כמו כל אדם הגיוני גם אני התפעלתי מהסדרה "גמביט המלכה", שניצחה בשני מהלכים את "אמילי בפריז", והתמקמה לה במקום הראשון לצפייה בישראל בנטפליקס. המקבילה הישראלית היא "ביבי המלך". הוא היחיד שרואה למרחוק. מחשב מהלכים ומנצח יריבים, גם אם הם רמטכ"לים לשעבר.

מי לא ניסה להתמודד מולו וניגף? שאול מופז, אמנון ליפקין שחק, בני גנץ, גבי אשכנזי. בצבא הם היו רבי־אלופים, אבל מול נתניהו הם פיונים פוליטיים. הוא יודע מה המהלך הבא עוד לפני שהם מבינים את המשחק. בחוקי הפיזיקה העדכניים הכל פועל לטובתו. לא משנה מי זכה בבחירות בארצות הברית, זה טוב לביבי. לא משנה כמה מנדטים יש לנפתלי בנט - זה טוב לביבי. ההפגנות, הקורונה, "הזמר במסיכה" - הכל טוב לביבי.

הסדרה "גמביט המלכה" מספרת על בת', נערה מתבגרת בשנות ה־60 בארצות הברית, שמתחילה את חייה בפנימייה, מתמכרת לכדורים ולמשחק המלכים, ומצליחה בפיקחות ובעדינות להביס כל יריב בדרכה לפסגה העולמית. בהמלצות על הסדרה כולם מקפידים להגיד שזו לא סדרה על שחמט אלא על התבגרות. על בדידות. על התמכרות. על מוביליות חברתית. כי חלילה לנו מלהזכיר את המשחק המוריד הזה. שחמט הוא המשחק הכי לא ישראלי שקיים בעולם. הוא משחק סובייטי באופיו. חוקיו ברורים ונוקשים. זה לא טאקי, שבו לכל אחד יש פרשנות על כל קלף, או דמקה, שבה לאף אחד לא ברור אם אסור לאכול לאחור או שזו דווקא חובה, אבל יאללה זורמים, רבים קצת וכל אחד בטוח שהוא ניצח.

שחמט הוא משחק בינארי, שקט. במהלכו אין על מה לדבר. אין ויכוחים או פרשנויות. לא היה טורניר בתולדות השחמט שבו אחד השחקנים הוריד לשני כיסא כתר על הראש, או שפרשן הכריז שעל השחקן לחזור לפנמה לאכול בננות. זה משחק נימוסי. גם טקטי, אך בעיקר אסטרטגי. הנערה בסדרה מתחילה כל משחק כשהיא יושבת בגב זקוף, לוחצת באלגנטיות את ידו של היריב, ונכנסת לטנטרום של תוכנת מחשב משוכללת.

יותר מששחמט מפגיש אנשים - הוא מעמת חזיתית בין שני מוחות. כל אחד מהם בעל יכולת חישוב עילאית בתוך מערכת כללים ברורה. מי שמצליח לראות כמה שיותר מהלכים קדימה - הוא המנצח. ובכל זאת, בפוליטיקה הישראלית שחקן השח המוכשר ביותר הוא זאב אלקין, שעם כל הראייה האסטרטגית שלו מכהן כשר המים.

אנחנו הרבה יותר אומה של שש־בש. רועשים, סוערים, תוססים, מטילים קוביות וסומכים על זה שיהיה בסדר. המהדרין זורקים את הקוביות בעצבים ובקולניות. אחרי התוצאה נשמעים קולות של ייאוש, דפיקה על הברך, איי־איי־איי, איך יצא לי 2-3 לעזאזל?! או קריאות שמחה וצהלה.
מאחורי כל שחקן עומד קהל של תומכים. כל אחד בטוח שהוא יודע יותר טוב מהשחקן מה צריך לעשות. תסגור פה. תפתח שם. אל תיתן לו לברוח. שש־בש הוא משחק של חבר'ה, שחותר לסוף, ומהר. השחמט הוא אישי, ארוך ודומם.

אוי לצעיר ישראלי שילך לחוג שחמט. אם יצטיין, יהפוך רשמית לחנון, ויגזור על עצמו בדידות חברתית. אין תהודה ציבורית לשחקני שחמט ישראלים. אף אחד מהם לא הועלה לדרגת סלב. אין זוהר בניצחון, כי למי אכפת מהמוח אם אפשר לצרוח. מדורי ותוכניות הספורט מסקרים בעיקר משחקי כדור רועשים, בחדשות מבליטים פוליטיקאים עם דציבלים מרקיעי שחקים.

לגרסה הישראלית ל"גמביט המלכה" צריך לקרוא מרס טורקי: סיפורו של ילד שלמד בקפסולות בכיתות א' ו־ב', לא הצליח להבין את המתווה החדש, עזב את הלימודים, פתח עסק, לא קיבל סיוע מהמדינה, פשט את הרגל וישב לשתות קפה שחור ולשחק שש־בש עם החבר'ה ליד לשכת התעסוקה. הדבר היחיד שישראלי מחשב לעתיד הוא אם דמי הביטוח בחל"ת יכסו החודש את המשכנתה, ואם כדאי לקחת הלוואה לטווח רחוק או למכור את הבית בטווח הקרוב.

את התוצאה של הריחוק הישראלי מחשיבה אסטרטגית שקטה ומסודרת לטווח הארוך אפשר לראות בסדרה אחרת - "שעת נעילה" - שמספרת את הסיפור הישראלי האמיתי של מחדל יום כיפור. חייל המודיעין אבינועם בהיסטריה מוחלטת, ליאור אשכנזי בפאה נוכרית מגוחכת מחפיץ נשים, והמזרחים מרגישים מקופחים - ואז האויב תוקף. דיין וגולדה לא מצליחים לראות צעד אחד קדימה, וכל הזמן נראה שהכל אבוד. אבל גם אז בסוף ניצחנו, כי לפעמים בחיים לא צריך רק מוח, אלא גם קצת מזל.

כמו בשש־בש.