מחבבים במיוחד את שכניהם ממערב. יש פערים עצומים ביניהם בערכים החברתיים. הסעודים הם ווהבים, יוצאי האסכולה האדוקה ביותר. הם אינם רוחשים חיבה לזרים, ולעתים אף נוהגים בהם בבוז או אכזריות. איחוד האמירויות היא מדינה ערבית, האסלאם היא דתה הרשמית, אבל בכך זה מסתיים. הם אינם מתנשאים על אחרים, להפך. זרים מרגישים שם נוחות רבה עם מוצאם, אף אם מדובר בפועלים קשי יום. האמירותים, ברובם, חרוצים יותר משכניהם, אף שכמו הסעודים, גם הם זוכים לתמיכה מן המדינה בדיור, בריאות ולימודים.  

דובאי, ארכיון (צילום: רויטרס)דובאי, ארכיון (צילום: רויטרס)

השואה שלנו, השואה שלהם

לרגע אחד חשבתי שהנה, הם לא הצליחו להסתיר את סימני האסלאם, והוא הגיח במלוא עוצמתו מתוך אחד המבנים המעניינים בעיר, אם לא בעולם כולו. באזור המרכז הפיננסי של דובאי, לא הרחק מקניון דובאי הגדול, נשלמת הקמתו של מוזיאון העתיד. בתוך פחות משנה, הם מקווים, תוקם שם תצוגה שתדמה כיצד ייראו חיינו בדורות הבאים. התמונה שאתם רואים כאן יפה אומנם, אבל אין להשוותה למראה עיניים. זהו מקסם הנדסי רב־עוצמה, הודות לצורתו, גודלו, ובמיוחד בשל היצירתיות שהנחתה את יוצריו. גובהו 77 מטרים, ובתוכו נבנו שבע קומות. אומנם גם את הפלא הזה הם קנו (על העיצוב חתום הארכיטקט הדרום אפריקאי שאון קילה), אבל מרגע שעשו כן, ידעו להעניק לו משמעות.

באופן אוטומטי חשבתי כי מדובר בפסוקי קוראן, אבל האמת הפוכה לגמרי. לא האל, אלא בשר ודם מדבר אלינו משם. דברי הגביר חקוקים שם על הדפנות. יותר מאלף סימנים ואותיות, המייצגות קטעים מנאומיו של מוחמד בן ראשד, נסיך דובאי ושליטה. זה לא שהוא רצה אותנו, מוחמד זה. בהליכה לשלום עם ישראל לא נועצו בו שליטי אבו דאבי, שהיא החשובה והמשפיעה מבין שבע האמירויות. ובכל זאת, מוחמד בן ראשד (שמא נקרא לו MBR?) קיבל בהכנעה את ההחלטה, ולפחות עד שיגיע התייר הישראלי הראשון שיעשה שם פדיחות, הוא זורם איתה היטב. "זו ארצכם השנייה", אמר לי בנימוס השוטר בנמל התעופה.

מוזיאון העתיד בדובאי (צילום: אלעד גוטמן)מוזיאון העתיד בדובאי (צילום: אלעד גוטמן)

אז נכון שתמונתו מגיחה כמעט מכל קיר בדובאי, אבל MBR כבר עשה את שלו כדי לבוא בשערי הפנתיאון. לפחות לתפיסתו. בניגוד לאבו דאבי, בעלת המורשת התרבותית, לדובאי יש משאבים מעטים יחסית, אבל יש לה את עצמה. בן ראשד הוא הסיבה שבגללה תמצאו בדובאי את בית המלון הגבוה בעולם, את מגדל המגורים הגבוה בעולם, את קווי המטרו מן הארוכים ביותר, ועוד הכי הכי. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף תיעד את משנתו בסדרת ספרי הגות, שבהם הטיף בעקשנות למנהיגות ומצוינות. "הרהורים על אושר וחיוביות", "הבזקי מחשבה", "עשרת הדיברות לניהול ממשלתי", וכמובן "החזון שלי" ו"הסיפור שלי" הם חלק מספריו. נוסף לכל אלה, הוא אב ל־24 ילדים מארבע נשים, אבל מי סופר.

יש בזה משהו מגלומני, ובאומרו "עתיד", בן ראשד מדבר במידה רבה על הנצחתו שלו. "אומנם איננו חיים מאות שנים, אבל ביכולתנו לחולל דבר מה בן מאות שנים", הוא כתב באחד מחיבוריו, והמשפט הזה חקוק על קירותיו המעוקלים של מוזיאון העתיד.

אין זה פלא שהם מעריצים אותנו, ובקרוב גם אנחנו נעריץ אותם. יש הרבה חוטים שנמתחים מאבו דאבי לירושלים. בכלכלה, בחתירה לעוצמה וגם בתודעה הקיבוצית. אחד מהם הוא שואתי. שתי המדינות הללו פועלות ללא הרף לבצר את עצמן. צבאית, דיפלומטית, טכנולוגית, מדעית, תזונתית. שתיהן עושות זאת בחוכמה, תוך שמירה על ערך המצוינות והתמקדות במטרה. שתיהן אחוזות חרדה. אבל כאן יש הבדל קטן. אנחנו הישראלים חיים בחרדה בגלל העבר. שמא נשוב ונהיה טרף לאחרים. האמירותים חיים בחרדה מן האסון שיגיע.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

[email protected]