ארבעה חודשים לפני הבחירות לנשיאות באמריקה הם עיתוי לגיטימי לומר עליהן משהו שהוא יותר מהרהור לא מחייב: דונלד טראמפ יהיה נשיא של קדנציה אחת בלבד; ג'ו ביידן יהיה הנשיא הבא.

נאום הניצחון של ג'ו ביידן. צילום: רויטרס

אני לא בוכה הרבה וכנראה גם מכוער. לכן האופן שבו התחלתי לרעוד, להתנשף, לדמוע ולהבין את ההשתנקות הכבושה שעלתה ממני כאשר הכריזה CNN על ג'ו ביידן כעל הנשיא הנבחר, תפס אותי בהפתעה. זה החל בזליגה בלתי נשלטת של דמעות על לחיי והפך תוך זמן קצר לבכי מלא וחסר מעצורים כמו שהיה זכור לי מילדותי ומה שאני מכיר מאחרים. זה נמשך זמן רב מעבר לטעם טוב, כולל חוסר היכולת שלי לענות לטלפון שצלצל. זה היה מפחיד כשם שעורר בי תמיהה גדולה.

לא התפוררתי כך ב־1992 כאשר יצחק רבין נבחר; אולי משום שיצחק שמיר לא היה פוליטיקאי מתועב כמו דונלד טראמפ. גם אז חזינו אמנון דנקנר ואני את המהפך, את תוצאות הבחירות ומספר המנדטים ברוב המפלגות. עורך "חדשות" יואל אסתרון, שלא חיבב אותנו והביע התנגדות עקרונית למדור משותף בשל החשש מחיבור בין "שתי פצצות אגו", נכנע ללחץ המערכתי שהופעל עליו. כאשר נכנסנו אליו אחרי הבחירות כשני אקדוחנים שיכורים שחיפשו מישהו לריב איתו, הוא הסביר לנו שאת הקרדיט יחלק בין כתבי העיתון השונים במודעות התדמית שתכנן. מבחינה חינוכית הוא לא רצה שהשתן יעלה לנו לראש.

זה התפתח לוויכוח מכוער למדי. במהלכו השאיר אותי דנקנר לבד מול אסתרון, פתח חלון בלשכה הקטנה, הצית סיגריה ונשף את העשן לכיוון פונדק איילון. הדברים הידרדרו לכדי כך שאסתרון שהוזמן למסיבת הניצחון אצל דנקנר, שאני הייתי אמור להכין בה את האוכל, אמר משהו כמו, "אני אבוא אבל לא אוכל את הצ'ילי שלך". זה נגמר בזה ש"חדשות" מימן לנו שבוע בצרפת.

מחשבות רבות חלפו במוחי בשלושת הימים הרצופים שבהם ישבתי קפוא בכורסה מול ,CNN מערב הבחירות ועד ההכרזה בשבת. אפילו לא פעם אחת חשבתי כיצד איראה עם חביתה על פניי אם ביידן יפסיד. לאכול הפסקתי שבועות קודם לכן, אבל לשתות הייתי חייב; הנפרולוג הרומני בבנגור מנסה לעצור את מחלת הכליות שלב 4 שלי. אז שתיתי.

בשעה הארוכה שבה בכיתי ללא מעצורים, הבנתי שלא רק על ניצחונו המשוער והסתלקותו של דונלד טראמפ אני בוכה. הקדנציה של טראמפ חפפה מהפכים אישיים דרמטיים בחיי. שלוש שנים ממנה העברתי בגפי בבית שפעם נקרא פונדק של אושר. השמחה התקזזה עם עצב, אבל יותר מכל הבנתי שכך או אחרת רבים הסיכויים שהדיבוק שהמאיס עליי את חיי עומד לעזוב אותם. בכיתי מתסכול על שלא הצלחתי להעביר לקוראיי בישראל את מצב הדברים הסוטה והחולני שהם החיים בעידן טראמפ. רבים ממי שאינם יכולים לשאת יום נוסף עם נתניהו, התקשו להבין כמה פולשני, פוצע, גורם לדימום פנימי ולשטפי דם מוחיים היה טראמפ.

אני מבין שבכיתי על עצמי וגורלי יותר מאשר משמחה על ההכרזה על ביידן, איש שאני מחבב במיוחד כבר 40 שנה ומי שמייצג עבורי חלק ממה שהלך לאיבוד באמריקה. כאשר הבכי שכך, הבנתי שזה סיפור לא גמור. שטראמפ ידרוש לספור שוב כל קול; שהרכב בית המשפט העליון ייאלץ חלילה להחליט מה הוא חייב לנשיא שמינה לו שלושה שופטים; שגועל הנפש והמשטמה שהיו סימנו הרשום של העידן הזה ישלבו הילוך ויטילו ספק וכתם בתהליך הדמוקרטי. באופן מוזר לא חשבתי לרגע על הנסיבות שבהן יעזוב טראמפ את הבית הלבן. על רגליו או באלונקה. אחרי שיכיר בתבוסה ויגייס את כוחות הנפש להיפרד כמו מישהו הלובש מכנסיים במידתו ולא של ילד.

***

קוראים ישראלים אינם אוהבים קביעות נחרצות. משהו בדבר עיתונות אובייקטיבית. אותה אובייקטיביות שדפקה נפקדות בבחירות בישראל בקרב גוג ומגוג על אבי האומה בנימין נתניהו. אני נמנע באופן עקבי מלהביע את דעתי על פוליטיקה ישראלית. אני חי באמריקה, ולנשיא יש השפעה ישירה ומכרעת על ילדיי ועליי. מה שעולל טראמפ בקדנציה הראשונה שלו היה הרס מכוון ושיטתי של כל מה שאני אוהב באמריקה. הוא הנשיא השישי שתחתיו חייתי כאן עם הפסקות, והוא המנותק, המרושע, האכזרי, הפלגני והאנוכי מכולם. הוא חליפה ריקה מתוכן. קדנציה אחת שלו אולי יהיה ניתן לתקן. שתיים לא.

טעיתי בבחירות 2016 כאשר כתבתי שהילרי קלינטון תנצח. כאשר נדמה לך שהצטברו מספיק עובדות המצביעות על כיוון לדיווח עיתונאי, חובה להצביע עליו. לפעמים עובדה היא ההכרה במי שאינו יכול ואסור לו לנצח. תמיד יכול לקרות משהו. כוח עליון אמר את דברו בבחירות הללו. על פי הערכות זהירות היה ניתן למנוע כשליש ממקרי המוות מקוביד־19 בניהול מוקדם ונחוש. טראמפ בחר להתכחש לקורונה מיומה הראשון. טראמפ ואנשיו מעוותים מציאות של אומה שלמה באופן המוביל ישירות להגברת התמותה. בגלל שאני זקן עם מחלות רקע שמעדיף לא להידבק, אני חש זעם, תסכול ותאוות נקם. הנקמה היחידה המקובלת עליי היא בקלפי. לכן, אבל לא רק, טראמפ לא ייבחר שוב.

אחרי חודשיים של חופשה מאונס, שבו אנשי "כוח המשימה של הבית הלבן" לקורונה לתדרוך. את התדרוך ניהל סגן הנשיא מייק פנס, ששקריו חותכים בסכין מנתחים חדה ולא חובטים בפטיש חמישה קילו כמו של טראמפ. פנס שיקר כהנה וכהנה. הכחיש את העלייה הדרמטית בתחלואה, מה שלא הסביר את התפוסה הקרובה לקריסה בבתי חולים בטקסס, אריזונה ופלורידה. הדובדבן על תחושתי המרה היה ציוץ שעלה אחרי התדרוך. "אני גר בפלורידה", צייץ ג'ו אלבניס, "אני אזרח מבוגר ואני רוצה להודות לנשיא טראמפ ולמושל דסנטיס שלא אכפת להם אם אחיה או אמות. אבל אני חי ובנובמבר אזחל עירום על זכוכית שבורה מרוחה בנגיף הקורונה כדי להצביע נגד טראמפ וכל רפובליקני אחר שאראה".

הצונאמי שעלה על אמריקה ישטוף את טראמפ, את הנפוטיזם, את ההשתלטות האלימה על מנגנוני הממשל ואת גועל הנפש מהבית הלבן ואיתו מלקקי הישבן המשקרים בשירותו ומכבים את השריפות שהוא מצית. רגע כזה, גורסים רבים, הוא חד־פעמי כאשר אומה שלמה נושאת עיניה למנהיגות מהנשיא, לעובדות לאשורן ולא שקרים: מי שנכשל בו אין לו תקומה. טראמפ אחראי לכשל חופף בתחומים כה רבים וחיוניים בחייה של אומה, שאין לו דרך להימלט מזה. בחוג בית טלוויזיוני חנף שערך לו שון האניטי בפוקס, לא ידע טראמפ להשיב על שתי שאלות אלמנטריות: מה ההישג הגדול שלו ומה האתגר לקדנציה הבאה.

כל אחד מהסקנדלים שרדפו אותו במהלך הקדנציה הראשונה היה אמור להפיל אותו. אבל טראמפ נהנה מקרדיט התחלתי נדיר וגורף וממפלגה שנותרה עם אידיאולוגיה שכולה היצמדות למנהיג. אלמלא הקורונה, אולי היה מסוגל להוות איום בנובמבר. אבל מכלול התכונות הרעות שלו לא יכול לשרוד את החללים שהמגיפה תפיל עד הבחירות ולא את הגל השני. לאחרונה התפרסם ב"ניו ריפבליק" שטראמפ "הוא מקק פוליטי שהראה יכולת שרידות במצבים עוינים". נאמר על מקקים שהם יכולים לשרוד שואה גרעינית.

***

טראמפ החמיץ את ההיערכות ההכרחית בפברואר-מרץ. הכחיש את חומרת המגיפה וביטל אותה בהבל פה. כאשר המחיר הכלכלי הפך כבד מדי לטעמו ואיים על המשק ועל סיכוייו לזכות בבחירות, הכריז טראמפ על "פתיחתה מחדש של אמריקה הגדולה". הראשונים שקרסו תחת הלחץ שהפעיל היו מושלים רפובליקנים החתומים עתה על עקומות התחלואה הגבוהות בעולם. טראמפ שפך נפט על המדורה כמו פירומן. את המושלים שסירבו להזדרז הוא קרא לסדר באמירות אלימות ומאיימות. הסגר ושמירת המרחק עבדו עד שטראמפ והאינדיבידואליזם המאפיין את אמריקה שברו את הדלתות ופרצו את גבולות ההיגיון והזהירות.

מישהו צריך היה לאסור בקיץ את קיום הכנס השנתי של רבע מיליון אופנוענים על הארלי'ס מטרטרים שבאו להפגנה מופקרת ומתריסה בסטרג'יס, דרום דקוטה, ללא מסיכות ורכבו בזוגות על אוכפים לוהטים. לאף אחד לא היה אומץ לקרוא את הרוכבים הקלים לסדר, ובתום אורגיה נגיפית מהגיהינום, הם התפזרו חזרה למדינות שלהם. לכנס הזה היה קשר ישיר ומוכח לעליית התחלואה במדינות שלבתי החולים שלהן נגמרים עתה המסדרונות והזקנות שוכבות בקומות במשאיות קירור. תופעה דומה נרשמה באסיפות הבחירות של טראמפ. ניכרה בהן אהבה גדולה לנשיא שבא להעליב כל מה שזז וגם את מי שכבר אינם נושמים. באוניברסיטת הרווארד מייחסים לאופנוענים כ־30 אלף מקרי הידבקות.

הדיון ההגיוני והמדעי לכאורה שהתקיים באמריקה, כיצד משטחים את העקומה, הפך בעידודו של טראמפ לדוגמה מבהילה של טפשת לאומית בהנחיית מנהיג נרקיסיסטי שלא תיקן דבר בחייו. במקביל נרצח ג'ורג' פלויד עם ברך על צווארו, והמוני מפגינים שטראמפ שונא בהגדרה יצאו לרחובות.

הרבה מהמתרחש באמריקה קשור לטמפרמנט הלאומי. לגאוותנות ההולכת יד ביד עם בדלנות הגורסת שאמריקה טובה ומוצלחת יותר מהילידים באירופה. זה מין מערב פרוע אפידמיולוגי המתקיים לצד העובדה שבמהלך נשיאותו הצליח טראמפ להסתכסך עם חברות האיחוד האירופי, עם קנדה ומקסיקו, להתכרבל בחיק רודנים כפוטין, ארדואן ואורבן, לפרוע את בלוריתו של בולסונרו ולהמתין שקים ג'ונג און ייצא לשחק איתו סטנגה. מדובר בדביל בחליפת נשיא, המתייחס למנהיגות ולאחריות לאומית כאל סוג של שפשפת.

בהתחלה אימצה אמריקה את ההנחיה להסתגר בבית. אנשי המקצוע המתינו בזעם כבוש לציוד הבטיחות המתאחר ושמעו נסים ונפלאות על בדיקות חדשות ומהירות, איתור נשאים ומעקב קפדני אחרי חולים. כל הזמן הזה התנהג טראמפ כמי שקלנועית הגולף שלו אינה מתניעה והוא מאחר לדשא במועדון. בהמשך הגיע הרגע שבו הבינו האמריקאים כי להקרבה שלהם אין תשואה ופרצו לרחובות. כעת הם נאלצים להפנים מחיר נוסק ובלתי נסבל של חולים ומתים.

***

לא הסקרים גרמו לי לחשוב שביידן ינצח את טראמפ, אלא אמונתי באמריקה שהייתה כאן לפני האייתוללה מניו יורק ותישאר אחריו. אני עוקב אחרי טראמפ מתחילת שנות ה־80. אני מכיר את החומרים שמהם הוא עשוי, והאמנתי שאמריקה לא תוכל לשאת אותו יותר מקדנציה אחת. דברים קשים, חלקם מדויקים, נאמרו ונכתבו על אמריקה ואזרחיה בשנים האחרונות. אבל מי שמכיר את רוחה, את האתוס המוסתר מהעין שלה, את חוש הצדק הבסיסי ואת העובדה שבמהותם הם אנשים טובים, מוסריים ואתיים, חייב היה לדעת שאמריקה תקיא את טראמפ כמו חתול הנחנק מכדור פרווה.

הקול המנצח מזערי עד כדי סכנת נפשות, וכבר מערערים עליו בדרישה לספירה חוזרת. אבל אחוזי הבחירה היו גבוהים מכפי שהיו אי־פעם, ואמריקה הצביעה בתנאים של סכנת נפשות. הייתי מצפה שקוביד־19 והאופן השקרי שבו הכריז טראמפ על דעיכתו יקימו עליו אזרחים רבים יותר, אבל סודו של טראמפ הוא האופן שבו הצליח לגרום לאוהדיו להתאהב בו ולהאמין לכל מילה שיצאה מפיו. זה היה מביך, מפחיד ולעתים קטלני, אבל מי שטרח להאזין, להביט סביבו ולחדור מבעד לכותרות, הבין שמתחת לפני השטח התרחשה תנועת לוחות טקטוניים של מי שלא יכלו לשאת את המחשבה על חיים במחיצת טראמפ ארבע שנים נוספות.

ציבורים גדולים שהעליב, הדיח, ביזה והדיר בהבל פה ובתקנות דרקוניות, גרמו למי שלא תמיד הזדרזו להצביע - לצאת בהמוניהם. את עיקר הנטל נשאו בוחרים צעירים שטראמפ סימל עבורם כל מה שהוציא את דיבתה של אמריקה ודיכא את רוחם.

***

ג'ו ביידן הוא לא הילרי קלינטון. היעדר האמפתיה לקלינטון נבע מסקסיזם, מיזוגיניות, חוסר רצון בולט להקים שושלת נשיאותית, קמפיין יהיר ומתנשא שחטא באמירות פוגעניות, פרשת המיילים, הקפריזה הצדקנית והקטלנית של ג'יימס קומי ומועמדת שלא הצליחה לגרוף אהדה כמו זאת שהקיפה את ברני סנדרס.

קלינטון סבלה מ־50% של חוסר פופולריות בקרב בוחרים עצמאיים; הפופולריות של ביידן לא ירדה אף פעם מתחת ל־50%. בוחרים שנרתעו מלהצביע לקלינטון, כולל רפובליקנים שעפו מרכבת השדים של טראמפ, אינם שונאים את ביידן. רבים מהם מכירים אותו ועבדו איתו כל שנותיו בסנאט וכסגן נשיא. הם מילאו את פיהם מים כשהסכינאים של טראמפ התגנבו מהגב ורודי ג'וליאני חרש את אוקראינה בחיפוש עדויות מרשיעות עליו.

באוויר ניסר זמזום מעיק ומבשר רעות: שעל הדמוקרטים להעמיד לבחירות מועמד צעיר ואטרקטיבי יותר מביידן. מישהו שלא רץ לנשיאות שלוש פעמים. מישהו שלא נראה כמי שאינו מסוגל לסנכרן בין מוחו ופיו ולא נראה מבולבל ומבוהל מגודל המעמד. ביידן ניצח מקצה רב־משתתפים בפריימריז באורח דמוקרטי. כנראה שהיה לדמוקרטים חוש נדיר להבין שמול הגורילה המשתולל בבית הלבן שברח ממשגיחיו וטיפס לשפיץ של האמפייר סטייט בילדינג וניסה למעוך בזרועות ארוכות את מי שחגו סביבו, עליהם להציב פוליטיקאי ותיק ומיושב שנצרף באש האסונות המרים ביותר בלי לאבד מאנושיותו. זמנים קשים מזמנים אנשים נדירים. אמריקה הייתה כחולה ממכות.

טראמפ הכה בתודעתה ובתבונתה בהיקף של זעזוע מוח, וקוביד־19 זלל אותה כנחיל ארבה. ביידן שידוע בפליטות פה מביכות אך לא מזיקות, השכיל לנסח קמפיין חף ממעידות. הוא שיבש כמה שמות ונתפס לעתים במצלמה בדיוק כמו גברים בגילו המחפשים בבהלה מי השליך שאלה לעברם. רוב הזמן התבצר בחיוך שכמו אמר שאינו אחראי לשקריו, פיו המלוכלך והברוטליות של הזולת. מתישהו נפלט לביידן "120 מיליון אמריקאים מתו מקורונה", במקום 120 אלף. הוא מיהר לתקן בדאבל־טייק המאפיין אותו לעתים, אבל טראמפ ושון האניטי, בקנטטה לנבזות, רקדו על זה ימים.

לג'ו ביידן יש הניסיון, הידע, התמצאות במסדרונות הקונגרס ויכולת דיבור מוכחת עם רפובליקנים. יש לו האנושיות והמזג הנחוץ לתת לאמריקה את האמפתיה, המנהיגות, החמלה והחיבוק שנשללו ממנה חודשים ארוכים מדי. הוא מבוגר שהחיים חבטו בו עד זוב דם, ואי אפשר להתעלם מהבנתו את הטרגדיה האמריקאית. אחרי ספרו של ג'ון בולטון, אנחנו יודעים שגורלו האישי של טראמפ חשוב לו יותר מטובתה של אמריקה. הוא האיש שיפיל על עצמו את גבעת הקפיטול וייקבר תחת ההריסות.

יתרונו של ביידן בסקרים נראה יציב כמו השאלה מה יקרה בארבעת החודשים הבאים שעשוי להציל את טראמפ? כנראה לא משהו מהותי, דרמטי ורלוונטי יותר מעלייה פראית בתחלואה המובילה לגל שני בסתיו. טראמפ כבר הוכיח את חוסר העניין שלו במגיפה ובהסתייגותו מכל ניסיון לבלום אותה.

החיסונים המהוללים הנמצאים בהכנה נרקחים מהר מדי. מדובר בממשל שלא תהיה לו בעיה לשקר ולהפיץ חיסון חצי אפוי ורבע אפקטיבי שאולי יחסן זמנית אך ספק אם ימנע הדבקה והפצה. 30% מהאמריקאים הבהירו כבר שאינם מתכוונים להתחסן. נדמה לי כי התחזית שלפיה 70% מאמריקה תידבק בנגיף לפני חיסון יעיל, היא תחזית נכונה.

***

בשבוע שבו נאם טראמפ באולם סגור בטולסה, אוקלהומה (שבו כנראה נדבק ומת הרמן קיין שהיה מועמד רפובליקני לנשיאות ב־2016) בהתרסה שקראה תיגר על כל נורמה התנהגותית בטוחה, התנדבה פגי נונאן, מי שהייתה כותבת הנאומים השנונה של רונלד רייגן, לנסות לגאול את טראמפ מייסוריו במאמר דעה ב"וול סטריט ג'ורנל". זה היה השבוע שבו הסתבר שביידן מוביל על פני טראמפ ב־14% ושלא נותרה מדינה שהנשיא היה מנצח בה בשבוע שבו נערך הסקר. אסיפת הבחירות באוקלהומה הבהירה את רמת ההתכחשות לקורונה שבה התבצר טראמפ כשהוא הודף בשתי ידיו כל אחריות לכישלון הגרוטסקי והטרגי של אמריקה לבלום את המגיפה.

בצילום לילי שהנציח אותו יוצא ממארין 1 על מדשאת הבית הלבן בשובו, נראה טראמפ כפיניאטה חבולה וגרוגית ממכות. הוא שירך רגליו על הדשא בהקרנה של אפיסת כוחות פיזית ומנטלית; כובע MAGA מעוך ביד אחת; עניבתו האדומה הארוכה הייתה פרומה ותלויה על צווארו כנחש מת; מבטו היה אטום והוא נראה כמי שאינו מסוגל לנפק את הנפנוף השגרתי או להבזיק אגודל. נונאן כתבה: "אחיזתו של דונלד טראמפ בהיסטוריה רופפת ואולי נשברת. מגבלותיו נראות לעין ונרשמות בתודעה. ברגע שבו אנשים חוששים לרצף הקיומי של ארצם ומביעים ספק ביכולתם להמשיך הלאה; לא התעלה טראמפ לפגוש חזיתית את המשברים הרבים".

הנקודה שנונאן העבירה הייתה שטראמפ חווה את קוביד־19 לא כמו איום בריאותי־קיומי של פעם בדור, אלא כאיום על חבילת ההישגים שלו כנשיא שעל ידי אזכור רובוטי בלתי פוסק שלהם קיווה להיבחר שוב. לא רק ששלח את אנשיו כטייסי קמיקזה שגורלם נגזר לדקלם בתקשורת בעיניים בוהות ומשקרות כי המגיפה "תחת שליטה"; הוא הבהיר כי הורה למערך הרפואי לצמצם את היקף הבדיקות לקוביד־19 משום שטיבן של בדיקות שהן מגלות נדבקים רבים וזה מדכא אותו.

דונלד טראמפ (צילום: Getty images)דונלד טראמפ (צילום: Getty images)


אלה הרגעים שבהם ברור שטראמפ שב ומתרפק על הבייס שלו כאילו היה השמיכה שאהב כילד והוא נושא עמו ומסרב להיפרד ממנה. הנחת העבודה של טראמפ היא שהבייס יציל אותו; לכן הוא חתם על צו נשיאותי להגן על האנדרטאות המנציחות את התבוסה הדרומית; לכן פרסם כרזת מבוקשים עם צילומי מפגינים שאחראים לכאורה לניתוץ פסלים בוושינגטון; לכן ויתר על כל מאמץ להסביר פנים לכל מי שאינו בייס בניסיון למשוך בוחרים.

כאשר מפרקים את הבייס למרכיביו, מגלים שהוא אינו הומוגני כשהיה; שגם ביניהם יש מי שנקעה נפשם מהנשיא הקולני המייצר רעש רקע שאינו נגמר כבר ארבע שנים; שבעצם לא כולם מאצ'ו חמושים כמו טד נוג'נט וגם הם חוששים להידבק בקורונה. והם לא רוצים שימשיכו לגרז וללקק אותם בלשון מחוספסת ולפרכס אותם.

חלקו של הבייס מוצא שהצהרותיו הבומבסטיות, היהירות ונטולות הבסיס העובדתי של טראמפ משעשעות ברמה של סטנד־אפ נשיאותי. חלק אחר מאובן מחשש, מפזיזות וקלות דעת, מההתעלמות העיקשת מהמחיר בגאווה לאומית וחיי אדם. נונאן אבחנה יפה כמו מי שראו את אסיפת הבחירות בטלוויזיה: מה שמוטט את תקוותו וגאוותו של טראמפ יותר ממראה המושבים הריקים היה מראה הפרצופים המשועממים, המפהקים והמנקרים בניידים, שהחליף את ההתלהמות האותנטית של פעם.

אחת מהנחות העבודה היא כי המשך ההפגנות ההמוניות אל תוך הקיץ וניתוץ האנדרטאות יהוו רוח גבית לתעמולת הבחירות של טראמפ. הוא מחפש תמיד את השסעים האלימים והמדממים ביותר ומרחיב אותם ברטוריקה נחותה ומקוממת. השטח עדיין מבעבע גם אם אינו רותח, וכל וידיאו נוסף המתעד אלימות משטרתית נגד שחורים יוציא מפגינים לרחובות.

באופן שמסגיר סוג של בגרות פוליטית ותבונה, 2020 לא הפכה להיות 1968. גם משום שטראמפ הוכיח שאין לו מעצורים. בהיעדר כאלה, הוא מנפח אירועים קטנים ונקודתיים למלחמת חורמה ב"מסיתים, בוזזים ואנטיפה" וחותם על צווים נשיאותיים שאמורים להעניק לו רשות להשתולל. ההתנגשויות המעטות בין המשטרה והמפגינים בהשראתו היו שקופות, נלעגות ולא הוסיפו לו כבוד. גם בבייס שמעו כיצד מילטו אותו לבונקר בבית הלבן ברגע של בהלה.

למי שדואגים מבחירתו של ביידן, יש לו תחמושת נדירה בקנה: עומדות לרשותו כמה מהנשים היותר מרשימות לכהן כסגנית נשיא. יש בחירה טבעית מתבקשת כמו הסנאטוריות קמלה האריס ואליזבת וורן. יש ראשי ערים מרשימות כקיישה לאנס־בוטומס מאטלנטה ולונדון ברין מסן פרנסיסקו. וישנה הסנאטורית תמי דקוורת', קולונל וטייסת מסוק שאיבדה את רגליה במסוק שהתרסק והיא כוח טבע שראוי להתחשב בו. כל אחת מהן תהיה טובה יותר מהשקרן מייק פנס.

***

ג'ו ביידן צעק את נאום הניצחון שלו בווילמינגטון, דלאוור. הוא יכול היה לדבר אבל בחר לצעוק. משום שטראמפ לא חדל מלסמן אותו כישיש דמנטי שיכול ללכת לאיבוד בשירותים ולחכות שיחלצו אותו. היום אנחנו יודעים שטראמפ הוא כנראה אקזמפלר נדיר של דמנציה מתקדמת שממנה מת שון קונרי, אבל כאשר אתה מרושע וארסי מספיק, דברים נדבקים. אז ביידן צעק. אני חושד שמבחינת מגמגמים מלידה צעקה מנצחת היסוס. ביידן לא רצה להותיר ספק באשר לכשירותו הקוגנטיבית. אינטלקטואלית הוא מנצח את טראמפ עם שתי ידיים קשורות מאחורי גבו ופלנלית על עיניו.

זה לא היה נאום מסדר הגודל המפעים של ברק אובמה, אבל ביידן הצליח לגעת בכל הנושאים הנכונים, לצדד בלכידות והושיט יד לשלום בלי להוציא את דיבת הנשיא. אחרי ארבע שנות טראמפ זה היה כמו להגיע למעיין בסהרה ולגמוע מים טובים וצוננים. חליפת המכנסיים הלבנה של קמלה האריס הזכירה את העדפות המלתחה של הילרי, אבל רק לרגע קצר.

בהמשך הערב הונח קומפרס קר על התקווה שפיעמה בי מתחילת השנה. שביידן ינצח ויחזיר לבית הלבן את המכובדות החגיגית היאה לו. עטוי מסיכות עלה שבט ביידן הנרחב על הבמה לסגור שורות סביב זקן השבט. דרך המסיכה נישקה אותו ג'יל ביידן על שפתיו. מה שלא ראינו את מלאניה עושה ארבע שנים. בהשוואה לתריסר המזוהמים פון־טראמפ, שלזות שפתיים נוטפת מהם בטבעיות, נראו הביידנים כמו הכלאה חד־פעמית של משפחת בריידי והוולטונים. ילדים ונכדים יפים, נעימים לעין, עם הנכד הפעוט בזרועות סבו ולצדו האנטר בנו שנגמל מסמים קשים. תמיד תהיתי איזו חיית אדם תתגולל על מי שנפל לסמים קשים עד שגיליתי – דונלד טראמפ.

אינני חובב גדול של זיקוקין די נור, אבל אפילו זה עבד בערב שסימן את סופה של עונה חשוכה בתולדות אמריקה. האם זה נגמר? האם ימצא טראמפ באמתחתו פירורי גדלות רוח? אינני יודע.

אני חושב שהעונות המתחלפות דוחות את האקזיט שאני הוגה בו לעתים באמצעות הקולט 1911 שירשתי מעצמי. זה לא תלוי בי, אבל בכיתי משום שהרווחתי ארבע שנים נוספות. כנראה. 