אז כיפוש הייתה צריכה לעשות טסט שנתי לאוטו. במשך חודש היא טמטמה אותי שאני אעשה את זה, וחודש היו לי את כל התירוצים שבעולם. כי בדחיינות אני על הפודיום בכל תחרות, מתמודד עם שימעל'ה "הגמד" על הזהב. אבל גם ארד טוב לי, באמת. ביום שני היא הודיעה לי "מאמי, מחר זה קורה. אוקטובר עוד מעט נגמר". ולכן מיד הגבתי שבשלישי אני מאוד עסוק ואולי כדאי שהיא תעשה את זה, מחמת עיסוקיי. "עסוק במה?", היא שאלה, "מחר אני מעירה אותך מוקדם ואתה לוקח את האוטו שלי. אני כבר הייתי איתך פעם, אתה מסיים את זה בעשר דקות, זהו".

ובאמת ב־6:50 זולו־טיים יום שלישי, התייצבו האמא, הילד ושרי הכלבה להעיר אותי, על אף שלילה קודם סיימתי לעבוד באחת אחר חצות. כיפוש הגישה לי עם הקפה שני ניירות. מתוך שינה שאלתי איפה הביטוח, כי שניים זה רישיון רכב וקבלה על האגרה, ואני מכיר אותה, היא חסרת מושג בתחום.

"מה ביטוח? איזה ביטוח, מאמי? זה בטח באוטו בספר של הרכב", היא ענתה מהר מדי. התיישבתי במיטה, שתיתי קצת מהקפה הקר ושאלתי שוב: "איפה הביטוח לרכב? אני מתכוון לצילום של פוליסה בתוקף. בלתי אפשרי לגשת לטסט בלי הנייר הזה, עד כאן רות? בנוסף, אני צריך ייפוי כוח. אם אין לך היום, נלך ביום אחר. את מבינה את מה שאני אומר? אני יכול לחזור לישון?".

אבל כיפוש, כשהיא רוצה משהו, היא כמו די־9. בתוך שתי דקות היא הביאה נייר של ייפוי כוח, עם שמי וגם חתימה שלי.
"יפה לך, כפרע, שאת חותמת את החתימה שלי כל כך יפה", התרשמתי.
"כבר תשע שנים, חיים שלי", היא צחקה. "הרי יש לי היתר שלך מבית משפט, לי ולדאפ", היא הוסיפה.
המשכתי לשאול על הביטוח שלא ראיתי, היא התעקשה שזה בתא הכפפות, אז נשברתי וקמתי.

ירדתי לחניה, הבטתי בג'יפון קיה ספורטאז', וחשכו עיניי. הרכב נראה כאילו סיים עכשיו את מרוץ פריז־דקאר. פתחתי את הדלת וקיבלתי סחרחורת. ימבה דברים של גיאצ'ו, כולל עבודות יצירה וציורים, היו פזורים על המושבים. טלפנתי אליה בעצבים: "מה נסגר איתך? האוטו נראה כמו שהוא נכנס לצ'אפ־שאפ לפירוק לחלפים בג'יבוטי. מה את צוחקת, מה?". אבל לכל דבר הרי יש לה תשובה: "זה אוטו של אמא, הבנת? אצלי גיא עושה מה שהוא רוצה. בונה, מרכיב. זה לא כמו אצלך שאתה נותן לו טלפון ואומר לו: 'מילה אני לא רוצה לשמוע ממך'".

בסדררררר. נסעתי לתחנת רחיצה וביקשתי גם שטיפת מנוע כי פחדתי להרים את המכסה, אולי יקפוץ עליי נחש שבנה שם קן. הלכתי לחנות נוחות בתחנת הדלק, קניתי גליל שקיות זבל, הבאתי למנקים, ביקשתי שיארזו הכל בשקיות. להפיק אני יודע. תהליך הניקוי ארך כשעה, צ'יפרתי את שני הצעירים בטיפ יפה, ואמרתי לעצמי שאני פעיל מרכזי בדו־קיום ערבים ויהודים. הם הודו לי בחום, ונסעתי לטסט. היות שהשקעתי כל כך הרבה, ואף רכשתי ריחניות, הרשיתי לעצמי לעשן באוטו של כיפוש, אף שהיא אלרגית לזה. לפחות השקעתי בפתיחת כל החלונות. נימקתי לעצמי את העישון בקורבנות קלאסית: היא לא רוצה שאעשן לה באוטו? שתעשה טסטים לבד, ולא תיפול עליי.

הגעתי ליעד, ואחרי הברכות אהלן ואהלן וקפה שחור קטן ועוגיות, אנחנו בתכלית. "יאללה, קוף", אמר רפי הבוחן, "תביא את הניירת ונגמור עם זה". אז הבאתי לו. "מה זה, קוף?", שאל רפי, "הבאת לי ביטוח מ־2017. אני צריך משהו בתוקף". קיבלתי שפריץ דם למוח, כעסתי על עצמי כי אני טומטום־על־מלא. איך לא בדקתי בחניה בבית? למה אני כל כך מפגר? הרי אני מכיר את האישה, חוץ מלסובב את גלגל ההגה היא לא יודעת כלום ברכב.

אז טלפנתי אליה. "איפה תעודת ביטוח בתוקףףףףף?", שאגתי עליה. "את נוהגת ברכב בלי ביטוח בתוקףףףףף, הילד שלי נוסע איתךךךךך, את נורמלית? מהיום את עוברת לנסוע במוניות, את לא כשירה לנהיגה. די, אין לי כוח אלייך, את תגמרי אותי, אני יודע את זה. אבל עם המזל שלי אני אשב בכיסא עם זונדה ועם איזה פיליפיני שינהג אותי וינגב לי את הפה והאף. אפילו רוברט אמר לי את זה, שהוא ראה את שנינו ככה בחלום. כיסא ליד כיסא בגינה".

רפי והפועל שלו רצו אליי עם בקבוק מים. "שתה, קוף, שתה לאט לאט. אנחנו כל יום רואים גברים שבא להם השיגעון על האישה. תירגע, בנאדם, חבל על הבריאות. להתחתן זה לא בריא, לא ידעת את זה לפני? אין דבר, זה מה יש". ורק כיפוש בנון־שאלאנט דיברה בשקט. "סיימת לעשות לי בושות? קודם כל תירגע, אני מטפלת בהכל. יש לי ביטוח בתוקף, אני נשבעת לך בחיים שלי. אני מתקשרת לביטוח שיפקססו את האישור עכשיו. לך תאכל ארוחת בוקר, והכל יהיה בסדר". אחרי שתי דקות היא התקשרה שוב. "מאמי, אני מתנצלת, הם פותחים רק בתשע וחצי. תירגע ואני אטפל בזה".

לא עניתי אפילו, החלטתי לנסוע לקפה של דני. נכנסתי לפקק, ושקלתי להרביץ לעצמי על הטמטום שלי. בינתיים הקשבתי לרדיו. 200 חיילים בעיר הבה"דים הגיעו לארוחת בוקר, רק כדי לראות את צוות המטבח שופך לזבל מאות ק"ג של מזון. אפשר הרי להשתגע מהטפשת הנפוצה שהשתלטה עלינו כמו מגיפה רצחנית. איך מאפשרים פעולה כזו, כשהציבור מממן את תקציב הביטחון מכספו? בהמשך השבוע יתברר שגם קנינו 100 מובילי טנקים לא כשירים לעבודה מאמריקע. מי אכל שם חאווה? כמה כסף מתקציב הביטחון הולך על עמלות חוואה למאכערים בכל העולם, כמה אחוזים מ־73 מיליארד שקל? מישהו בדק פעם במשרד הביטחון? אפשר הרי להתפוצץ.

והקטע עם הלוחמים מחטיבת הנח"ל? יש דבר כזה שסמ"פ תופר תיק פלילי לחיילים שלו, רק מפני שהוא עם כיפעל'ה על הראש, וחושד בהם שהם שמאלנים? אני מאוד מקווה שהורי החיילים יתבעו תביעה פלילית את הסמרטוט עם הכיפעל'ה, ובמקביל יתבעו את צה"ל בתביעה אזרחית. אני הייתי נלחם בשרץ הזה עד המוות. אין על זה מחילה, גם בכיפור שלהם עם הצומות וכל הקרקס הזה. אם הקצין מסיים את הסאגה בלי הרשעה פלילית - חבל"ז. כדאי שנחתור לשלום, כי לכיפות יש צבא וערכים משלהם. עוד מעט קט כל הלוחמים שיוגדרו כשמאלנים יישלחו לחינוך מחדש בגולאג של מעלה רחב המענגת בתריי זוזים, וייאלצו ללמוד לימודי דת 12 שעות ביום, כתנאי לחזרה לשירות. בקיצור, תדע כל אם עברייה שבניה ובנותיה הלוחמים והלוחמות, בסכנה ברורה ומוחשית מהדרג הפיקודי, ממש לא מהאויב.

זריקת האוכל בעיר הבה''דים (צילום: צילום מסך)זריקת האוכל בעיר הבה''דים (צילום: צילום מסך)

הגעתי לדני, התיישבתי אבל וחפוי ראש על הדלפק. הוא רץ להכין לי אספרסו כפול ומיץ תפוזים. כשחזר שאל אותי: "למה לא לקחת בורקס? אתה מרגיש לא טוב?". סיפרתי לו על מהלך היום החל משבע בבוקר. הוא צחק ואמר שאני חייב להירגע. "כיפוש היא אישה טובה. אז בסדר, היא טעתה", הוא הסביר את משנתו כאילו התחפש לפסיכולוג. "אבל אתה אשם. מי הולך לטסטים, מי? יש מאכערים, אתה נותן 100 שקל, יושב בקפה והוא מחזיר לך את האוטו לכאן דנדש. למה אתה לא מדבר איתי. טוב תירגע כבר, יא מאוס".

אז נרגעתי בגלישה. הנה קליפ מדהים של איילת שקד נואמת באגם הדרעק ואומרת: "הבת שלי ישנה עם מסיכה, היא התרגלה". מיד הפכתי לאמפטי לילדה, ושאלתי את עצמי אם במקום נמנמת הילדה של איילת נמה עם מדים ונעליים גבוהות, ומתעוררת להקשב! כל ארבע שעות, ויוצאת לשמור היקפית על הבית ברמת החייל. נורא מסוכן שם.

נזכרתי בזמני כחייל. הגעתי לחופשות מסנטה קתרינה עם הנשק, שהייתי מניח מתחת למזרן בבית וכורך את הרצועה סביב שורש כף היד. לא פחדתי ממחבלים בגבעתיים, פחדתי לאבד את הנשק או שיגנבו לי אותו. בשנות ה־70 חיילים שאיבדו נשק נשלחו למחבוש ארוך. זה לא כמו היום, שהמפקד שלך תופר לך תיק על שמאלנות. אבל אז צה"ל ניצח בכל מלחמה ומבצע, היום שואפים לתיקו עם ארגוני טרור. כפי שמסביר בטוויטר הפילוסוף הימני הידוע ינון מגל: "לו"ז של גיי אשכנזי שמאלני, נאור ורדיקלי. בבוקר מצביע בל"ד, בערב נזרק מהגג". זה ציוץ שזכה ל־1,873 לייקים.

מגל ושמעון ריקלין הם מובילי דעת קהל של ביבי. הם מאוד נאורים שני המאכערים האלה, שבלי דם בגוף ובלי בושה בפרצוף מגדירים את עצמם כעיתונאים ליברליים. והנה הגברת חמצן קולני מצטטת פייק ניוז בוועדה באגם הדרעק, ודורשת לסגור את דף הפייסבוק של תנועת "קריים מיניסטר". מדובר בבדיה שגם משטרת ישראל התנצלה עליה, עוד דיירים באגם הדרעק הסבירו לה שמדובר בפייק, אבל היא מתעקשת ואף מאיימת על יו"ר הוועדה. אלה נבחריך, עם ישראל חי.

את הפעילות הזו הציבור נאנס לממן, בגלל כל מיני דילים בין המפלגות המטונפות וחוק נורווגי. זה מגיע לנו, וכדאי שנזכור להימנע מהצבעה בבחירות הקרובות. כי בניגוד מוחלט לתוצאות, תמיד יהיה איזה אפס סמרטוט שימכור את דין הבוחר. וואו, הנה קטע ענק מארגון הפשע (רה"מ נאשם, שר הפנים והשליח של האדמו"ר מגור חשודים ומחכים לכתב אישום. לא ספרתי את חיים כץ ודוד ביטן) והרשע בקולקציית האפסים שמנהלת אותנו. בקיצור, הם לא רוצים שהציבור יידע איך הם מנהלים את משבר הקורונה, ומשרד רה"מ מבקש לגנוז את תמלילי ישיבות קולקציית האפסים למשך 30 שנה!

אז יש לי כמה הסתייגויות: א. למה רק 30 שנה, ולא 250 שנה; ב. מי עובד אצל מי? קולקציית האפסים אצלנו, או אנחנו אצלם? מה זה הקטע הזה של חיסיון של עובד מפני מעסיקו; ג. ממה הם פוחדים? ממה ביבי פוחד? שאולי נגלה עוד איזו חאווה על הדרך? מה זה הקטע הזה בדמוקרטיה שמסתירים מהציבור הליך קבלת החלטות? באיזו עוד דמוקרטיה בעולם זה קורה? אבל אצלנו זה קלפטו־קרטיה, במסווה של דמוקרטיה, אז ב"קלפטו" הכל מותר. אבל הכי חשוב שהם אומרים שהכל שקוף; ד. הקורונה היא עוד נדבך בחיסיון של נתניהו על פעולותיו: הצוללות וכלי השיט, הסכמה למכירת אמל"ח מתקדם למדינות ערב, הסכמים שלו שלא מובאים לידיעת הציבור, תיק המניות שלו עם הבנדוד נתן. איפה אנחנו חיים בדיוק, ומי מאשר פעילות כזו?

אבל נראה מה יחליט בית המשפט העליון בעתירה שהגישו כמה כלי תקשורת נגד החלטת הגניזה של נתניהו. אני כבר מוכן רגשית ליבבות של ברדוגו מגללי צה"ל, שיאשים את העליון, את הפקידים, את הטיפשורת וכל מה שזז. ובנוסף, את הכליזמרים מגל, סג"ל וריקלין, אבל הם סתם קרקס על גבול הבדיחה העצובה.

אוסנת מארק בדיון בוועדה בכנסת (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אוסנת מארק בדיון בוועדה בכנסת (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הגענו ליום השנה ה־25 לרצח יצחק רבין הי"ד. הכיפות כועסים מאוד על ההנצחה. הנה הרב רפי פרץ, ששכחתי בכלל על קיומו כשר בקולקציית האפסים. והוא כתב מנשר לשר החינוך יואב גלנט. "חשוב לצד הזיכרון של האירוע הקשה של רצח ראש ממשלה לא לזנוח את האירועים העתיקים, המחברים את עם ישראל למורשתו, ולפעול כך שביום זה, יצוין יום פטירת רחל אמנו, לחיבור ילדי ישראל למסורת ולמורשת". הזיה, באמת.

אז באופן אישי, אין לי שום רצון ושאיפה שבני הצדיק, גיאצ'ו, יתחבר למסורת של הרב פרץ, או כל כיפעל'ה אחר. אני אעשה הכל נגד "החיבור" הזה. אני אשאף שהצדיק שלי יידע על כל מה שקדם לרצח של רבין: אלימות ימנית, הסתה של בכירי הימין, הסתה של הרבנות שמתגנדרת בתואר ציונית־דתית. אין לי שום בעיה עם רחל אמנו. לא ידוע לי תאריך לידתה, גם לא תאריך פטירתה. לדעתי הכסילה, לאף אחד לא ידוע, אבל מרמים הפקר־הפקר־פטרושקה, אם כי אשמח לראות תעודת לידה ותעודת פטירה של הצדקת.

במקביל, אני מבקש להדגיש שהדמויות החביבות עליי בתנ"ך הן רחב הזונה, דוד ויהונתן. מדוע שלא נציין גם את לידתה ופטירתה של אחת הנשים המשמעותיות בתורת היידעלך? שעשתה רבות להצלתנו? הגיע הזמן להנצחה הולמת רבותיי, לכו על זה. וגם דוביד'ל, לא צריך לעשות לו כבוד בהנצחה עם איזה יום בשנה? נגיד היום המדויק שבו הוא התוודע ליהונתן, והיום המדויק שבו נאמר המשפט: "נעמה לי אהבתך מאהבת נשים". זה לא מספיק חשוב לרב פרץ? לא צריך ללמוד את זה "לחבר את ילדי ישראל למורשת"?

בסדררר, אני מבין שיום הזיכרון לרבין הי"ד הוא קשה לימין הפסיכי, אבל הוא יהיה מתועד לעולם. כן, יהודי עם כיפה רצח מנהיג יהודי. זהו, צום לא יבטל את זה. תסתגלו, או שלא, זו לא הבעיה שלי, זו הבעיה שלכם.

יצחק רבין מעשן סיגריה (צילום: AFP/Getty images)יצחק רבין מעשן סיגריה (צילום: AFP/Getty images)

הלך היום, אבל בצהריים הייתה לכיפוש תעודת הביטוח ביד. נסעתי לפתח תקווה לקחת את המסמך, לקחתי אותו בלי מילה, יותר עדיף. הרכב עבר טסט, התפללתי בשקט כל המבחן. המשכתי ליואב מטיים־פריז, הטיפול בהקפאה. שלוש דקות במינוס 157 מעלות תיקנו אותי מיד. התמלאתי באנרגיה חיובית. הוא כמו יוסי, הוא מזהה בקולי מתי אני על הקשקש ואומר: תגיע, עכשיו.

שלחתי לכיפוש את התמונה שלי מחייך מתוך המכל המקפיא וכתבתי: "הלכתי להירגע מהשטויות שלך". היא שמחה מאוד. "חחחח אחלה רגיעה", היא השיבה. "כפרע עליך חיים שלי, מה אני מבינה ברכבים והטפסים שלהם?".

נכון, את לא מבינה כלום. החלטתי לנמנם קצת בצהריים. הקשבתי לדיסק רדיו בלה־בלה בדרך הביתה. פתאום טלפון מכיפוש. "מה נשמע, מאמי? תגיד לי מזל טוב, הזמנתי לי אוטו חדש, יונדאי קונה. אני מחזירה את הקיה עוד 20 יום. מה אתה אומר? ביקשתי אדום, אני מאוד אוהבת אדום".

הרגשתי תחושת נימול ברגליים, עצרתי את הרכב בצד, נשמתי לאט ואמרתי לה: "מה את מבינה בזה? איך הזמנת אוטו בלי לשאול אותי? עשית מבחן רכב לראות שזה מתאים לך? למה את משגעת אותי? למה זה מגיע לי? עשיתי לך משהו רע? מי לוקח רכב אדום? מיייי?". אבל זו כיפוש, היא לא עוצרת באדום. "קראתי הרבה מבחני רכב ברשתות מאמי. הוא מאוד מומלץ, וגם נתנו לי מחיר טוב, והייתי חייבת להחליט מהר. התייעצתי גם עם אנשים שהמליצו לי שזו עסקה טובה".

כן, היא התייעצה. הטחתי את הראש בהגה מייאוש. אני, שנהגתי בחיי מיליוני קילומטרים במשאיות, 1,200 מייל ביום ואף יותר, איתי היא לא מתייעצת, היא "קוראת מבחני רכב ומתייעצת עם אנשים". אמרתי לה בשקט: "שיהיה במזל, כיפוש. תיהני מהאוטו, אבל אל תפני אליי בשום בעיה עם האוטו. אני באמת מבקש, תפני לאלו שהמליצו לך, שהם יעשו לך טסט בעוד שנתיים. אני זקוק לשקט בראש, אני מבקש פטור, במחילה".

היא צחקה וענתה. "אין פטור, אהוב שלי, רק עליך אני סומכת".

כן, בוודאי. תמיד.
 
tguvot@maariv.co.il