דווקא היום מתאים להיזכר ביום שבו דונלד טראמפ הודיע על כניסתו לחיים הפוליטיים, על החלטתו לנסות להיות נשיא ארצות הברית. מתאים להיזכר בנאום שלו מאז, אם אפשר לקרוא לזה נאום. טראמפ לא היה בדיוק קוהרנטי. כזה הוא, וכך קהלו אוהב אותו. כזה הוא, ובזה היה עיקר יתרונו. הנה, כך אמר: “אני צופה בנאומים של האנשים האלה” – בכוונו לפוליטיקאים, “הם אומרים ‘השמש תזרח’, ‘הירח ישקע’, כל מיני דברים נפלאים יקרו, ואנשים אומרים: ‘מה הולך כאן? אני רק רוצה עבודה. רק תמצא לי עבודה. אני לא צריך את הרטוריקה. אני רוצה עבודה’”.
אתמול עמד הנשיא בתור ללשכת העבודה. חיכה וחיכה, ואיתו חיכינו גם אנחנו. חיכה וחיכה, וימשיך כנראה לחכות, נכון לכתיבת שורות אלה. האם יש לו עבודה? הבוחרים בהאריסבורג, בירת פנסילבניה, עוד לא השמיעו את קולם. ובעצם, השמיעו, אבל בת הקול עוד עושה את דרכה אלינו. מסתבר שבעולם שבו הכל יחסי, גם מהירות הקול יחסית. יש מהירות הקול של רעמים, ויש מהירות הקול של בוחרים. במקרה הראשון – מהיר למדי. קצת אחרי הברק בא הרעם. במקרה השני – תלוי בנסיבות. יום, יומיים, שבוע. כמה שייקח.

מי יהיה הנשיא הבא של אמריקה? בשעת הכתיבה אין לדעת. וכל מה שנכתוב כאן צריך להיות זהיר, מדוד. ובכל זאת למדנו משהו בליל הבחירות. למדנו שאמריקה עודה מפולגת. למדנו את מה שלפעמים יש נטייה לשכוח: גם לנשיא שנוי במחלוקת יש לא מעט תומכים. למדנו, שוב, שהכרעה נקבעת בבחירות, לא בסקרים. גם אם טראמפ יפסיד, בסופו של דבר, הוא הרוויח עוד יום־יומיים של תקווה. והרוויח ביושר גם את המוניטין שלו כאיש קמפיין משכמו ומעלה. מופיע היטב, מתקשר עם קהלו, יודע לנגן על המיתרים הנכונים. בפלורידה יש קובנים. הם זוכרים את מולדתם. טראמפ הזכיר להם, חזור והזכר, שליד ביידן יש ברני סנדרס, ועוד ערימה של דמוקרטים שלא מתביישים לדבר על סוציאליזם. כשהקובנים שומעים סוציאליזם, הם נכנסים למקלט. או רצים לקלפי כדי לוודא שזה לא יקרה.

הנשיא דונלד טראמפ טוען להונאה בבחירות. צילום: רויטרס


מה עוד למדנו? שצריך סבלנות, בוודאי כאשר שיטת הבחירות מסובכת, ועליה נוספת קומה נוספת של סרבול בדמות הצבעות בדואר. אפשר לתת לטראמפ קרדיט לפחות על הישג אחד: עם כל הדיבורים על ניסיונותיו למנוע מבוחרים להצביע, עם טענות נגדו שמטרתו היא להרחיק בוחרים מהקלפיות – דווקא המרוץ שהוא מככב בו הביא את שיעור הבוחרים לשיא של הרבה עשורים. אבל לשיא יש מחיר. קל להצביע, קשה לספור ולסכם. ויש לשיא גם סיבה: יותר בוחרים באו – לפי סקרי היציאה כ־13% מהבוחרים הצביעו בפעם הראשונה, אבל לא בטוח שהסקרים תופסים את מלוא התמונה - כי יותר בוחרים הרגישו שדחוף לבוא. והם הרגישו שדחוף לא מסיבה טובה. הם הרגישו שדחוף כי האפשרות שהמועמד שהם מתנגדים לו יהיה נשיא ארצות הברית נראתה להם מזעזעת.

קשה לגשר

זאת המשמעות של קיטוב, ואמריקה של היום היא חברה מקוטבת. אפשר לראות את זה בסדרי העדיפויות שמציינים הבוחרים כעיקריים. בוחרי ביידן חושבים שמה שחשוב זה שוויון בין גזעים והמאבק בקורונה. בוחרי טראמפ חושבים שמה שחשוב זה כלכלה וביטחון פנים. הפערים דרמטיים. תשעה מכל עשרה בוחרים של ביידן מזהים את היחסים בין הגזעים כנושא חשוב. פחות מאחד מעשרה מבוחרי טראמפ חושבים כך. שמונה מעשרה בוחרים של טראמפ חושבים שזו הכלכלה, טמבל (מה שהיה סלוגן מקובל דווקא בימי הקמפיין של ביל קלינטון). פחות מאחד מחמישה בוחרי ביידן חושב כך.

תומכי טראמפ ותומכי ביידן (צילום: רויטרס)תומכי טראמפ ותומכי ביידן (צילום: רויטרס)


וברור, תמיד היו הבדלי גישה בין קבוצות של בוחרים, הבדלים בסדרי עדיפויות. אבל נעשה קשה לגשר עליהם, כאשר רוב הבוחרים בצד אחד רוצים נשיא שיכול “לאחד” כעדיפות גבוהה, ורוב הבוחרים בצד השני רוצים נשיא “חזק” כעדיפות גבוהה. היריבות הופכת מתחרות פוליטית בריאה וחיונית בדמוקרטיה, לסנטימנט שמשמעו שלילת היריב. דה־לגיטימציה שלו. האם לטראמפ יש טמפרמנט שמאפשר לו להיות נשיא אפקטיבי? תשעה מכל עשרה ממתנגדיו אומרים שלא. כלומר, לא רק שהם חושבים שהמועמד שלהם יותר טוב; הם חושבים שטראמפ פשוט לא מסוגל לשאת בתפקיד. בדומה, תשעה מכל עשרה בוחרים של טראמפ אומרים שלביידן אין טמפרמנט שמאפשר לו להיות נשיא אפקטיבי. כמעט כל בוחרי טראמפ (85%) סבורים שלביידן אין בריאות גופנית ונפשית שמאפשרת לו לשרת כנשיא. שיעור גבוה עוד יותר מבוחרי ביידן (92%) חושב כך על טראמפ.

האם אמריקה הייתה מקוטבת יותר אי פעם? שווה לשאול את הסנאטור צ’רלס סמנר, שהוכה במקל באולם הדיונים על ידי חבר הקונגרס פרסטון ברוקס מצפון קרוליינה. השנה הייתה 1856, זמן לא רב לפני מלחמת האזרחים. ארצות הברית הייתה מקוטבת יותר מהיום. נחמה קטנה כמובן, כי הקיטוב ההוא נגמר בשפך דם מכוער שנמשך שנים ארוכות. תחילתו מיד לאחר מערכת בחירות, ועוד בטרם נכנס הנשיא החדש לתפקידו. אברהם לינקולן נבחר, אבל עד שהושבע כבר עמד מול עובדה מוגמרת. זו כמובן דוגמה קיצונית, אבל לא היחידה, לכך שכבר היו בעבר עידנים מתוחים באמריקה. גם בחירות כבר היו קשות יותר. ובעצם, קשה לדעת עד שאלה לא ייגמרו. ב־1876 נאלצו פוליטיקאים אמריקאים לחתום על עסקה מפוקפקת ששחררה את מדינות הדרום מצבא הכיבוש הצפוני בתמורה לנשיאות. העסקה נרקמה לאחר ששלוש מדינות לא הצליחו לבחור אלקטורים מוסכמים.

הפגנות בארצות הברית (צילום: רויטרס)הפגנות בארצות הברית (צילום: רויטרס)

למעשה, כשאומרים שאמריקה מקוטבת היום יותר מאי פעם, הכוונה היא לומר שהיא מקוטבת היום יותר מאי פעם ב־40 השנים האחרונות, אולי 50. שנות ה־60 ותחילת ה־70 היו קשות. עכשיו שוב קשה. שנות ה־90 היו נעימות. הרבה בוחרים הציגו עמדות של אמצע. אחר כך החלה נסיגה לקטבים. הדמוקרטים נהיו יותר שמאלנים – הרפובליקנים יותר ימנים. קבוצות הקצה גדלו, הבוחרים באמצע הלכו ונעלמו. ב־1994, רק 64% מהרפובליקנים היו יותר שמרנים מדמוקרט ממוצע. כלומר, הייתה חפיפה בין עמדות של אנשים ממפלגות שונות. כיום, יותר מ־90% מהרפובליקנים הם שמרנים יותר מהדמוקרט הממוצע. כלומר, כמעט לא נותרה חפיפה (כי בינתיים, גם רוב הדמוקרטים זזו שמאלה, ותשעה מכל עשרה מהם יותר ליברלים מהרפובליקני הממוצע).

הגירה ורשתות

כל אלה זרמי עומק שהחלו עוד לפני תקופת טראמפ, ויש להם הסברים רבים, מהגירה ודמוגרפיה – קרי, השחיקה בגודלו של הרוב הפרוטסטנטי הלבן – ועד רשתות חברתיות וטלפונים סלולריים – קרי, הזמינות הבלתי נגמרת של שיח אלים ובוטה. התחושות נעו במקביל למחלוקות האידיאולוגיות. אם לפני 30 שנה, רק לאחוז קטן של דמוקרטים הייתה דעה מאוד שלילית על רפובליקנים באשר הם, 20 שנה אחר כך טיפס הנתון הזה לשליש, ואחר כך המשיך לטפס.

השנה תהיה למפלגות הזדמנות, שמן הסתם לא יחמיצו, לחדד את הקיטוב עוד קצת. זו שנה עגולה, כלומר שנה שבה נערכות בחירות מיד לאחר הסקר הלאומי שנערך אחת לעשור. הסקר הזה מגלה מי עלה ומי ירד. כמה תושבים יש באיזו מדינה. אמריקאים עוזבים את מינסוטה – אז היא תקבל פחות מושבים בקונגרס – ועוברים לאריזונה – אז היא תקבל יותר. כדי שתקבל יותר, צריך לשרטט את המחוזות מחדש, ולאמריקאים יש נטייה לשרטט באופן יצירתי, כך שבכל מחוז ייכללו בוחרים בעיקר מהמפלגה האחראית לשרטוט. למה? כי זה מבטיח שחבר קונגרס שנבחר, לא יוזז ממקומו.

הפילוג הגדול בעשורים האחרונים (צילום: רויטרס)הפילוג הגדול בעשורים האחרונים (צילום: רויטרס)

בפועל, המשמעות היא הקשחה אידיאולוגית של המחוזות והנציגים. הם אף פעם לא מאוימים על ידי יריב מהמפלגה השנייה, הם מאוימים רק על ידי יריב ממפלגתם שלהם – כלומר, מישהו שמאתגר אותם להיות עוד יותר מסורים ונאמנים לאידיאולוגיה של המפלגה. המועמד הדמוקרט יחשוש מפעילי השמאל הרדיקלי. המועמד הרפובליקני יחשוש מנאמני מסיבת התה. התוצאה תהיה בחירה של חברי קונגרס שלא זזים מהמשמעת המפלגתית. מצביעים תמיד בעד עמדה נוקשה ונגד פשרה. כך, באמצעות פעולה פוליטית טכנית המכוונת לניצחון, המפלגות עצמן מאיצות תהליך שמשמעו קיטוב (ואחר כך כמובן מתלוננות על קיטוב).