היום הראשון של החורף בכתריאליבק'ה תמיד מצחיק אותי. אני צופה בכל הקליפים של הסנאף, שבהם רואים אנשים עומדים על גג המכוניות שלהם ומנופפים לעזרה. וזו לא סופת קתרינה בלואיזיאנה, זה כאן אצלנו - שש טיפות גשם ביבנה ובאשדוד - בטמפרטורה קפואה מ־מ־ש של 20 מעלות צלזיוס.

אוי, כמה אנחנו דפוקים. יש כאן קיץ של עשרה וחצי חודשים, אבל הרשויות לא מסוגלות להכין תשתיות לקליטת משקעים בכמות שנתית שזהה ליומיים־שלושה במפלי הניאגרה, למשל.

אבל בדיבורים, בהצהרות על מצבי חירום, אנחנו אימפריה. גרתי בניו יורק שש שנים, נהגתי לדאונסוויו אונטריו שבקנדה פעמיים בשבוע לפחות במשך שלוש שנים, ולא ראיתי אגמים קטנים בעיירות הגבול אפילו פעם אחת. אולי בגלל שראשי הערים שלהם לא השקיעו את מרב זמנם בדאגה אם דונלד הגרמני ייבחר שוב, אלא פשוט עשו את העבודה שלהם, שלמטרה זו נבחרו.

מפלס הכנרת עלה בשני ס"מ. וואו, יום חג לאומי לשלוש הרשויות שמנהלות את פלא הטבע שלנו. הכנרת מאוד חשובה, ואולי פעם כשתסתיים מגיפת הקורונה, והאוונגליסטים באמריקע יפסיקו להתפגר כמו זבובים, הם יחזרו לשוט בכנרת. אבל דונלד כבר לא יהיה בווייט־האוס; תהיה שם ככל הנראה קמלה האריס, אישה, שחורה, דעתנית - שזה הסיוט של אומת ההילי־בילי, שמתהדרת בהגדרה: הדמוקרטיה הגדולה בעולם.
סליפי ג'ו היה אחראי על ניקוי האורווה, וההיסטוריה תוקיר אותו על כך. איני משוכנע שהוא יוכל להשלים קדנציה. הוא נראה ונשמע חביב למדי, אבל בלי קמלה הוא כלום.

# # #
אתמול היה בוקר חביב. ג'ו ביידן המתין בנחת לעוד שישה אלקטורים כדי לסיים את התקופה המזעזעת של דונלד טראמפ. לקרוא על הבוקר את בועז ביסמוט מעודד את אהובו שהוא לא הפסיד, שהשטח אוהב אותו, כי הוא - ביסמוט - היה בעצרות וממש ראה את זה, היה סוג של רגע קסום. אני חושב שיש בעיה קלה עם הימניים האלה, הזיכרון שלהם הוא לטווח קצר.

לפני ארבע שנים הילרי קלינטון השיגה שלושה מיליון קולות מצביעים יותר מטראמפ. אבל הוא ניצח, כי זו שיטת האלקטורים באמריקע. השיטה הזו דפוקה, לדעתי, אבל זה מה שהם אוהבים, וזו הבעיה שלהם, לא שלי.

אין לי שום עניין בתוצאות הבחירות שם, הם לא מעניינים אותי האמריקאים, בטח לא היהודים שבהם, שמשוכנעים שהם שחקנים ראשיים בהצגה. הם כלום, פחות מאפס, וזו עובדה, מציאות שאנחנו מסרבים לקבל.

אולי בנותיי, פוצו וגולו, מתעניינות במה שקורה שם, כי הן אזרחיות אמריקאיות, וגם דונלד הגרמני צ'יפר אותן ואת שורק'ה הסוהרת ב־1,200 דולר בקורונה. הן מעוניינות שההפקדות יימשכו. אני לא קיבלתי ממנו לירה סורית דפוקה, גם מביבי לא קיבלתי. גם לא את ה־750 שקל שהוא חילק פה. זה בסך הכל כסף ששווה לשני פאקטים של נקסט לייט, והסתדרתי גם בלי החאווה הזו.

הרצון והשאיפה שלנו להיות המדינה ה־51 באמריקע משפילים למדי במדד הטמטום. דונלד הגרמני ידאג לחלץ את האישה שנתקעה בשלולית ענק באמצע יבנה? מה אכפת לכם מה קורה באמריקע? את הבעיות שלנו פתרנו? סידרנו את התשתיות הרקובות אצלנו? מערכת הבריאות מוכנה לחורף? הקשישים שמתפגרים משפעת כבר לא ישכבו במסדרונות? מישהו טיפל בכבישים לקראת הגשמים, כדי לנקות את הסחלה שהתנחל באספלט? כמה קורבנות נספור בגלל החלקה? מה אכפת לכם מה קורה באיידהו או במיין? אם הן אדומות או כחולות? אתם חיים שם?
כל טומטום שני מסביר שדונלד טוב ליהדות ובעיקר טוב לישראל. אני מהנהן בנימוס ואומר שלדעתי זה רק אינטרס אמריקאי כלכלי טהור. אבל באמת אם הוא כזה "מהנדס תודעה" מבית מדרשו של צלם החצאיות נתן אשל, אולי שיעשה עלייה לכתריאליבקה, יחלטר בערוץ 20 עם הריקלינים, המגלים והסג"לים, וידפוק עוד חלטורה עם ברדוגו בגללי צה"ל. ובצוותא חדא, כל הכנופיה הזו של ביבי, תילחם באביחי מנדלבליט ובשמאל שרוצה לכלותנו.

בני שיחי אומרים לי שאני ממש אידיוט, וחבל ששחררו אותי מגהה. אני מיד מסכים עם הטיעון המבריק הזה.

כ־ו־ל־י ציפייה למחוננת שלנו, שרת החוץ העתידית החל מחגי תשרי בתשפ"ב, שתשלח ברכה באינגליט מהוקצעת לסליפי ג'ו. היא הרי נולדה דיפלומטית. אבל זה עוד לא קרה, ואני מקווה לא להחמיץ את הרגע.

אגב, לא נכחתי בעצרת התפילה ההמונית בדרום הר חברון שארגן יוחאי דמרי, ראש המועצה, ואני מצר על כך. אני חולה על פארטיות כאלה, שבהן יהודים פגאנים פונים לחסדי השם שיסייע וישנה את דעת המצביעים בארץ אחרת. לפתע פתאום אנחנו אוהבים את הגוי, כמובן אם הוא מוכן לשרת את האינטרס שלנו. לעצרת הבאה אני אגיע, אם ירצה השם.

# # #
"רוני, שמעתי רופאה בטלוויזיה אומרת שאולי 60% מהציבור יחלו בשפעת בשנה הזו", אמא שלי הסבירה את משנתה. "אני רוצה שתלך להתחסן, גם נגד דלקת ריאות. אתה כבר לא ילד, למרות שלפי ההתנהגות שלך, לא הייתי מכניסה אותך לגן ילדים. אתה ילדותי מדי, רוני".

נו טוף, אף שאני חצי דמנטי, החצי שנותר עוד עובד. "אמא, את התחסנת נגד דלקת ריאות וחלית פעמיים. למה אני צריך לעבור את הסיוט הזה? אולי תרדי ממני?".

אבל את הפולנייה הזו עשו מבזלת. "אבל חליתי קל. אם לא הייתי מחוסנת, הייתי מתפגרת, הבנת? לך תתחסן היום! אני מחכה להודעה ממך. ותנסה לא לשקר, כי אני אברר".

חמש דקות אחרי כן התקשרה מפקדת האגד הארטילרי, כיפוש. "מאמי, אמא שלך דיברה איתי. לך להתחסן עכשיו, אני מבקשת. אל תגיד לי שאתה עסוק, כי לשבת בפרלמנט בקפה זה לא עיסוק. הזמנתי לך תור ב־10:15. אל תאחר".

אז הגעתי ב־10:45 לקופת חולים מכבי. סקרתי את יושבי הספסלים שעם מסיכות על פניהם נראו כמו אפוקליפסה בחלל. מהחדרים בקעו קולות בכי של ילדים שפוחדים מהזריקה. אבות נמלטו מהחדרים האלה, ואז האמהות תפסו פיקוד לא פדגוגי בכלל. "מספיק לבכות! הברחת את אבא, בוא תשב עליי ונסיים את זה. אין לי את כל היום".

המתנתי לתורי וחשבתי על הטראומות שאנחנו מעבירים את הילדים. כשהייתי בגילם, אמא שלי, בניגוד מוחלט לדעת הרופאים, החליטה שאני אנמי ושההמוגלובין שלי נמוך. אם אני זוכר נכון, הוא היה סביב 14, אבל היא החליטה שצריך 17 כדי להיות חזק. אז בנוסף לסדנה של מיצי פירות וירקות, חטפתי אולי 60 זריקות, והיא הכריחה אותי לאכול כבד עוף. כבר בגיל 8 הייתי סוס קטן, והיא לא הצליחה לאחוז בי פיזית, אבל אז אבא שלי היה מגיע מהעבודה. והוא היה חזק כמו באפלו. הוא היה אוחז בי בחוזקה ואומר בקול נמוך מים המלח: "פתח את הפה, ותבלע את זה, או שאני שובר לך את כל השיניים עם הכף. אל תרגיז אותי". ואחרי זה אמא התפלאה שנפלתי לסמי הזיה. פלא שזה לא קרה בגיל 10, אלא רק אחרי לבנון.

פתאום קראו למספר 258, שזה אני. נכנסתי לחדר, ואמרתי לאחות שאני צריך שני חיסונים: לשפעת ולדלקת ריאות. האחות היפהפייה אמרה שריאות זה רק מגיל 64.

"בסדר, אין בעיה", עניתי לה. "אני אשלם, לא בחינם, גבירתי. חס וחלילה. אני משלם מס בריאות בסכומים שמחזיקים שטיבל בבני ברק, אבל אני לא אגזול מהילדים החמודים. הנה כרטיס אשראי".

היא צחקה וענתה: "זה לא קשור לכסף, זה תקן של משרד הבריאות".

זה כבר היה יותר מדי בשבילי. "תקשיבי לי טוף, יולי אדלשטיין והתקנים שלו הוא כלום בשבילי, הוא הזיה חולפת. אמא שלי אמרה ריאות, אז יהיה ריאות. מי זה יולי שינהל לי את החיים? אני אשלם, לא רוצה כלום בחינם מהשרלטן הזה".
היא התרצתה והלכה לברר איך נוהגים במפגר מסוגי.

# # #
ניצלתי את הזמן לטוויטר, והתפוצצתי מצחוק על דיון בוועדת השרים לחקיקה. קולקציית האפסים הזו דנה בקנסות של 15 ו־20 אלף על פתיחת מוסדות חינוך ואירועים. דודי אמסלם, אור לגויים הזכור לטוב מנאום "המנאייכ", הודיע כי "20 אלף זו הזיה". הוא מבין בזה. הרי בני ברק פועלת רגיל, ולך תודיע לרב קנייבסקי שצריך לשלם 2 מיליון שקל ביום קנסות למדינ'ע. הרי נופלת הגועליציה, ולדודי אין עבודה.

בינינו, גם אם יהיה קנס של חצי מיליון לכל חיידר, אף אחד לא ישלם בבני ברק. מה הם סוחרים בחנויות רחוב? הם הרי הגזע הנבחר של אלוקים!!!

האחות חזרה עם שני מזרקים. קיבלתי את שני החיסונים, הייתי מבסוט חאלס, ושלחתי לכיפוש תמונה מהמרפאה, כדי שתדווח לאוגדונרית, אמא
שלי.

קניתי קפה וסופגנייה, וישבתי באוטו עם הסחורה, לחפש סיפורים הזויים ברשתות. הנה סנ"צ אלון כלפון, ראש ענף מבצעים במרחב ירושלים. הוא מסביר בקולו שהמורה מבית שמש התנפל על השוטר הסמוי בצעדה בבלפור, שהסמוי חש מאוים, ושאז המורה נחבל. חשבתי שנורא חבל שסנ"צ כלפון לא טען שהמורה בעט לעצמו בראש. ככלל, לקציני משטרה אסור לדבר מול מצלמה. הם נראים ונשמעים דבילים, עם בוחן מציאות לקוי, כאשר מסביב הכל מתועד ומצולם. התגובה הטובה ביותר היא "אין תגובה". שוטרים ימשיכו להרביץ ולעצור מפגינים, וכדאי שהמשטרה תשכור מאכערים מיומנים בשקרים כדי להסביר את המציאות.

הנה עוד משהו ממש יפה לפתוח איתו יום. משה בוגי יעלון מאגם הדרעק מפרסם ציוץ על המצב ומסיים במשפט: "...והנאשם נתניהו? ממשיך לדאוג רק לעצמו, ודורש פטור ממס על הוצאות ביתו הפרטי בקיסריה. לך!".

הציוץ הזה הרגיז נורא את הילד"ז. "תן את הפנסיה התקציבית החודשית שלך, בת עשרות אלפי שקלים, על חשבון משלם המסים, ולך לאברבנל1".

סיכמתי ביני לביני שהמשפחה הזו מבלפור היא המכה ה־11 שלנו. את תשובתי לילד"ז אני חוסך מכם, אבל היא הייתה נוקבת אפעס.

# # #
ואז הגיע השוס של היום. הודעה על העלאת שכר דיירי אגם הדרעק ב־6,519 שקל. החל משכר ינואר ישתכרו כל דייר/ת באגם הדרעק רק 51,793 שקל. אפס תשואה על ההשקעה שלנו בתופעה הזו. הוצאה מיותרת. השכר השנתי הזה שווה ל־188,338 דולר, סכום גבוה משכר חבר קונגרס וסנאטור בארה"ב, שמשתכרים 174 אלף דולר בשנה, או 14,500 דולר בחודש.

כאן המקום לציין שבניגוד לדיירי אגם הדרעק, חלות עליהם מגבלות חמורות. למשל, איסור לנהל תיק השקעות בבורסה לניירות ערך. איך חיים כץ הצדיק היה מסתדר עם המגבלה הזו, רק אלוהים יודע. הא, יש עוד מגבלה קטנטונת: אסור להם לאכול במסעדה, קפה, או דוכן פלאפל על חשבון אדם אחר. נראה לי שביבי היה מתקשה עם האיסור הזה. איך אפשר לחיות ככה?

בקיצור רק שכר הדיירים באגם הדרעק שווה ל־75 מיליון שקל בשנה בערך, ולא ספרנו את עלות העוזרים והלשכות. בשביל מה בדיוק? כדי לשרת את ביבי? לשקר לציבור? הציבור באמת לקה בטפשת נפוצה. מצד שני נותנים להם, לא ייקחו?

אולי בגלל הידיעה הזו התחלתי להרגיש לא טוב פתאום, אבל ממש לא טוב. מיד חשדתי בחיידקים שהכנסתי לגופי כמו דביל. איכשהו הגעתי הביתה. לא אמרתי לאף אחד מחשש לעינא בישא. מדדתי חום, נבהלתי - 37.8. פניתי מיד לדוקטור גוגל, ולמדתי שייתכנו סימפטומים אחרי חיסונים. מזל שלא עשו לי אנטי־טטנוס, כי האחות אמרה שיש.

מיד התארגנתי למחלה, ונסעתי לאהרל'ה להביא קופסאות של קובה חמוסטה וקובה במיה. זו תרופה מומלצת וידועה מהטבע. לא אכלתי את זה, כי איני יודע להפעיל מיקרו ולהדליק גז אלקטרוני, והאישה בעבודה והילד לא כאן. באסה.

לא קרה כלום, התארגנתי על מנות קרב של פיתות עם חצילים וגמבה עם הודו חתוך דק. ידעתי שזה ירפא אותי, ואכן שנ"צתי לחמש וחצי שעות, עד שהגיע הכוח המסייע להעיר אותי.

כיפוש מדדה לי חום שוב, ראתה 37.2 ופסקה: "אין לך כלום. זה רק אפטר אפקט של החיסון. אתם הפולנים עדינים מדי. כל דבר מפיל אתכם".
לא הייתה לי סבלנות לניתוח אנתרופולוגי, אז שלחתי אותה להכין את המרקים, וביקשתי שתסחט גם לימון לצלחת, כי השפעת הורגת אותי.
טלפנתי לרוברט להזהיר אותו מהחיסון. "עשיתי כבר באמריקע", הוא דיווח, "לא קרה לי כלום, בטח קיבלתי פלסבו. אבל אני צריך לדאוג לחיסון לדלקת ריאות. אני לא בנוי לאקמו. קוף, אם מחברים אותי ומרדימים אותי, אני סומך עליך שתגמור אותי. אני כבר חתמתי על כל המסמכים שאם וכאשר, אני לא רוצה החייאה. אז אתה אחראי על זה, כי הילדים עדינים מדי, אני לא יכול לסמוך עליהם. ולאישה לא חשוב אם אני צמח, או מסתובב לה בבית, כל עוד אני שקט ולא מלכלך את הרצפה. היא לא תוציא את החשמל מהשטקר. אל תתלבט, מושכים וזהו. תיק־תק־תוק נגמר. זהו, כולם על הגב שלי, קשה לי".

שלחתי אותו לאלף עזאזל, כי גם הוא נמאס עליי, וגם אני חולה עכשיו, אבל הוא מתרכז בעצמו כרגיל. פוי, מגעיל.

# # #
ואז התפניתי לחשוב על חגיגות היומולדת לכיפוש. כן, היא הזדקנה בעוד שנה, אבל היא נראית יופי, יש לה הרבה סבלנות לשטויות שלי, ולא צריך להזדכות על הסחורה לעת עתה. שאלתי אותה מה היא רוצה ליומולדת, כאילו יש לי תקציב, ואני לא סופר את מעותיי. "אני רוצה לנסוע לדובאי", היא ענתה. "אני רואה את כל הכתבות משם, המבקרים פשוט נדהמים. וזה קרוב, מאמי, רק שלוש שעות טיסה".

אמרתי לה שתחכה קצת עד שכל הישראלים יפשטו על האמירויות, יגנבו קצת ברזים מזהב, ויורידו להם יד. או לחלופין איזה גברבר יצבוט אמירותית בישבן בבית קפה או בבריכה של המלון, ואז טקס הסקילה וכל הדברים היפים האלה.

"זה לא יקרה, מאמי", היא הפתיעה אותי. "הם לא כמו הסעודים, עם השריעה. הם דתיים לייט. אין לך למה לחכות".

טוף, אם אין למה לחכות, אז אין למה למהר. "בואי נחכה לתוצאות הסופיות של הבחירות. אם ביידן ינצח, אולי תהיה הקפאה של השלום, כי זה סדר עולמי חדש. הכי טוב בבית, למה לנסוע לחפש צרות שם?".

היא הודיעה לי שהיא תחפש מועד מתאים לנסיעה. בראש אמרתי לעצמי שעוד אין מועד קבוע, והיא תשאל אותי לפני. נתווכח אז, למה עכשיו? כמו שאמר סבא צ'לו: עדיפה סליחה בסוף על רשות בהתחלה.